הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ
נביאים רבים הזהירו מפני עבודת ה' כשהיא נעשית כפולחן חיצוני נטול השפעה פנימית על נפש האדם כטקס שנועד לרצות ולשחד את כעס ה' על עמו. בדרך כלל התריעו הנביאים על עבודת הקרבנות, שבאה לעתים רק כדי לחפות על הנהגה מוסרית נלוזה, במחשבה שהקרבנות מאפשרים להמשיך בדרך חטאים. שמואל צווח "החפץ לי-הוה בעלות וזבחים, כשמוע בקול י-הוה. הנה שמוע מזבח טוב, להקשיב מחלב אילים"(שמואל א טו כב); וגם ישעיהו זעק בפתח ספרו "למה לי רוב זבחיכם יאמר ה' שבעתי עולות אילים, וחלב מריאים, ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי"(ישעיה א יא); ירמיהו כעס: "למה זה לי לבונה משבא תבוא,וקנה הטוב מארץ מרחק. עולותיכם לא לרצון וזבחיכם לא ערבו לי"(ירמיה ו כ) ומיכה תמה: "במה אקדם ה אכוף לא-להי מרום, האקדמנו בעולות בעגלים בני שנה"(מיכה ו ו).
ברור שהנביאים לא התנגדו לעצם מצוות הקרבנות (ראה עיונים בספר ויקרא לנחמה ליבוביץ עמ' 22). תוכחתם הופנתה לניצול הציני של פולחן דתי על מנת לחפות על מעשי פשע מוסריים חברתיים. ירמיהו מנסח את דבריו בחריפות רבה, "הנה אתם בוטחים לכם על דברי השקר לבלתי הועיל. הגנוב רצוח ונאוף והשבע לשקר וקטר לבעל... ובאתם ועמדתם לפני בבית הזה אשר נקרא שמי עליו ואמרתם ניצלנו, למען עשות את כל התעבות האלה"(ירמיה ז ח-י). רק אדם שחטא וחוזר בתשובה חייב להקריב חטאת או אשם, אבל לא אדם הגונב ורוצח, הנואף ונשבע לשקר ומקטיר לבעל. מי שפשע וחושב להקריב בבית ה' למען הרבות תועבות - כנגד השקפה זדונית זו יצאו חוצץ כל הנביאים.
החידוש בדברי הנביא ישעיהו הוא שהדברים מוסבים לא על עבודת הקרבנות בלבד, אלא גם על הצום והתפילה. "הנביא מבריז לא תצומו ביום להשמיע במרום קולכם", וכל כך למה? "הן ביום צומכם תמצאו חפץ" [רש"י: כל חפצי צרכיכם אתם עמלים למצוא ואף בגזל ובחמס]... הן לריב ומצה [מצודת ציון: עניין מריבה] תצומו ולהכות באגרוף רשע"(ישעיה נח ג-ד).
ועוד בטרם תיאר הנביא את הצום הקלוקל של העם הוא מתאר את הסכנה הגדולה של צום כזה. אדם חוטא אינו אמור לאבד תקווה. התורה אינה מתעלמת מ"נפילות", מעברות ומחטאים, היא פותחת פתח של תשובה ודווקא ע"י קרבנות. אבל כשלאדם אין הרגשה ש"חטאתי לי-הוה" באשר הוא חושב שאם יצום ויתפלל, יתבטל החטא מעצמו גם אם לא יחדל מעושק ידו, אז מהווה הצום חלק מהחטא עצמו.
וכך מתאר הנביא את העם בתחילת הנבואה: "ואותי יום יום ידרשון ודעת דרכי יחפצון. כגוי אשר צדקה עשה ומשפט א-להיו לא עזב. ישאלוני משפטי צדק קרבת א-להים יחפצון"(ישעיה נח ב). רש"י: " 'יחפצון' - כאילו רוצים לקיימם... 'כגוי אשר צדקה' – שואלים אותי משפט וצדקה ואין דעתם לקיימם". מקיימי הפולחן החיצוני משחקים ב"כאילו", וחושבים שאם יוכלו לרמות את בני האדם - ירמו גם את ה'. על כן כאשר ה' מתעלם מצומם ולא מקבל את תפילתם הם טוענים בתמימות כאילו היו צדיקים תמימי עולם: "למה צמנו ולא ראית, עינינו נפשנו ולא תדע".
ומכאן בא הנביא לתאר את הצום הנבחר: "הלא זה צום אבחרהו פתח חרצובות רשע, התר אגודות מוטה ושלח רצוצים חפשים וכל מוטה תנתקו". עד כאן סור מרע, מכאן ואילך עשה טוב: "הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית, כי תראה ערום וכסיתו ומבשרך לא תתעלם... אם תסיר מתוכך מוטה שלח אצבע [מצודת דוד: כדרך בני אדם המריבים; אבע"ז: לשלוח יד להנות רעו] ...ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע"(ישעיה נח ז-י).
פירוש מעניין המאיר את הנבואה כולה ואת הקשר שלה ליום כיפור לאור הפסוקים המיוחדים האלה ניתן ע"י ר יחיאל מיכאל זקש:
כפי דעתי כל המאמר הזה נאמר מפי הנביא לא ביום צום אחד אשר עשו בני דורו מרצונם ומנפשם. אלא ביום המועד הקבוע לכך והוא יום כיפורים של יובל. והנה היום הגדול הזה העמיס שני חיובים משני מינים שונים על כל איש הישראל... האחד הוא התשובה בלב שלם אל ה' בקשת הסליחה והכפרה... והשני דבר בא מזמן לזמן רחוק, נוגע ליחס איש אל אחיו והוא חזרת שדות וקרקעות לבעליהן ולשלח עבדים. והנה אין ספק כי מה שהוא בין אדם למקום היה יותר נקל לקיים בעיני הנלווים [אולי צ"ל הנלוזים] האלה לכן בכל מאמצי כוח התאמצו... והפריזו על המידה בזה, בכו ויתחננו הרימו קולם בתפילה ועינו נפשם. אך לפתוח יד לעניים להוציא מתחת ידם מה שכבר חשבו לקניין עולם... לשלוח אחיהם המשועבדים לחירות בלי כסף ובלי מחיר, להשיב שדות... כל זה לא נתנם ליבם הערל.
לכך נסמכה פרשת ואלה המשפטים לפרשת יתרו בוי"ו המחברת "מה עליונים מסיני אף אלו מסיני"(מכילתא תחילת משפטים; רש"י שמות כא א) לומר לך שמעמד הר סיני לא הסתיים בקולות וברקים של אנוכי ה', אלא יורד ומחלחל לתוך פרטי החיים החברתיים של היחס לעבד עברי ולחבר. והיו שהפריזו ואמרו, " 'ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם' - לפני המצוות שבין אדם למקום. המצוות שבין אדם לחברו קודמות, כי דרך ארץ קדמה לתורה"(כלי יקר המובא במאוצרנו הישן שמות עמ' 118).
על דרך הדרש אמרו: "מה עניין שמיטה אצל הר סיני?"(תורת כהנים ויקרא כה א) - המעלה להר סיני עוברת דרך המצוות שבין אדם לחברו שמיטה ויובל.