א קְרָ֤א בְגָרוֹן֙ אַל־תַּחְשֹׂ֔ךְ כַּשּׁוֹפָ֖ר הָרֵ֣ם קוֹלֶ֑ךָ וְהַגֵּ֤ד לְעַמִּי֙ פִּשְׁעָ֔ם וּלְבֵ֥ית יַעֲקֹ֖ב חַטֹּאתָֽם׃ ב וְאוֹתִ֗י י֥וֹם יוֹם֙ יִדְרֹשׁ֔וּן וְדַ֥עַת דְּרָכַ֖י יֶחְפָּצ֑וּן כְּג֞וֹי אֲשֶׁר־צְדָקָ֣ה עָשָׂ֗ה וּמִשְׁפַּ֤ט אֱלֹהָיו֙ לֹ֣א עָזָ֔ב יִשְׁאָל֙וּנִי֙ מִשְׁפְּטֵי־צֶ֔דֶק קִרְבַ֥ת אֱלֹהִ֖ים יֶחְפָּצֽוּן׃ ג לָ֤מָּה צַּ֙מְנוּ֙ וְלֹ֣א רָאִ֔יתָ עִנִּ֥ינוּ נַפְשֵׁ֖נוּ וְלֹ֣א תֵדָ֑ע הֵ֣ן בְּי֤וֹם צֹֽמְכֶם֙ תִּמְצְאוּ־חֵ֔פֶץ וְכָל־עַצְּבֵיכֶ֖ם תִּנְגֹּֽשׂוּ׃ ד הֵ֣ן לְרִ֤יב וּמַצָּה֙ תָּצ֔וּמוּ וּלְהַכּ֖וֹת בְּאֶגְרֹ֣ף רֶ֑שַׁע לֹא־תָצ֣וּמוּ כַיּ֔וֹם לְהַשְׁמִ֥יעַ בַּמָּר֖וֹם קוֹלְכֶֽם׃ ה הֲכָזֶ֗ה יִֽהְיֶה֙ צ֣וֹם אֶבְחָרֵ֔הוּ י֛וֹם עַנּ֥וֹת אָדָ֖ם נַפְשׁ֑וֹ הֲלָכֹ֨ף כְּאַגְמֹ֜ן רֹאשׁ֗וֹ וְשַׂ֤ק וָאֵ֙פֶר֙ יַצִּ֔יעַ הֲלָזֶה֙ תִּקְרָא־צ֔וֹם וְי֥וֹם רָצ֖וֹן לַיהוָֽה׃ ו הֲל֣וֹא זֶה֮ צ֣וֹם אֶבְחָרֵהוּ֒ פַּתֵּ֙חַ֙ חַרְצֻבּ֣וֹת רֶ֔שַׁע הַתֵּ֖ר אֲגֻדּ֣וֹת מוֹטָ֑ה וְשַׁלַּ֤ח רְצוּצִים֙ חָפְשִׁ֔ים וְכָל־מוֹטָ֖ה תְּנַתֵּֽקוּ׃ ז הֲל֨וֹא פָרֹ֤ס לָֽרָעֵב֙ לַחְמֶ֔ךָ וַעֲנִיִּ֥ים מְרוּדִ֖ים תָּ֣בִיא בָ֑יִת כִּֽי־תִרְאֶ֤ה עָרֹם֙ וְכִסִּית֔וֹ וּמִבְּשָׂרְךָ֖ לֹ֥א תִתְעַלָּֽם׃ ח אָ֣ז יִבָּקַ֤ע כַּשַּׁ֙חַר֙ אוֹרֶ֔ךָ וַאֲרֻכָתְךָ֖ מְהֵרָ֣ה תִצְמָ֑ח וְהָלַ֤ךְ לְפָנֶ֙יךָ֙ צִדְקֶ֔ךָ כְּב֥וֹד יְהוָ֖ה יַאַסְפֶֽךָ׃ ט אָ֤ז תִּקְרָא֙ וַיהוָ֣ה יַעֲנֶ֔ה תְּשַׁוַּ֖ע וְיֹאמַ֣ר הִנֵּ֑נִי אִם־תָּסִ֤יר מִתּֽוֹכְךָ֙ מוֹטָ֔ה שְׁלַ֥ח אֶצְבַּ֖ע וְדַבֶּר־אָֽוֶן׃ י וְתָפֵ֤ק לָֽרָעֵב֙ נַפְשֶׁ֔ךָ וְנֶ֥פֶשׁ נַעֲנָ֖ה תַּשְׂבִּ֑יעַ וְזָרַ֤ח בַּחֹ֙שֶׁךְ֙ אוֹרֶ֔ךָ וַאֲפֵלָתְךָ֖ כַּֽצָּהֳרָֽיִם׃ יא וְנָחֲךָ֣ יְהוָה֮ תָּמִיד֒ וְהִשְׂבִּ֤יעַ בְּצַחְצָחוֹת֙ נַפְשֶׁ֔ךָ וְעַצְמֹתֶ֖יךָ יַחֲלִ֑יץ וְהָיִ֙יתָ֙ כְּגַ֣ן רָוֶ֔ה וּכְמוֹצָ֣א מַ֔יִם אֲשֶׁ֥ר לֹא־יְכַזְּב֖וּ מֵימָֽיו׃ יב וּבָנ֤וּ מִמְּךָ֙ חָרְב֣וֹת עוֹלָ֔ם מוֹסְדֵ֥י דוֹר־וָד֖וֹר תְּקוֹמֵ֑ם וְקֹרָ֤א לְךָ֙ גֹּדֵ֣ר פֶּ֔רֶץ מְשֹׁבֵ֥ב נְתִיב֖וֹת לָשָֽׁבֶת׃ יג אִם־תָּשִׁ֤יב מִשַּׁבָּת֙ רַגְלֶ֔ךָ עֲשׂ֥וֹת חֲפָצֶ֖יךָ בְּי֣וֹם קָדְשִׁ֑י וְקָרָ֨אתָ לַשַּׁבָּ֜ת עֹ֗נֶג לִקְד֤וֹשׁ יְהוָה֙ מְכֻבָּ֔ד וְכִבַּדְתּוֹ֙ מֵעֲשׂ֣וֹת דְּרָכֶ֔יךָ מִמְּצ֥וֹא חֶפְצְךָ֖ וְדַבֵּ֥ר דָּבָֽר׃ יד אָ֗ז תִּתְעַנַּג֙ עַל־יְהוָ֔ה וְהִרְכַּבְתִּ֖יךָ עַל־בָּ֣מֳותֵי אָ֑רֶץ וְהַאֲכַלְתִּ֗יךָ נַחֲלַת֙ יַעֲקֹ֣ב אָבִ֔יךָ כִּ֛י פִּ֥י יְהוָ֖ה דִּבֵּֽר׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אברבנאל

אברבנאל

פסוק א:
קרא בגרון אל תחשוך וכו' עד הן לא קצרה. לפי שהאשים הנביא את נביאי השקר ומנהיגי ישראל הרעים שלא היו מוכיחים את ישראל לכן אמר הש"י לנביא ישעיהו אתה לא תעשה כן אבל קרא בגרון אל תחשוך שירבה רוצה לומר להוכיח את העם והנה באו במאמר הזה ארבע מצות או אמור אזהרות, הראשונה, קרא בגרון, השנית, אל תחשוך, השלישית, כשופר הרם קולך, הרביעית, והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם. וראוי לבאר ענינם כי הנה באומרו קרא בגרון יראה דבור מותר לפי שבידוע הוא שלא יקרא ביד ולא ברגל ולא בשאר האברים כי אם בגרון, וגם לא בא לשלול שלא יתקע בשופר כי הנה קול השופר לא יקרא קריאה כי אם תקיעה ותרועה באומרו קרא ידוע הוא שלא יהיה בשופר כ"א בפיו ובגרונו, אבל אמר זה לפי שמוצאי הדבור הם חמשה השפתים והשנים והלשון והחיך והגרון וידוע שהקול היוצא מהשנים ומהשפתים ומהל' והחיך א"א שיהיה גבוה כי אם בלחש אמנם הקול היוצא מהגרון הוא יתרומם וישמע למרחוק וכמו שאמר רוממות אל בגרונם (תהלים קמט, ז), בקראי נחר גרוני, וכאילו אמר קרא בגרון בקול גדול ורב ורם, והנה אמר זה לרמוז לענין נכבד מאד והוא שהמדבר בקול רם יהיה לאחת מד' סבות אם לכעס והפעלות הקורא כי לרתיחת דמו והפלגת כעסו א"א שידבר בלחש כי אם שיצעק בהרמת הקול ואם להיות השומע חרש כי יצטרך הקורא להרים קולו כדי שיהיה לחרש אזנים קשובות לדבריו אם להיות השומע מרוחק מהקורא ויצטרך הקורא קול גדול להגיע הדבור אליו ואם להיות מסך מבדיל כותל או בתים בין הקורא והשומע שיצטרך מפני זה הקורא לחוזק הקול וגודלו כדי שיעבור באמצעיים הגסים ההם, וכאשר נחפש הענין הזה בחלוק' שכלית נמצא שהיא שלימה וכפי השרשים הטבעיים לפי שהקול הוא תנועה מה והתנועה תתיחס אם אל מה שממנו התנועה ואם אל מה שאליו התנועה ואם אל מה שבין כמו שהתבאר בחכמה הטבעית וכאשר יחסנו תנועת הקול למה שממנו יהיה כעס הקורא והפעלותו הרב, וכאשר ניחס אותו אל מה שאליו התנועה שהוא השומע יהיה מפני שהוא חרש וכאשר ניחסהו אל מה שבין שהוא האמצעי יהיה אם בסבת כמותו ורחקו ואם בסבת איכותו לגסותו ועביו, ואחרי שהונח זה כן נאמר כי בבחינת כל הסבות האלה אמר השם לנביא שיקרא בגרון כלומר בהרמת קול אם להורות כעסו שהיה לו על ישראל להיותם רעים וחטאים לה' וכמ"ש למעלה העל אלה אנחם, וגם כן בבחינת ישראל להיותם כחרשים שלא יוכלו לשמוע וכמ"ש זה הנביא עצמו החרשים שמעו ונאמר לו השמן לב העם הזה ואזניו הכבד, והיה ראוי שיקרא בקול רם בגרונו כדי שישמעו החרשים ההם וגם היה ראוי שיקרא בגרון וירים קולו להיותם רחוקים ממנו לא רחוק מקומיי כי אם רחוק מדרגה שהנביא היה קרבת אלקים לו טוב והם היו רחוקים ממנו כמ"ש קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם, ואמר בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני, וגם מפני שבני הדור ברשעתם עשו מסך מבדיל ביניהם ובין הש"י וגם בינם לבין הנביא וכמ"ש אח"ז עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם הנה אם כן בבחינת כעס הנביא וחרון אפו בישראל, ומפני שהם היו חרשים כבדה אזנם משמוע דברי השם ורחוקים ממנו ועונותיהם היו מסך מבדיל עב וגס ביניהם לכן היה צריך הנביא להגביה קולו בתוכחתו, ועל כן הזהירו השם קרא בגרון, עוד צוהו שנית ואמר אל תחשוך וענינו שלא יחשוב שבפעם אחת או שתים ישלים תקונם כי הנה כפי רשעתם הקבועה בהם יצטרך להפציר ולהתמיד באזהרתו ובתוכחתו פעמים הרבה וימים רבים כדי שיתפעלו מדבריו לפי שהענין ברופא הנפשות ידמה לרופא הגופות וכמו שרופא הגוף יצטרך לבקר את החולה בכל יום בבקר ובערב ואם מעט יוסיף פעמים שלש, ולא תקנו החכמים הבקור הזה שיעשו הרופאים כדי להגדיל שכרם יום ליום ולילה ללילה כי הם לפי שחומר החולי הוא משתנה מתהפך בתחבולותיו כל היום ובסבתו יתחדשו בחולה חדושים ויצטרך אל הנהגה מתחלפת, כן ראוי שיעשו הדרשנים והמוכיחים לבני אדם לקרוא כלם בשם ה' פעמים רבות ויתמידו בקריא' וכמו שאמר מתרעם ע"ז אל תטיפו יטיפון לא יטיפו לאלה לא יסגב למות, הנה מפני זה אמר הקב"ה לנביא ישעיהו אל תחשוך כלומר אל תחדל מלהוכיחם ומלדרוש אליהם והיה זה לפי שאבנים שחקו מים בהתמדתם וכ"ש דברי הנביאים והחכמים שיפעלו בנפשות, גם כיון בזה שאע"פ שהנביאים היו מקבלים חירופים וגדופים מהאנשים על תוכחתם היה מזהירו ג"כ שלא יחדל גם מפני זה מהדרשה והתוכחה לא מפני יראה ולא מפני חרוף וע"ז כולו אמר אל תחשוך.
פסוק א:
עוד צוהו שלישית ואמר כשופר הרם קולך ולא היה דמוי השופר מפני הגבהת הקול כי זה כבר נצטוה עליו באומרו קרא בגרון כמו שפירשתי, אבל היה דמוי השופר אל דרשת הנביא בב' ענינים. הראשונה, שיהיה כפי הזמן כי כמו שתקיעת השופר היא מצוה מיוחדת ליום הזכרון ויום הכפורים ולא בשאר מועדי ה' כן דברי הנביא יהיו מיוחדים כפי הזמנים והענינים ההווים וכדומה לזה אמרו חכמים ז"ל דורשין בחג מענינו של חג ובמסכת מגלה (מגילה לא, א) אמרו מפטירין בנביא מעין אותה פרשה, ולכן צוה יתברך לנביא שירים קולו אבל שיהיה בזמנו הראוי כתקיעת השופר. והענין השני, מהדמוי שכיוון בשופר הוא כפי הקולות שבו וזה כי ידוע הוא שיש אצלנו בשופר קול אחד פשוט בלתי מעוקם והוא הנקרא תקיעה וקול אחר עקום וחד נקרא תרועה ושניהם מן התורה, ושערו חכמים ז"ל קול שלישי כאמצעי ביניהם ומורכ' מהם הוא נקרא אצלם שברים, ובבחינת הקולות האלה ראוי שיהיה דברי הדורש והמוכיח כי פעמים ידבר דברים פשוטים מבלי עומק וחדוד בבחינת המון העם המקשיבים לקולו שיקבלו תועלת הדברים הפשוטים והדבור הזה דומה לתקיעה שהוא קול אחד פשוט, ופעמים בהיות במעמד אנשים חכמים ונבונים יצטרך לדבר דברים דקי העיון צחים מחודשים ומחודדים כתרועה בשופר שהוא קול חד ועקום בלתי פשוט, ופעמים כפי מדרגת השומעים יצטרך לדבר דברים בינוניים ממוצעים אינם פשוטים בהחלק ולא דקים מאד כדמיון השברים, הנה מפני שני הדמיונות האלה אמר כשופר הרם קולך.
פסוק א:
עוד צוהו רביעית והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם ורצה בזה שהמוכיחים על הרוב יעצרו כח להוכיח את העם ולפרסם עונות האנשים הפחותים אבל לא ידברו במלכים וביועצי הארץ כי יפחדו מלהוכיחם ומלפרסם עונותיהם כמאמר מרע"ה (שמות ג, יא) מי אנכי כי אלך אל פרעה כי היה ירא מלהוכיחו, ולכן הזהיר השם יתברך לישעיהו שלא יעשה כן אבל שראשונה יוכיח ראשי עמו ושריו ואחר כך יוכיח אל ההמון והוא אמרו והגד לעמי פשעם כי מלת עמי נאמרה על הנכבדים ולבית יעקב חטאתם על כלל העם ההמוני וכן דרשו בפ' אלו מציאות (ב"מ לג, ב) והגד לעמי פשעם אלו ת"ח ששגגותיהם נעשין להם כזדונות ולבית יעקב חטאתם אלו עמי הארץ שזדונותיהם נעשו להם כשגגות והיינו דתנן רבי יהודה אומר הוי זהיר בתלמוד ששגגת תלמוד עולה זדון, והנה צוה השם לנביא שיוכיח את דורו שהיו מראים עצמם חסידים ואין תוכם כברם וע"ז אמר (ב) ואותי יום יום ידרשון כלומר אתה ישעיהו ראוי לקרא בגרון לדרוש וללמוד את העם להדריכם במעגלי צדק אבל הפושעים האלה מה להם בדרשה שאלה יום יום ידרשון וכבר דרש רבי יוחנן הפסוק הזה במסכת חגיגה (ה, ב) על העוסק בתורה יום אחד בשנה לשמה שמעלה עליו הכתוב כאלו עסק בתורה כל השנה כולה, והוא המורה שראוי לפרש יום יום ידרשון על הלמוד והעוסק בתורה ברבים, ופירוש הפסוק אצלי הוא באחד מב' פנים. האחד, שהיה מתרעם מהם לפי שכל דרשותיהם ועיוניהם היו בעשותם חקירות בענין המהות האלהי ואם הוא יודע אם לא ואם הוא משגיח אם לא וכן קושיות ופירוקים בדרכי השם וי"ג מדותיו ועל זה אמר ואותי יום יום ידרשון כל דרשותיה' וחקירותיה' הוא לדעת אותי ודעת דרכי בידיעה ובהשגחה יחפצון שהם הדרכים שבקש מרע"ה כמו שאמר הודיעני נא את דרכיך (שמות לג, יג) וזה בלתי נאות וראוי אליהם לפי שידיעת המדות קודם לדעות האלהיו', והם עושים החקירות והדרשות האלה כגוי אשר צדקה עשה כלומר כאלו הם כבר שלמים במדות ויבאו לדעות ואינו כן כי אין להם ידיעה ולא השגה בשכל המעשי ולכן היה ראוי שישאלוני ראשונה משפטי צדק ללמד אותם תיקון מדותיהם ואחר כך קרבת אלקים שהוא בחקירות הסודות האלהיות יחפצון כי זהו הדרך הראוי להקדים ראשונה ידיעת המדות ואחר כך ידיעת העיוניות וכמאמר שלמה (משלי ח, לד) שמעו מוסר וחכמו ואל תפרעו. זהו הדרך הראשון בפירוש הכתוב הזה.
פסוק א:
והדרך השני הוא שהם היו מתלוננים שהיה מגיע אליהם כמעש' הרשעים בהיותם צדיקים והוא אמרו ואותי יום יום ידרושון שהיו עושים קושיות וספיקות הרבה ודעת דרכי יחפצון באיזה דרך אני מנהיג את העולם ומשגיח וגומל לצדיקים ולרשעים שהם הדרכים שבקש מרע"ה באמרו הודיעני נא את דרכיך ואמרו חז"ל (ברכות ז, א) שבקש משה לעמוד על שלות הרשעים וייסורי הצדיקים ומפני שספק צדיק ורע לו ותלונתו לא יעשה כי אם המחזיק בצדקתו כמו הנביאים הראשונים שלהיותם יראי ה' וחושבי שמו היו מתלוננים על זה לכן אמר ודעת דרכי יחפצון כגוי אשר צדקה עשה רוצה לומר בינו לחבירו ומשפט אלהיו לא עזב בינו למקום כי הרשעים המזוייפים האלה ישאלוני משפט צדק למה יבאו רעות לצדיקים כאלו הם אנשי צדק ועל זה יחפצו לריב עמדי והוא אמרו קרבת אליהם יחפצון שהוא מלשון קרב ומלחמה (ג) ואומרים בתלונ' למה צמנו ולא ראית תעניתנו ולא קבלת תפלתנו ענינו נפשנו ולא תדע רוצה לומר אם היה שענינו נפשנו ולא ראית באמת לא תדע הדברים שהם בכאן והיותר נכון לפרש שאמר למה צמנו ולא ראית ואם תאמר שאין עיני בשר לך לראות הדברים הגשמיים כמו שהוא אם אכלנו או לא אכלנו הרי ענינו נפשנו באותו צום ולהיות הענוי נפשיי יהיה לך לדעתו ולא תדע השכליים, אבל אני משיב להם על תלונתם זאת ולמה אראה בצומכם כיון שאין בו תשובה ולא צדקה ולא מעשים טובים אבל בהפך שהן ביום צומכם תמצאו חפץ כלומר יעשה כל אחד מכם חפצו ותאותו כשאר ימי החול ועוד שכל עצביכם וחובות ממונכם תנגושו שהוא מלשון לא יגוש איש את רעהו ואת אחיו (דברים טו, ב) כי ביום התענית יאספו העם וכשרואה אחד מכם בעל חובו שם יגוש אותי ויהי' עצביכם ממונכם כמו ועצביך בבית נכרי (משלי ה, י) כך פירשו המפרשים. אבל יונתן תרגם וכל תקלתכון תקדמון עשה עצביכם מלשון עצב או פסילים ותנגושו כמו בשי"ן ימנית מלשון ויגש אליו (בראשית מד, יח), ואמר שלא די שיעשו זה ביום התענית אבל בהקבץ עמים יחדו לאותו צום יריבו אלו עם אלו ויכו איש את רעהו באבן או באגרוף והוא אומרו (ד) הן לריב ומצה תצומו ולהכות באגרוף רשע ומזה התבאר שלא תצומו כיום הזה מהצום להשמיע במרום קולכם כי לא היתה כוונתכם בזה כ"א לשאר התכליות הרעות שזכרתי, זה כולו כפי דרך המפרשים. אבל הכא נראה לי לפרש שהיה הקב"ה משיבם על מה שאמרו ענינו נפשנו באומרו מהו העינוי האמתי שראוי לעשות ביום הצום אינו כ"א להרחיק הדברים המענגים לתאות הנפש ולקרב הדברים המצערים המעציבים אותה כי בזה תלוי הענוי כולו והנה אתם עושים בהפך כי ביום צומכם תמצאו חפץ רוצה לומר החפץ והתאוה אז תמצאו אותה ולא תרחיקוה מאתכם וכל עצביכם שהם הדברים המכאיבים והמעציבים אתכם תנגושו אותם ותרחיקום ואיך א"כ אמרתם ענינו נפשינו, ועוד למה תעשו דבר גדול מהצום אשר עשיתם הלא ידעתם כי אתם לסבה קטנה תצומו ולא תאכלו כי הנה לריב ומצה תצומו רוצה לומר אם יהיה לכם ריב איש עם רעהו תשתדלו ותלכו כל היום באותו ריב ולא תאכלו כל היום עד הלילה גם להכות באגרוף רשע רוצה לומר אם נתנו בכם מכה ונגע בראשיכם באבן נגף על פי הרופאים ינהגו אתכם בהנהגה דקה ותצומו מפני הרפואה וע"ז אמר ולהכות באגרוף רשע שהם יצומו כדי להכות את אחרים כי בהיותם במריבה לא ירעבו ולא יצמאו ויצומו בעבורה, וכל זה להודיע שהם יצומו לסבה קטנה ולמה יתגדלו באמרם למה צמנו ולא ראית כאלו עשו דבר גדול, ואמרו ולא תצומו כיום להשמיע במרום קולכם אפשר לפרש כיום על יום הכפורים שהוא יום ה' הגדול והנורא להגיד שלא היה צומם כצום יום הכפורים שהוא להשמיע במרום קולם, ואפשר שיהיה ולא תצומו כיום שלא היה רצונם שלהם כפי מה שיאות למעלת היום וקדושתו שהוא להשמיע במרום קולם והם לא היו משמיעים קולם במרום בתפלותיהם ולא היה הצום א"כ כפי היום רוצה לומר נערך למעל' קדושתו. ואמר עוד אף שנודה בדבריכם שהצום הוא דבר גדול והוא ענוי נפש האם חשבתם שכזה יהיה צום אבחרהו יום ענות אדם נפשו רוצה לומר בצום שלא יאכל ולא ישתה הלכוף כאגמון ראשו ושק ואפר יציע שהם כולם דברים אשר מחוץ יעשה אותם האדם לרמות את הבריות, הלזה תקרא צום ויום רצון להשם רוצה לומר צום יקרא בלי ספק אבל צום בהתחברות התנאי האחר שהוא יום רצון להשם, או צום אבחרהו לא יקרא בשם ענין לפי שהצום ההוא אחרי שאין בו הטבת המעשים אינו יום רצון להשם ולא בחר בו, (ו) ואמנם הצום אשר אני אבחרהו והוא המרוצה אצלי הוא פתח חרצובו' רשע כלומר קשורי הרשע לפתח אותם וחגורות מוטה שהוא קבוץ הרשעיות להתיר אותם כי זהו עיקר הצום עזיבת החטא, ושלח רצוצים חפשים רמז בזה אל העבדים שלא היו משלחים אותם מקץ שבע שנים כמו שהוכיחם ירמיהו על זה ובכלל כל מוטה וכל עול תנתקו ותסירו אותה מתוככם.
פסוק א:
ואמנם אומרו (ז) הלא פרוס לרעב לחמך ושאר הפסוקים שבאו אחריו לא נתישר אצלי פירוש המפרשים בהם כי הם פירשו כולם באופן אחד ונראה לפרש בהם שאחרי שזכר שעיקר הצום הוא בעזיבת החטאים ביאר עוד שגם שיתחבר עם הצום מעשה הצדקה שיפרוס לרעב לחמו ועניים מרודים יביא לביתו וכי יהיה אחד מהם ערום יכסהו כאלו היה בשרו וקרובו שעל זה אמר ומבשרך לא תתעלם הנה כאשר תעשה זה אין ספק שיתן לך הקדוש ברוך הוא שכר אבל יהיה בעולם הזה כולו, והוא אומרו (ח) אז יבקע כשחר אורך וכ"ף כשחר היא כ"ף הזמן רוצה לומר כאשר יבקע השחר יבקע אורך רוצה לומר שבבוא שפע טובות על הארץ יזכה בהם ויאכל בטובה והוא משל לרוב הצלחותיו, וארוכתך מהרה תצמח שהוא החיים והבריאות, ובזכות הצדקה אשר עשה יתישרו מעשיו וימות בכבוד ועל זה אמר והלך לפניך צדקך שתמיד במעשיו ילווהו וזכות צדקתו כבוד ה' יאספך רוצה לומר שימות בכבודו וגם עד זקנה ושיבה לא יעזבהו, ובויקרא רבה (לד, יד) אמרו ומבשרך לא תתעלם בר קפרא אומר הוי רואה את בשרו כבשרך שאין לך אדם שלא בא למדה זו אם לא בא הוא בא בנו או בן בנו ע"כ. וכלל הענין שיהיה לו שכר הצדק' שעשה בעולם הזה אבל גם בזה לא יהיה השלמות הגמור לפי שהמעשה הזה עם כל מה שיש בו מהצדקה אין ספק שלא יגיע להיות לרצון לפני השם כ"א בעזיבת החטאי' כמו שזכר בראשונה והוא אומרו (ט) אז תקרא וה' יענה רוצה לומר אבל אזי תקרא וה' יענה לא כמו שאמרתם למה צמנו ולא ראית, תשוע ויאמר הנני ולא כמו שאמרתם ענינו נפשנו ולא תדע, כאשר תסיר מתוכך מוטה ושלח אצבע רוצה לומר שלא יהיה פושט כלפיו כחסיד ומדבר און אחד בפה ואחד בלב. והמפרשים פירשו שלח אצבע שהוא הפך מה שאמר ולהכות באגרוף רשע וגם תסיר דבר און. והיותר נכון שרמז בזה אל שלשת מיני החטאים שהם במחשבות ובפעל ובדבור ולכן אמר אם תסיר מתוכך מוטה על המחשבות שהם בלבו ותוכו, שלח אצבע על המעשים הרעים, ודבר און בדברים המגונים.
פסוק א:
ואמר שעם עזיבת החטא תזכה לשכר עליון אע"פ שלא תעשה צדקה רבה בפעל כמו שאמר הלא פרוס לרעב לחמך כי תראה ערום וכסיתו אלא שתתן לו מה שתוכל בנפש נדיבה והוא אומרו (י) ותפק לרעב נפשך כי בזה נפש נענה תשביע שתשביע נפשו של עני בראותה שתפק לו נפשך, וכן דרשו בפרק קמא דבבא בתרא (ט, ב) ותפק לרעב נפשך על המפייסו בדברי' אמרו שם אמר רבי יצחק הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות והמפייסו בדברים מתברך בי"א ברכות הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות דכתיב הלא פרוס לרעב לחמך וגומר אז יבקע כשחר וגומר, והמפייסו בדברים מתברך בי"א ברכות דכתיב ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע וזרח בחשך אורך וכו', והענין כולו שעם עזיבת החטאים ויושר המעשים כפי הכוונה הטובה יהיה השלימות הגמור והשכר המוחלט לא עם הצום אף על פי שתתחבר עמו הצדקה כי אין הקדוש ברוך הוא חפץ במעשים החיצוניים הטובים אם לא יתחבר בהם זכות הנפש וטהרתה, והתבונן בענין השכר שיעד כאן למסיר מתוכו מוטה ועוזב החטא בדברים. ראשונה, שאמר וזרח בחשך אורך ואפלתך כצהרים כי למעלה אמר אז יבקע כשחר אורך רוצה לומר שבבוא טובות והצלחות בעולם יצלח גם הוא עם המצליחים וכאן אמר שבתוך החשך שיכסה ארץ יזרח אורו ואפלתו תהיה כצהרים שהוא יעוד יותר גדול מאד והוא משל לרבוי הטוב וההצלחה שיבוא עליו אע"פ שלא יבא על זולתו, עוד יעדו שנית בשכר הנפשיי שלא זכר דבר ממנו למעלה כלל ועל זה אמר (יא) ונחך ה' תמיד והשביע בצחצחות נפשך ינחהו תמיד לנצח בעולם הנשמות כי בעניני העולם הזה א"א שינחהו תמיד כי אדם ילוד אשה קצר ימים ושבע רוגז אבל שם ינחהו תמיד, וכן אמר והשביע בצחצחות נפשך על עונג נפשו בג"ע של מעלה ואין פירוש צחצחות יובש כדברי המפרשים אבל הוא רמז אל האור המצוחצח שהוא זיו השכינה, עוד אמר ועצמותיך יחליץ וזה ייעוד לענין תחיית המתים באופן שתהי' כגן רוה וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו כי יהיה תענוגו ושכרו מתמיד מבלי הפסק, ומלבד זה גם בעניני העולם הזה בבנים ובכבוד אמר (יב) ובנו ממך חרבות עולם מוסדי דור ודור תקומם באופן שיקראו לך גודר פרץ משובב נתיבות לשבת שהם השמות והכנויים שיכנו לאנשים הגדולים מטיבי העולם ומישבי' אותו, ראה כמה הגדיל שכר זה האחרון מן הראשון, ולפי שהמעשים האלה שזכר הם כלם מעשים אנושים יאותו לכל אדם לסור מרע ולעשות טוב וצדקה לצריכים אליה אמר אחר זה (יג) אם תשיב משבת רגלך רוצה לומר וכאשר יתחבר אל זה עוד שכר קיום השבת המורה על האמונות כמו שזכרתי וזה אם שתחדל מלכת בדרכים בו, וגם כן מעשות חפציך ביום הזה המקודש וגם כן כשתקרא לשבת עונג ושתכנהו יום המנוחה ותענוגהו במאכל ובכסות נקייה ובכל שאר הדברים בפעל ושלא תעשה כל זה בשבת להיות שביעית חיי האדם במנוחה כמו שזכר הרב המורה בטעמו, אבל להיות השבת מצוה אלקי' בבחינת זה תכבדהו וזהו אומרו ולקדוש השם מכובד כי להיות השבת קדוש ה' שהוא קדשו יהיה מכובד בעיניך, ותכבדהו בשלשת סוגי המעשים אם מעשות דרכיך רוצה לומר שלא תלך בו בדרכים וכמו שאמר אם תשיב משבת רגליך, ואם ממצוא חפצך כמו שאמר עשות חפציך ביום קדשי, ואם מדבר דבר שתדבר מהשבת הדבור הראוי לו שהוא מה שאמר וקראת לשבת עונג, (יד) אז בשכר שקראת לשבת עונג תתענג על ה' ובשכר שלא תלך בדרכים והרכבתיך על במותי ארץ ובשכר שלא תעשה חפציך ביום הזה והאכלתיך נחלת יעקב אביך, ורמז להם בזה שבזכות השבת יזכו לגאולה וירושת הארץ שהיא נחלת יעקב אביהם, ואמרו חכמים ז"ל במסכת שבת פרק כל כתבי (שבת קיח, ב) כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלא מצרים שנאמר והאכלתיך נחלת יעקב אביך לא כאברהם שנאמר בו (בראשית יג, יז) קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה ולא כיצחק שנאמר בו (שם כו, ג) כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל אלא כיעקב שנאמר בו (שם כח, יד) ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה, ועוד דרשו שם כל המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו שנאמר והתענג על ה' ויתן לך משאלו' לבך עונג זה איני יודע מהו כשהוא אומר וקראת לשבת ענג הוי אומר זה עונג שבת, ובויקרא רבה (לד, טז) דרשו וקראת לשבת ענג זה שבת ולקדוש ה' מכובד זה יום הכפורים וכבדתו זה יום הראשון של חג מעשות דרכיך זה חולו של מועד ממצוא חפצך ודבר דב' מכאן שאסור לעשות חפציו בשבת, עד כאן. העירו בזה שלא לבד הזהיר פה הנביא על השבת כי אם על שאר מועדי ה' כולם גם כן וכן סברו קצת החכמים שבדבור זכור את יום השבת נכללו כל מועדי השם.