פסוק ב:ומקצה אחיו כו' אבל בגמ' בבלית כו', טעם פלוגתתן דלדברי הכל הכפל מורה על החוזק אלא שתלמוד א"י מפרש דלהכי כפל אותם לפי שזה עדות להם שהם כבר חזקים, אבל הבבלי מפרש שהכל הוא דרך תפלה שיהיו מכאן ואילך חזקים:
פסוק ו:על אשר לי, על צאן שלי פירוש דל"ת שיהיו שרים על כל אשר לו כמו שהיה יוסף אלא על המקנה לחוד והא דלא נקט רש"י מקנה כמו לשון הפסוק לפי שרש"י מתרץ מאי יחוס לאחי יוסף במה שהיו רועי צאן דבודאי יהיו צריכים בעצמם לרעות הצאן דהא הקפיד על בקיאותם בזה, ע"כ תיקן ואמר על צאן שלי שהוא אלהות שלי והעוסקים בהם הוא חשיבות גדול אצל פרעה:
פסוק ז:ויברך יעקב, הוא שאלת שלום. דשתי פעמים כתיב ויברך והיינו הראשון לשאלת שלום, והשני לברכה ממש. וע"כ אמר רש"י מה ברכה ברכו כו' בפעם השנית דאתיא לברכה ממש:
פסוק ט:שני מגורי כו' ולא השיגו, בטובה נראה פירוש הפסוק לרש"י, דלשון מגורי מורה על חיי צער בלשון גירות, ושני חיי מורה על חיים טובים וע"כ אמר יעקב דשני מגוריו היו ק"ל שנה אבל שני חייו דהיינו ימי טובה היו לו מעט ורעים ולא היו שוים אפי' לשני מגוריו של אבותיו והיינו דשני חייו של יעקב היו מעט ע"כ היו רעים, כדאיתא בגמרא בב"ב (דף קמ"ו) כל ימי עני רעים אפי' בשבתות וימים טובים, משום דשינוי וסת הוא תחלת חולי מעים לפי שלא הורגל בטובה:
פסוק יא:רעמסס, מארץ גושן היא. לפי שארץ גושן הוא שם כלל המדינה ורעמסס חלק ממנה ויוסף לא ביקש רק שישבו במדינה ההיא ולא שיהיה להם כל המדינה:
פסוק יב:לפי הטף, לפי הצורך לכל בני ביתם. תיקן בזה דלכאורה משמע דהכתוב מזכיר מי הם הפרטים שכלכל יוסף ואמר שהם כל בני ביתו והטף, וע"ז קשה דהו"ל לומר והטף ולמה אמר לפי הטף, ותו דהול"ל לחם אחר לפי הטף אלא דהאי לפי הטף אינו פרט אלא פירוש הוא על הפרט דכל בית אביו, ואמר שמה שכלכל אותם לא היה בצמצום כמו שדרך המתפרנסים בימי הרעב שמספיקים עצמם במזון מצומצם אלא היה נותן להם לחם בהרווחה כ"א לפי הטף שלו, דהיינו שהטף אינם סובלים מזון מצומצם שאין להם דעת בזה לסבול קצת ומבקשים תפקידם כמו בשנות שובע:
פסוק יג:ולחם אין וגו', חוזר לענין הראשון. דקשה הפסוק, דמשמע שמדבר בזמן ההוא בשעה שכלכל יוסף את, אחיו ועל זה קשה הא כתיב אחר זה בסוף ויבאו אליו בשנה השנית כפירש"י לשני הרעב, והיינו קודם שהיו בית אביו אצלו דהם לא באו אלא אחר שנתים שהתחיל הרעב ע"כ אמר רש"י שזה אינו שייך אחר פסוק שלפניו אלא חוזר לענין הראשון שהתחיל הרעב קודם ענין יוסף עם אחיו ואביו:
פסוק יד:בשבר אשר הם שוברים, נותנים לו את הכסף צריך להבין דברי רש"י מה חידש בזה ותו למה מציין בשבר אשר הם שוברים לא היה לו לציין רק אשר הם שוברים ונראה כוונתו דהפסוק משמיענו שמה שליקט יוסף כל הכסף לא היה כדרך שאר מוכרי תבואה ביוקר שמדי יום ביומו הוא מוכר יותר ביוקר ממה שהיה המקח לפניו, אבל יוסף לא היה מוסיף בשער המקח אלא בשבר דהיינו המקח אשר הם נותנים לו כפי תחילת המקח כן נתן להם התבואה ואפ"ה מכח רבוי הרעב בכל הארצות ליקט את כל הכסף:
פסוק יח:כי אם תם הכסף וגו', כי אשר תם הכסף והמקנה ובא הכל אל יך אדוני תיקן, בדבריו אלה כמה ענינים, הא' דקשה ליה אם שהוא ספק וכאן היה ודאי. ותו מה הוא שלא יכחדו ממנו ותו שאמר ומקנה הבהמה ולא אמר סתם והמקנה כמו הכסף, דמשמע מקנה שייך לבתריה ומילתא אחריתא קאמר ומקנה הבהמה אל אדוני ולא קאי על תם הכסף שלפניו. ותו קשיא טובא במ"ש בלתי גויתנו דמה הוצרכו להודיע שלא תם גוויתם הרי הם. עומדים חיים ולא תמו. ע"כ פירש"י דהאי כי הוא לשון אשר כו' ודבר זה לא נכחד מאדוני, והאי תמו אין הכוונה שאפס הכסף שלנו, אלא הכוונה דתם ממנו ובא לידך ולא נשאר אצלנו רק גויתנו שלא בא עדיין לידך, וע"כ אנו מבקשים שיבוא גם זה לידך ונהיה לך לעבדים והך ומקנה הבהמה הוא כאילו נכתב הה"א של הבהמה בתיבת מקנה ושפיר שייך לשלפניו, וקאמרי שתם ממנו הכסף והמקנה של בהמה ובא לידך רק שגויתנו לא בא עדיין לידך ונכון הכל בס"ד:
פסוק יט:ותן זרע כו' וכלה הרעב. קשה שהריהוזכר בפירוש. שיהיו שבע שני רעב וא"כ יאמרו יוסף בדאי הוא ותו דיוסף עצמו אמר ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר למה לא עלה על דעתו שיועיל זכות אביו ע"כ צ"ל דבמצרים כלה הרעב מכח ברכת יעקב אבל בשאר הארצות לא כלה ונתקיים פתרון יוסף וגם הועיל זכות יעקב במצרים עצמה:
פסוק יט:לא תשם, לא תהא שממה. דל"ת האי תשם הוא לשון נוכח ליוסף כדרך התי"ו כמו לא תלך, דזה אינו דמהיכא תיתי לומר שיוסף הוא העושה שממה והיא כבר שממה, אלא דה"ק לא תהא נשארה שממה עוד כאשר היא עכשיו שממה, והתי"ו היא לשון נוכח לזכר ונסתר לנקבה וכאן הוא לשון נסתר להאדמה שהיא לשון נקבה:
פסוק כד:לזרע השדה, שבכל שנה. הרא"ם הקשה למה לא פירש רש"י זה, על והיה בתבואות והיה שב על כל הכתוב אחר זה לזרע כו' ואכי אומר שאם נבין כוונת רש"י לק"מ, דרש"י הוקשה לו למה הוצרך לומר כלל לזרע השדה וכל מה שאחריו דכיון שאמר לכם יהיה ודאי לכל מילי הוא שלהם, אלא דהו"א כיון דארבע ידות שלהם ממילא יהיו לעולם שלהם ולא יצטרכו לתת כלום לפרעה מתבואת שנה שניה אלא בשנה הראשונה לחוד שהזרע של יוסף יתנו החמישית לפרעה, לכך אמר הכתוב לזרע השדה דהיינו של כל שנה, ממילא יהיה כל שנה שאח"כ כמו שנה ראשונה שהחמישית לפרעה, וכיון שהוצרך לומר לזרע השדה הו"א שלזה לחוד יהיה שלהם קמ"ל שאר פרטים שלכולם יהיה שלהם רק שיתנו בכל שנה מתבואה החדשה חמישית לפרעה:
פסוק כח:ויחי יעקב כו' שהתחילו לשעבדם. אע"ג דשיעבוד לא היה כ"ז שאחד מהשבטים קיים כ"ש כאן שגם יוסף היה חי, מ"מ התחילו מצרים להראות גדולה עליהם מה שלא היה בחיי יעקב:
פסוק כט:ויקרבו ימי וגו' כל מי שנאמרה בו קריבה כו' דיעקב חי קמ"ז שנה ויצחק חי ק"פ שנה. וקשה הא אנו רואים בפירוש שיעור חייהם ולמה הוצרכה תורה לכתוב קריבה בזה. ונראה הכוונה דבלא קריבה הו"א ששיעור חיותו ע"פ גזר דין מיום הולדו היה כן, קמ"ל קריבה שהיה עליו גזר תחילה לחיות כמו אביו אלא שע"י איזה טעם קוצר הקב"ה קצת משנותיו:
פסוק כט:חסד ואמת כו' שאינו מצפה לתשלום גמול ואע"ג דפירש"י על ואני נתתי לך שכם אחד אתה טורח להתעסק בקבורתי וגם אני נתתי לך נחלה כו' ה"ק אתה לא תכוין לתשלום גמול אע"פ שאני אתן שכרך כדרך אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, דודאי יודע העבד ההוא שיהיה לו פרס מ"מ לא יהא כוונתו על זה הפרס וה"נ כן הוא. ונ"מ מזה דאם יתכוין הוא לתשלום שכר, אפשר שיאמר אח"כ איני מבקש לא הן ולא שכרן:
פסוק כט:אל נא תקברני במצרים סופה להיות עפרה כנים. אע"ג דא"צ לאלו הטעמים דסגי במה שישכב עם אבותיו ואין לך זכות גדול מזה דקוברין צדיק אצל צדיק, מ"מ נראה כאן שזכר הרחקת הנזק והבאת התועלת. דלכאורה קשה הא די במה שיאמר ושכבתי עם אבותי ול"ל אל נא תקברני במצרים, אלא דזכר הרחקת הנזק אם יקבר במצרים והתועלת שיגיע באם ישכב עם אבותיו והא דזכר ג' טעמים בהיזק צריכי דאי מטעם עפרה כנים לחוד היה אפשר לומר דיהיה מונח בארון עד אחר זמן מכת כנים ואז יקברנו במצרים ע"כ צריך לטעם גלגול מחילות. ואי מטעם זה היה אפשר שיהיה מונח בארון עד אחר שיצאו ממצרים ויקחוהו עמהם כמו בעצמות יוסף קמ"ל חשש דיעשו ע"ז ממנו, ואי משום ע"ז לחוד הו"א דתיכף יקברוהו ואז אין חשש ע"ז כי אין ע"ז במחובר לקרקע אלא בתלוש כדאמרינן ולא ההרים אלהיהם ע"כ צריך לטעם עפרה כנים. וא"ל למה צריך הטעם דגלגול מחילות, י"ל דהו"א שיקברוהו בארץ גושן ששם לא יהיה עפרה כנים דהא לא שלטו שם המכות ונמצא שאין כאן חשש כנים ולא חשש אלהות. אלא דיש צער גלגול מחילות וא"ל א"כ יקברוהו מיד בגושן ויקחוהו עמהם בצאתם ממצרים, י"ל דזהו בזיון גדול שיפתחו קבר שלו אחר שנקבר בארץ ולהזיזו ממקום מנוחתו בקבר. (כנ"ל נכון בס"ד):