ותפק לרעב נפשך
הנושא המרכזי של פרקנו הוא שלילת הצום המצוי, וחיוב הצום הרצוי. בחמשת הפסוקים הראשונים של הפרק מתאר ישעיהו את הצום המצוי בקרב בני דורו ואשר אותו אין ה' יודע ואינו רואה. הכותרת של שבעת הפסוקים הבאים היא "הלוא זה צום אבחרהו" ובהם שלוש סדרות של תיאור הצום הנבחר ותיאור השכר של הצם כהלכה.
בסדרה הראשונה מתואר הצום האידיאלי בארבעה היגדים של סור מרע ובארבעה עשה טוב ונלוות להם שש ברכות (ו-ט).
סור מרע: (1) פתח חרצובות רשע (2) התר אגודות מוטה (3) ושלח רצוצים חופשים (4) וכל מוטה תנתקו.
עשה טוב: (1) הלוא פרס לרעב לחמך (2) ועניים מרודים תביא בית (3) כי תראה ערום וכיסיתו (4) ומבשרך לא תתעלם.
והשכר: (1) אז יבקע כשחר אורך (2) וארובתך מהרה תצמח (3) והלך לפניך צדקך (4) כבוד ה' יאספך (5) אז תקרא וה' יענה (6) תשוע ויאמר הנני.
בסדרה השנייה תיאור הצום קצר יותר - שני היגדים של סור מרע ושניים של עשה טוב. אך עם זאת, נלוות להם אחת עשרה ברכות (ט-יב):
סור מרע: (1) אם תסיר מתוכך מוטה (2) שלח אצבע ודבר אוון.
עשה טוב: (1) ותפק לרעב נפשך (2) ונפש נענה [מצודת ציון: מלשון עינוי] תשביע.
והשכר המובטח: (1) וזרח בחושך אורך (2) ואפלתך בצהריים (3) ונחך ה' תמיד (4) והשביע בצחצחות נפשך (5) ועצמותיך יחליץ (6) והיית בגן רווה (7) וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו (8) ובנו ממך חרבות עולם (9) מוסדי דור ודור תקומם (10) וקורא לך גודר פרץ (11) משובב נתיבות לשבת.
בסדרה השלישית לא נעסוק במאמר זה.
מה בין הסדרה הראשונה לשנייה? הגמרא מתייחסת לברכות שבשתי הסדרות:
ואמר ר' יצחק כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות. והמפייסו בדברים מתברך באחת עשרה ברכות, דכתיב "הלא פרוש (פרוס) ...ועניים מרודים כי תראה ערום...".
(בבא בתרא ט:)
כלומר, בסדרה הראשונה ישנן שש ברכות, ובשנייה אחת עשרה; בסדרה הראשונה מפייסו בממון ובשנייה בדברים. גם רש"י וגם תוס' למדו שהסדרה השנייה מדברת על פיוס בדברים מהמילה נפש. רש"י: " 'ותפק לרעב נפשך' - הוא פיוס דברי ניחומים", ותוספות ביארו: "...ד'נפש נענה תשביע' היינו תשביע בדברים, שתפייסנו בדברים". ההבדל בין הסדרות בולט, שהרי בסדרה הראשונה מדובר בפירוש על הלחם הגשמי "הלוא פרוס לרעב לחמך" ואילו בסדרה השנייה לא מדובר על נתינת לחם, אלא על נתינת נפש, "ותפק לרעב נפשך". ממילא נתינה זו אינה פועלת על פיו או על בטנו של המקבל, אלא על נפשו של מקבל הצדקה "ונפש נענה [=מעונה] תשביע".
וכך הדגיש המלבי"ם:
"ותפק לרעב נפשך" - שחוץ ממה שתיתן לו מה שאתה מחויב על פי התורה [הנותן צדקה לעני] תוציא לו גם את נפשך, שתתן לו בלב שלם ונפש שמחה בשמחת המצווה. ולא תתן לו לחמך לבד כמו שכתוב "הלוא פרוס לרעב לחמך" - כי תתן לו גם את נפשך. וגם "נפש נענה תשביע", מלבד שתשביע גופו במאכל, תשביע גם נפשו ברוח נדיבה ובדברי ניחומים. אז שכרך גדול יותר מאוד מהקודם. המלבי"ם מסביר שמלבד היתרון הכמותי של הברכות קיים גם הבדל איכותי.
גם בחלק הסור מרע שבשתי הסדרות קיים הבדל דומה: בסדרה הראשונה מדובר על הסרה פיזית של חרצובות ומוטות גשמיים, "פתח חרצובות רשע התר אגודות מוטה ושלח רצוצים חופשים וכל מוטה תנתקו". כל הפעלים מתייחסים לחפצים גשמיים שתפקידם לכבול את האדם ולהכביד את עולו. אמנם האזיקים מוסרים, אך עדיין נשארים ברקע, והעבד הרצוץ עדיין מתיירא מהם. ברם, בסדרה השנייה נעלמים המוטות, האצבע המאיימת והדיבור התוקפני כליל, "אם תסיר מתוכך מוטה, שלח אצבע ודבר אוון". העבד אינו יוצא לחופשי רק מעול המוטה הפיזית, אלא גם הרגשתו משתפרת וביטחונו שלא ייכבל שנית בעבותות חרצובות הרשע גדל. ויש בהם מעין מפייסו בדברים.
החשיבות בהקניית הרגשה טובה לעני מודגשת בפסק הרמב"ם בעניין צדקה:
שמונה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו. מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמך ונותן לו מתנה או הלוואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול... פחות מזה הנותן צדקה לעניים ולא ידע למי נתן ולא ידע העני ממי לקח.
(משנה תורה הלכות מתנות עניים י ז-ח)
העיקרון הוא למנוע מהעני "נהמא דכיסופא" (=לחם ביוש; עיין ירושלמי ערלה א ג), למנוע את רגש הבושה האופף את מקבל הצדקה. וכבר מקובלים אנו "רוצה אדם בקב שלו מתשעה קבין של חברו"( בבא מציעא לח.) כי הצרכים הנפשיים של האדם חשובים לא פחות ואולי יותר מצרכי גופו. ולכן הצום הנבחר והעבודה הנדרשת שאותה מציין הנביא בפסוקים מפרקנו המהווים חלק מהפטרת יום הכיפורים היא מצות הצדקה בדברים גשמיים "הלא פרוס לרעב לחמך", ולמעלה הימנה צדקה רגשית "ונפש נענה תשביע".