א קְרָ֤א בְגָרוֹן֙ אַל־תַּחְשֹׂ֔ךְ כַּשּׁוֹפָ֖ר הָרֵ֣ם קוֹלֶ֑ךָ וְהַגֵּ֤ד לְעַמִּי֙ פִּשְׁעָ֔ם וּלְבֵ֥ית יַעֲקֹ֖ב חַטֹּאתָֽם׃ ב וְאוֹתִ֗י י֥וֹם יוֹם֙ יִדְרֹשׁ֔וּן וְדַ֥עַת דְּרָכַ֖י יֶחְפָּצ֑וּן כְּג֞וֹי אֲשֶׁר־צְדָקָ֣ה עָשָׂ֗ה וּמִשְׁפַּ֤ט אֱלֹהָיו֙ לֹ֣א עָזָ֔ב יִשְׁאָל֙וּנִי֙ מִשְׁפְּטֵי־צֶ֔דֶק קִרְבַ֥ת אֱלֹהִ֖ים יֶחְפָּצֽוּן׃ ג לָ֤מָּה צַּ֙מְנוּ֙ וְלֹ֣א רָאִ֔יתָ עִנִּ֥ינוּ נַפְשֵׁ֖נוּ וְלֹ֣א תֵדָ֑ע הֵ֣ן בְּי֤וֹם צֹֽמְכֶם֙ תִּמְצְאוּ־חֵ֔פֶץ וְכָל־עַצְּבֵיכֶ֖ם תִּנְגֹּֽשׂוּ׃ ד הֵ֣ן לְרִ֤יב וּמַצָּה֙ תָּצ֔וּמוּ וּלְהַכּ֖וֹת בְּאֶגְרֹ֣ף רֶ֑שַׁע לֹא־תָצ֣וּמוּ כַיּ֔וֹם לְהַשְׁמִ֥יעַ בַּמָּר֖וֹם קוֹלְכֶֽם׃ ה הֲכָזֶ֗ה יִֽהְיֶה֙ צ֣וֹם אֶבְחָרֵ֔הוּ י֛וֹם עַנּ֥וֹת אָדָ֖ם נַפְשׁ֑וֹ הֲלָכֹ֨ף כְּאַגְמֹ֜ן רֹאשׁ֗וֹ וְשַׂ֤ק וָאֵ֙פֶר֙ יַצִּ֔יעַ הֲלָזֶה֙ תִּקְרָא־צ֔וֹם וְי֥וֹם רָצ֖וֹן לַיהוָֽה׃ ו הֲל֣וֹא זֶה֮ צ֣וֹם אֶבְחָרֵהוּ֒ פַּתֵּ֙חַ֙ חַרְצֻבּ֣וֹת רֶ֔שַׁע הַתֵּ֖ר אֲגֻדּ֣וֹת מוֹטָ֑ה וְשַׁלַּ֤ח רְצוּצִים֙ חָפְשִׁ֔ים וְכָל־מוֹטָ֖ה תְּנַתֵּֽקוּ׃ ז הֲל֨וֹא פָרֹ֤ס לָֽרָעֵב֙ לַחְמֶ֔ךָ וַעֲנִיִּ֥ים מְרוּדִ֖ים תָּ֣בִיא בָ֑יִת כִּֽי־תִרְאֶ֤ה עָרֹם֙ וְכִסִּית֔וֹ וּמִבְּשָׂרְךָ֖ לֹ֥א תִתְעַלָּֽם׃ ח אָ֣ז יִבָּקַ֤ע כַּשַּׁ֙חַר֙ אוֹרֶ֔ךָ וַאֲרֻכָתְךָ֖ מְהֵרָ֣ה תִצְמָ֑ח וְהָלַ֤ךְ לְפָנֶ֙יךָ֙ צִדְקֶ֔ךָ כְּב֥וֹד יְהוָ֖ה יַאַסְפֶֽךָ׃ ט אָ֤ז תִּקְרָא֙ וַיהוָ֣ה יַעֲנֶ֔ה תְּשַׁוַּ֖ע וְיֹאמַ֣ר הִנֵּ֑נִי אִם־תָּסִ֤יר מִתּֽוֹכְךָ֙ מוֹטָ֔ה שְׁלַ֥ח אֶצְבַּ֖ע וְדַבֶּר־אָֽוֶן׃ י וְתָפֵ֤ק לָֽרָעֵב֙ נַפְשֶׁ֔ךָ וְנֶ֥פֶשׁ נַעֲנָ֖ה תַּשְׂבִּ֑יעַ וְזָרַ֤ח בַּחֹ֙שֶׁךְ֙ אוֹרֶ֔ךָ וַאֲפֵלָתְךָ֖ כַּֽצָּהֳרָֽיִם׃ יא וְנָחֲךָ֣ יְהוָה֮ תָּמִיד֒ וְהִשְׂבִּ֤יעַ בְּצַחְצָחוֹת֙ נַפְשֶׁ֔ךָ וְעַצְמֹתֶ֖יךָ יַחֲלִ֑יץ וְהָיִ֙יתָ֙ כְּגַ֣ן רָוֶ֔ה וּכְמוֹצָ֣א מַ֔יִם אֲשֶׁ֥ר לֹא־יְכַזְּב֖וּ מֵימָֽיו׃ יב וּבָנ֤וּ מִמְּךָ֙ חָרְב֣וֹת עוֹלָ֔ם מוֹסְדֵ֥י דוֹר־וָד֖וֹר תְּקוֹמֵ֑ם וְקֹרָ֤א לְךָ֙ גֹּדֵ֣ר פֶּ֔רֶץ מְשֹׁבֵ֥ב נְתִיב֖וֹת לָשָֽׁבֶת׃ יג אִם־תָּשִׁ֤יב מִשַּׁבָּת֙ רַגְלֶ֔ךָ עֲשׂ֥וֹת חֲפָצֶ֖יךָ בְּי֣וֹם קָדְשִׁ֑י וְקָרָ֨אתָ לַשַּׁבָּ֜ת עֹ֗נֶג לִקְד֤וֹשׁ יְהוָה֙ מְכֻבָּ֔ד וְכִבַּדְתּוֹ֙ מֵעֲשׂ֣וֹת דְּרָכֶ֔יךָ מִמְּצ֥וֹא חֶפְצְךָ֖ וְדַבֵּ֥ר דָּבָֽר׃ יד אָ֗ז תִּתְעַנַּג֙ עַל־יְהוָ֔ה וְהִרְכַּבְתִּ֖יךָ עַל־בָּ֣מֳותֵי אָ֑רֶץ וְהַאֲכַלְתִּ֗יךָ נַחֲלַת֙ יַעֲקֹ֣ב אָבִ֔יךָ כִּ֛י פִּ֥י יְהוָ֖ה דִּבֵּֽר׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

רד"ק

רד"ק

פסוק א:
קרא בגרון. אמר האל לנביא שיקרא בקול לבני דורו שהיו מראים עצמם טובים והיו רעים ויוכיחם על מעשיהם וירים קולו עליהם כמו השופר שישמע קולו למרחוק, והקריאה היא בגרון אף על פי שהדבור הוא נחתך בפה הקול יוצא מן הגרון, וכן אמר רוממות אל בגרונם, בקראי נחר גרוני:
פסוק א:
אל תחשך. אלא תמיד קרא להם:
פסוק א:
לעמי. שהם נקראים עמי. וכפל הענין במלות שונות:
פסוק ב:
ואותי. דורשים וחפצים בפה ולא בלב ולא במעשה כי העושה צדקה ומשפט לו נאה לדרוש ולשאול איך יעשה, אבל מי שלא יעשה למה ידרוש הנה בדרשו כפל עונו:
פסוק ג:
למה צמנו. והם אומרים לי למה צמנו ולא ראית תעניתנו ולא קבלת תפלתינו:
פסוק ג:
ולא תדע. כאלו לא תדע כלומר אין אתה משגיח בנו ואויבינו מושלים בנו:
פסוק ג:
וצמנו. ולא ראינו שהושעתנו, והתשובה הן ביום צומכם, ואיך אראה צומכם ואינו כי אם למריבה, כי ביום התענית יאספו העם ויראה אדם בעל חובו וישאל ממנו חפצו כלומר חובו, כי ימצאנו ביום התענית ואם לא יתן ינגוש אותו וידחקנו עד שיתן וגם יכנו באגרוף רשע אם יענה לו שלא כרצונו הנה כי אין צומכם לאל כי אם לצורכיכם:
פסוק ג:
עצביכם. ממונכם כמו ועצביך בבית נכרי כי הממון יגיע האדם ועצבונו, ודגש צד"י עצביכם לתפארת הקריאה כדגש קו"ף מקדש, והדומים להם:
פסוק ג:
תנגשו. מן לא יגוש את רעהו ובא בחולם, ומן התימה שתרגם אותו יונתן וכל תקלתכון מקרבין תרגם כמו בשי"ן כמו ויגש אליו יהודה שתרגומו וקריב לותיה יהודה:
פסוק ד:
הן לריב. הנה אין צומכם כי אם לריב ומצה ואיך ארצה אותו:
פסוק ד:
באגרוף. ידוע בדברי רז"ל כאמרם בעלי אגרופים וזולתו:
פסוק ד:
כיום. כמו כהיום, והכף כף האמתי, כמו כף השבעה לי כיום, והדומים לו, להשמיע במרום שאתם צועקים בתפלתכם כאלו אתם שופכים נפשיכם לפני ואינו כי אם דרך מרמה כאלו איני יודע לבבכם:
פסוק ה:
הכזה. אין הצום הנרצה התענית מלאכול ומלשתות וכפיפת הראש כמו האגמון והוא הגומא שכופף ראשו ולא הצעת השק והאפר כי אין המעשים האלה נבחרים ונרצים לפני אם לא בלב נשבר ובמעשים טובים ושוב מדרכים רעים:
פסוק ו:
הלא זה. חרצובות רשע, קשורי רשע, וכן כי אין חרצובות למותם, כי מעשה הרשע כשיתחזק ידמה לקשר אמיץ שלא יוכל אדם לפתחו ולהתירו כי אם בטורח גדול, וכפל הענין במלות שונות:
פסוק ו:
ואמר התר אגדות מוטה. כי מוטה כמו רשע שממטים העניים מן ימיטו עלי און, או יהיה המוטה שם העול, כמו ויקח חנניה את המוטה, דמה דחקם העניים ונגשם אותם כאלו ישימו עול ומוטה על צוארם, ויונתן תרגם שרי קטרי כתבי דין מסטי:
פסוק ו:
ושלח רצוצים חפשים. הם העבדים שהם רצוצים ושבורים ביד אדוניהם עוברים על לא תרדה בו בפרך ולא ישלחום מקץ שבע שנים כמו שהוכיח ירמיהו הנביא גם כן בני דורו על זה:
פסוק ו:
מוטה. פירשנוהו:
פסוק ז:
הלא פרוס. הפריסה היא הבציעה ידוע בדברי רז"ל ענין חתיכות הלחם מברך ואחר כך בוצע וזולתו:
פסוק ז:
מרודים. כתרגומו מטלטלין, וכן עניים ומרודים עניה ומרודיה ענין טלטול:
פסוק ז:
ומבשרך לא תתעלם. להאכיל הרעב ולכסות הערום הוא חיוב לכל ישראל אבל מי שהוא קרובו הוא חייב יותר זה, ואם יראה אותו שהוא עני לא יעלים עיניו ממנו עד שיצטרך לשאול מחיתו אלא חייב להלוות לו ולפתוח לפניו דרכים שירויח בהם:
פסוק ז:
ומבשרך. כמו איש איש אל כל שאר בשרו ומי שעושה המעשים האלה מוחזק הוא שמקיים כל המצות אלא זכר מעשים אלו שהם הפך המעשים הרעים שזכר:
פסוק ח:
אז. אם תעשה מעשים אלו לא תצטרך לצום ולשק ואפר ויבקע כשחר אורך כמו השחר שהולך ואור עד נכון היום:
פסוק ח:
אורך. ר"ל הצלחתך:
פסוק ח:
וארוכתך מהר תצמח. רפואתך אם בא עד עתה עליך רעה בגופך או בממונך, עתה בהטיבך מעשיך תצמח רפואתך מהרה כצמח האדמה שהולך וגדל כן תהיה הצלחתך זה יהיה בעולם הזה ובעולם הבא:
פסוק ח:
והלך לפניך צדקך. כשתמות:
פסוק ח:
כבוד ה' יאספך. אל מקום הכבוד אשר נפשות הצדיקים צרורות שם בצרור החיים, ושנה זה הענין ושלש במלות שונות לחזק הענין אלא שבפעם שנית פרט דברים שזכר בכלל ובפעם השלישית זכר בפרט שמירת שבת שהוא יסוד גדול לכל המצות כמו שפירשנו למעלה:
פסוק ט:
אז תקרא. כי עתה בעשותך המעשים הרעים תאמר למה צמנו ולא ראית אבל בהטיבך מעשיך תדע שאענה אותך בקוראך אלי ואראה צומך ואשמע תפלתך:
פסוק ט:
אם תסיר. אם תשוב מהמעשים האלה הרעים ותעשה מעשים טובים:
פסוק ט:
מוטה. פירשתיו:
פסוק ט:
שלח אצבע. מקור כמו שאמר למעלה ולהכות באגרף רשע, אמר אם תסיר אותו המעשה הרע ואפילו שלח אצבעך תסיר כדרך בני אדם המריבים שישלח אצבעו האחד אל פני חברו לא שיכנו, וכן תסיר דבר און שלא תריב עם רעך אפילו בדברים, והכל הוא בכלל חרצבות רשע שזכר:
פסוק י:
ותפק לרעב נפשך. ואלה המעשים הטובים שתעשה שתוציא לרעב נפשך ורצונך, כלומר כשתפרוש לו לחמך ברוח נדיבה תעשה בהסברת פנים שיכיר כי ברצון ובלב טוב אתה נותן לו, וכן על הכסות שכבר זכרו:
פסוק י:
ותפק. כמו ותוצא, וכן ויפק רצון מה', מפיקים מזן אל זן:
פסוק י:
תשביע. שתהיה פרוסת הלחם שתתן לו כדי שביעה:
פסוק י:
כצהרים. אם היה לך אפלה וצרה תשוב כמו הצהרים שהוא חוזק אור היום:
פסוק יא:
ונחך ה'. כדרך ה' נחני בצדקתיך, כלומר תמיד ישגיח עליך בכל אשר תפנה:
פסוק יא:
בצחצחות. ענין יובש, כמו צחא צמא בעת שיהיה צמא וחסרון טוב בעולם הוא ישביע נפשך:
פסוק יא:
ועצמותיך יחליץ. ידשן, על דרך ושמועה טובה תדשן עצם, וזכר העצמות לפי שהם מוסדות הגוף, וכענין זה אמרו רבותינו ז"ל העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה אומר החליצנו ה' אלהינו, כלומר השביענו ודשננו במצותיך, או פירוש הניחנו כי כן פירשוהו לשון מנוחה, ואמרו כי בארבע לשונות נשתמשו בלשון הזה, ישלף, ישזיבן, יזין, יניח, ישלף כמו וחלצה נעלו, ישזיב כמו חלצני ה', יזין כמו חלוצים תעברו, יניח כמו ועצמותיך יחליץ, היך מה דאת אמר רצה והחליצנו:
פסוק יא:
כגן רוה. שיש בו מעינות ישקוהו והוא רוה ושבע תמיד והירקות אשר בו לחים, או תהיה כמו מוצא מים והוא המקור אשר לא יכזבו מימיו כי אפילו בעת היובש הוא נובע, וכלות הדבר הוא כזב כאלו מכזב בו שלא היה שם מעולם, על דרך כחש מעשה זית ותירוש יכחש בה:
פסוק יב:
ובנו ממך. כי כמו שהמעשים הרעים מחריבים הארץ כן המעשים הטובים מישבים אותה: ופי' ממך: המעשים הטובים היוצאים ממך יבנו חרבות העולם שהיו חרבות זמן רב:
פסוק יב:
מוסדי דור ודור. המוסדות שנפלו זה דור ודור אתה במעשיך הטובים תקומם אותם:
פסוק יב:
וקורא לך גודר פרץ. בני העולם יקראו לך כי בזכותך ובמעשיך הטובים יגדרו הפרצות:
פסוק יב:
משובב נתיבות לשבת. כי בחרבן הארץ הנתיבות שוממות אין עובר בהם, כמו שאמר דרכי ציון אבלות מבלי באי מועד, ויאמרו עליך כי אתה המשובב הנתיבות לעבור בהם לשבת כי מפני ישיבת הערים ישובו גם כן הדרכים, ויונתן תרגם ויקרון לך מקים ארח תקנא מתיב רשיעיא לאוריתא:
פסוק יג:
אם תשיב משבת. מלכת בשבת חוץ לתחום, ואמר אם תשיב כלומר אם היית הולך בדרך ונזכרת שהוא שבת והשיבות רגלך אחור מלכת עוד לכבוד שבת כל שכן עשות חפצך שהוא כולל המלאכות שחייבין עליהם מיתה כי אפילו לצאת חוץ לתחום שהוא בלאו חמור עליך ותשמר ממנו:
פסוק יג:
ביום קדשי. שאני קדשתי כמו שאמר ויקדש אותו, והקדוש הוא שהבדילו משאר הימים, ופירוש עשות חפציך מעשות, ומ"ם משבת עומדת במקום שנים, ורגלך, וחפצך, חסרים יו"ד הרבים, ורבותינו זכרונם לברכה פירשו רגלך דרך המקרא לשון רבים שאמרו רגלו אחת בתוך התחום ורגלו אחת חוץ לתחום יכנס שנאמר אם תשיב משבת רגלך, רגליך קרינן, כלומר אף על פי שכתוב רגלך בלא יו"ד יש אם למקרא:
פסוק יג:
וקראת לשבת עונג. אם תשיב משבת, מצות לא תעשה, וקראת לשבת עונג, מצות עשה לענג הגוף ביום השבת במאכלים ערבים וטובים שמתוך שישנהו משאר ימים לטוב יזכור מעשה בראשית ושהאל חדשו מאין ושבת ביום השביעי ומתוך כך ישבח לאל ויפארוהו בפיו ובלבבו, ותתענג נפשו בו, ופי' וקראת כמו מקרא קדש:
פסוק יג:
לקדוש ה' מכובד. כפל הענין במ"ש, ורבותינו פירשו ביום הכיפורים שאמרו מאי דכתיב לקדוש ה' מכובד זה יום הכפורים שאין בו לא אכילה ולא שתיה אמרה תורה כבדהו בכסות נקיה:
פסוק יג:
וכבדתו מעשות דרכיך. זהו הכבוד שתמנע מעשות כל מלאכה, כי פירוש דרכיך חפציך ומעשיך כמו דרכי ספרתי ודרכיך למחות מלכין והדומים להם, ורז"ל פירשו דרכיך מנהגיך שלא יהא מנהגו של שבת כמנהגו של חול, כמו שאמרו וכבדתו שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול, וכן שלא יהא הלוכך של שבת כהלוכך של חול, וכן שלא יאכל המאכלות והמשתה של שבת כשל חול, ופי' לשנות מנהג עת האכילה להקדים או לאחר:
פסוק יג:
ממצוא חפצך. כפל ענין במ"ש כי הוא כמו מעשות דרכיך כמו שפירש על דרך הפשט, וכת"י מלספקא צורכך, ורז"ל פירשו ממצוא חפצך, בדברים שלא ידבר בשבת בחפציו, והם הדברים שצריך לעשותם בחול, ודקדקו מחפציך, ואמרו חפציך אסור לדבר הא חפצי שמים מותרים כמו שאמרו חשבונות של מצוה מותר לחשבן בשבת, ואמרו פוסקין צדקה לעניים בשבת, ואמרו משדכין על התינוקות ליארס ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות, כי כל הדברים האלה אם ידבר בהם הם מצוה, ואפילו ללמדו במה שיחיה כדי שלא יהיה גנב ומלסטם את הבריות, ואמרו ודבר, שלא יהיה דבורך של שבת כדבורך של חול, כלומר שידבר בשבת בנחת וימעט בדברים, ואמר דבר דבור אסור הרהור מותר ואעפ"כ החסידים נזהרים אפי' מהרהור חפציהם אלא בחפצי שמים כמעשה החסיד ההוא שמספר במסכת שבת, וי"ת ודבר דבר ומלמללא מלין דאונס, פי' דבר און כי כן מתרגם און אונס וזה אסור אפילו בחול:
פסוק יד:
אז תתענג על ה'. אם תתענג את השבת תתענג על ה' כלומר ישפיע לך טובות עד שתתענג עליו ותודה בו ובטובו כי מאתו הכל ובידו, והתענוג על ה' הוא תענוג הנפש, והגאון רב סעדיה פירש תענוג הגוף כלומר תענוג גופך יהיה על ה' לא ככסילים שנאמר בהם לא נאה לכסיל תענוג אבל המשכיל לא ירבה בתענוג יותר מדאי כי אם במשפט בעבור כי הוא מתעסק בחכמה ובה יתענג יותר אלא שתענוגי הגוף במשפט ייטיבו שכלו ויחזקו כחותיו השלשה והם כח הזכרונות וכח הבחינה וכח המחשבה:
פסוק יד:
והרכבתיך על במותי ארץ. כמו ירכיבהו על במותי ארץ והיא ארץ ישראל שהיא גבוה מכל הארצות, כלומר אם תגלה ממנה ישליטך עוד עליה בשכר שמירת שבת ושאר המצות וההבטחה הזאת לכל בני הגלות אם הוא קרוב מזמן הגאולה יזכה לישועה ואם הוא רחוק מזמן הגאולה יזכה לתחיית המתים ויזכה לארץ ישראל ולטובה:
פסוק יד:
והאכלתיך. כפל הענין במלות שונות, ואמר יעקב כי בניו הם מיוחדים בנחלה לא ישמעאל בן אברהם ולא עשו בן יצחק וכן אמר ויעמידה ליעקב לחק לישראל ברית עולם לאמר לך אתן את ארץ כנען חבל נחלתכם, ורז"ל דרשו כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלא מצרים שנאמר והאכלתיך נחלת יעקב אביך, לא כאברהם שנאמר בו קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה, ולא כיצחק שנאמר בו כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל, אלא כיעקב שנאמר בו ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה:
פסוק יד:
כי פי ה' דבר. וכיון שהוא דבר יקיים דברו: