א עוּרִ֥י עוּרִ֛י לִבְשִׁ֥י עֻזֵּ֖ךְ צִיּ֑וֹן לִבְשִׁ֣י ׀ בִּגְדֵ֣י תִפְאַרְתֵּ֗ךְ יְרוּשָׁלִַ֙ם֙ עִ֣יר הַקֹּ֔דֶשׁ כִּ֣י לֹ֥א יוֹסִ֛יף יָבֹא־בָ֥ךְ ע֖וֹד עָרֵ֥ל וְטָמֵֽא׃ ב הִתְנַעֲרִ֧י מֵעָפָ֛ר ק֥וּמִי שְּׁבִ֖י יְרֽוּשָׁלִָ֑ם התפתחו (הִֽתְפַּתְּחִי֙) מוֹסְרֵ֣י צַוָּארֵ֔ךְ שְׁבִיָּ֖ה בַּת־צִיּֽוֹן׃ ג כִּֽי־כֹה֙ אָמַ֣ר יְהוָ֔ה חִנָּ֖ם נִמְכַּרְתֶּ֑ם וְלֹ֥א בְכֶ֖סֶף תִּגָּאֵֽלוּ׃ ד כִּ֣י כֹ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה מִצְרַ֛יִם יָֽרַד־עַמִּ֥י בָרִֽאשֹׁנָ֖ה לָג֣וּר שָׁ֑ם וְאַשּׁ֖וּר בְּאֶ֥פֶס עֲשָׁקֽוֹ׃ ה וְעַתָּ֤ה מי־לי־(מַה־)(לִּי־)פֹה֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה כִּֽי־לֻקַּ֥ח עַמִּ֖י חִנָּ֑ם משלו (מֹשְׁלָ֤יו) יְהֵילִ֙ילוּ֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה וְתָמִ֥יד כָּל־הַיּ֖וֹם שְׁמִ֥י מִנֹּאָֽץ׃ ו לָכֵ֛ן יֵדַ֥ע עַמִּ֖י שְׁמִ֑י לָכֵן֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא כִּֽי־אֲנִי־ה֥וּא הַֽמְדַבֵּ֖ר הִנֵּֽנִי׃ ז מַה־נָּאו֨וּ עַל־הֶהָרִ֜ים רַגְלֵ֣י מְבַשֵּׂ֗ר מַשְׁמִ֧יעַ שָׁל֛וֹם מְבַשֵּׂ֥ר ט֖וֹב מַשְׁמִ֣יעַ יְשׁוּעָ֑ה אֹמֵ֥ר לְצִיּ֖וֹן מָלַ֥ךְ אֱלֹהָֽיִךְ׃ ח ק֥וֹל צֹפַ֛יִךְ נָ֥שְׂאוּ ק֖וֹל יַחְדָּ֣ו יְרַנֵּ֑נוּ כִּ֣י עַ֤יִן בְּעַ֙יִן֙ יִרְא֔וּ בְּשׁ֥וּב יְהוָ֖ה צִיּֽוֹן׃ ט פִּצְח֤וּ רַנְּנוּ֙ יַחְדָּ֔ו חָרְב֖וֹת יְרוּשָׁלִָ֑ם כִּֽי־נִחַ֤ם יְהוָה֙ עַמּ֔וֹ גָּאַ֖ל יְרוּשָׁלִָֽם׃ י חָשַׂ֤ף יְהוָה֙ אֶת־זְר֣וֹעַ קָדְשׁ֔וֹ לְעֵינֵ֖י כָּל־הַגּוֹיִ֑ם וְרָאוּ֙ כָּל־אַפְסֵי־אָ֔רֶץ אֵ֖ת יְשׁוּעַ֥ת אֱלֹהֵֽינוּ׃ יא ס֤וּרוּ ס֙וּרוּ֙ צְא֣וּ מִשָּׁ֔ם טָמֵ֖א אַל־תִּגָּ֑עוּ צְא֣וּ מִתּוֹכָ֔הּ הִבָּ֕רוּ נֹשְׂאֵ֖י כְּלֵ֥י יְהוָֽה׃ יב כִּ֣י לֹ֤א בְחִפָּזוֹן֙ תֵּצֵ֔אוּ וּבִמְנוּסָ֖ה לֹ֣א תֵלֵכ֑וּן כִּֽי־הֹלֵ֤ךְ לִפְנֵיכֶם֙ יְהוָ֔ה וּמְאַסִּפְכֶ֖ם אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ יג הִנֵּ֥ה יַשְׂכִּ֖יל עַבְדִּ֑י יָר֧וּם וְנִשָּׂ֛א וְגָבַ֖הּ מְאֹֽד׃ יד כַּאֲשֶׁ֨ר שָׁמְמ֤וּ עָלֶ֙יךָ֙ רַבִּ֔ים כֵּן־מִשְׁחַ֥ת מֵאִ֖ישׁ מַרְאֵ֑הוּ וְתֹאֲר֖וֹ מִבְּנֵ֥י אָדָֽם׃ טו כֵּ֤ן יַזֶּה֙ גּוֹיִ֣ם רַבִּ֔ים עָלָ֛יו יִקְפְּצ֥וּ מְלָכִ֖ים פִּיהֶ֑ם כִּ֠י אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־סֻפַּ֤ר לָהֶם֙ רָא֔וּ וַאֲשֶׁ֥ר לֹֽא־שָׁמְע֖וּ הִתְבּוֹנָֽנוּ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

רד"ק

רד"ק

פסוק א:
עורי עורי. עזך. שהיית מופשטת ממנו עד עתה לבשי אותו:
פסוק א:
ערל וטמא. ערל זה מלכות אדום הם הערלים, וטמא זה מלכות ישמעאל שהם מראים עצמם טהורים ברחיצת גופם והם טמאים במעשיהם הרעים ושתי המלכיות האלה החזיקו בירושלם מיום החרבן ושניהם נלחמים עליה זה זמן רב זה כובשה מזה וזה כובשה מזה ומיום הגאולה ואילך לא יעברו בה עוד כימי עולם, וכן אמר וזרים לא יעברו בה עוד כל ימי עולם:
פסוק ב:
התנערי מעפר. דמה ישיבתם בגלות כמי שהתפלש בעפר ואומר התנערי מעפר וקום:
פסוק ב:
שבי. כמו את השבי ואת המלקוח, ויונתן תרגם ענין ישב קומי תבי על כורסי יקרא ירושלם:
פסוק ב:
התפתחי מוסרי צוארך. חסר מ"ם השמוש ממוסרי צוארך שהרי היא בגלות כאלו עול מוסרים בצואר:
פסוק ב:
שביה. תאר בפלס עניה:
פסוק ג:
כי כה אמר ה' חנם. בלא כסף אלא בעונות:
פסוק ג:
ולא בכסף. אלא בתשובה, ועוד נאריך בענין זה בפסוק וירא כי אין איש:
פסוק ד:
כי כה אמר ה' מצרים ירד עמי בראשונה. זכר שתי גליות גלות מצרים וגלות בבל כי מלך אשור הוא מלך בבל, ואמר מצרים שירד שם בראשונה לגור שם ואשור כמו כן באפס עשקו כל אחד מהם, כי מצרים לא היה לו דין להעבידו בפרך כי לגור בא שם תחילה, וכן אשור לא היה לו דין בהם ולא היו בני מלחמתו למה בא סנחריב והגלה עשרת השבטים ונבוכדנצר הגלה יהודה ובנימן והוא באפס בלא משפט ואף ע"פ שהיתה גזרה מהאל הם המצריים העבידום וענו אותם יותר מדאי, וכן אשור כמו שאמר אני קצפתי מעט והם עזרו לי לרעה:
פסוק ה:
ועתה. בזה הגלות שהוא גלות שלישי:
פסוק ה:
מה לי פה. מה לי כל כך בזה הגלות שהארכתי אותם זמן רב בגלות כן יאמר האל בהגיע זמן הגאולה:
פסוק ה:
כי לקח עמי חנם. אינם מתעכבים בגלות בשביל כסף שהם חייבים לשוביהם אלא בעונותם גלו וכבר לקחו עונשם:
פסוק ה:
משלו יהילילו. הגוים המושלים בהם יהילילו אותם בעבודתן הקשה ובאה צעקתם אלי, ועוד כי כל היום שמי מנואץ בגלות שהעכו"ם ינאצוהו שהיו הורגים ושוללים אותם על יחוד שמי:
פסוק ה:
לוקח. פתוח כי הוא פעל עבר שלא נזכר פעלו מן הדגוש:
פסוק ה:
יהילילו. שרשו ילל מענין יללה והוא מבנין הפעיל והוא פעל יוצא:
פסוק ה:
מנואץ. מורכב מפועל והתפעל וכבר בארנו דקדוקו היטב בספר מכלל בחלק הדקדוק ממנו בבנין פועל:
פסוק ו:
לכן ידע עמי שמי. שאינו נודע בגלות אבל הוא מנואץ בעת הגאולה ידעו עמי שמי זהו שאמר ביום ההוא אז ידע עמי שמי, וכן שאר העמים ידעוהו אז ולא זכר עמי כי הם ידעוהו באמת וידעו כי הנבואה לא דברה לשוא וההבטחה שהבטחתים על ידי הנביאים אז ידעו שהיא אמת וידעו כי אני הוא המדבר לא שדברו הנביאים מעצמן אלא הם נבאו בשמי, ובראותם שיתקיימו ההבטחות ההם ידעו כי אני הוא שדברתי אותם והנני כמו שהייתי לא שניתי ולא אשנה אלא שהם לא ידעוני כמו שידעוני אז בעת הגאולה:
פסוק ז:
מה נאוו. שרשו אוה והאל"ף נחה והנו"ן לנפעל, וכן נאוו לחייך והוא ענין יופי, ואמר ענין יופי על הרגלים על דרך משל כמו מה יפו פעמיך כלומר מה יהיו נאים ויפים רגלי המבשר שיעלה על ההרים להשמיע קול לבשר שלום וטוב וישועה ולאמר לציון מלך אלהיך כי עד הזמן ההוא לא יראה שהוא מלך אבל אז ואמרו הכל שהוא מלך כמו שאמר והיתה לה' המלוכה, והענין דרך משל כי ידוע הדבר בעולם כלו כאלו אנשים על ההרים משמיעים קול הישועה, וכן דרך העולם לבשר על הטובה הזריז משובח לבשר עליה:
פסוק ח:
קול צופיך. נביאיך כי הנביא יקרא צופה כמו צופה נתתיך על הגוים לפי שהוא צופה העתידות ואחר כן פירש מה יהיה קול צופיך. ואמר
פסוק ח:
נשאו קול. כלומר שיוציאו קול בשמחה:
פסוק ח:
וירננו יחדו. כי יראו עין בעין בשוב השם ציון כלומר יראו במראה הנבואה כי שב הכבוד לציון והוא רוח הנבואה שפסקה משמתו חגי זכריה ומלאכי ובעת הישועה תשוב רוח הנבואה לקדמותה ועוד יותר משהיתה, וכן אשר עין בעין נראה אתה השם כי כולם היתה בהם רוח הנבואה במעמד הר סיני מלבד הכבוד שראו בחוש העין, וי"ת צופיך פרנסיך:
פסוק ט:
פצחו. ענינו הרמת קול, וכן פצחו רנה:
פסוק י:
חשף. דרך משל כלומר כי ישועת ישראל תהיה בגלוי, וכן וזרועך חשופה גלויה:
פסוק יא:
סורו סורו. הכפל לחזק:
פסוק יא:
משם. ממקום הגלות:
פסוק יא:
מתוכה מתוך כל עיר ועיר שאתם בה:
פסוק יא:
הברו. הנקו מכל טומאה ומכל עון:
פסוק יא:
נשאי כלי ה'. כלי זיין שלכם יהיו כלי ה' ולא חרב ולא חנית אלא חסדי האל ורחמיו הם יהיו כליכם בצאתכם מהגלות וטעמו לפניו:
פסוק יב:
כי לא בחפזון. כלומר ביד רמה תצאו אל תפחדו מאדם ולא תהיו צריכים לכלי זיין, ויונתן תרגם נטלי מאני דבית מקדשא, ולא ידעתי דעתו כי אין בזה הגלות כלי בית המקדש כמו שהיו בגלות בבל שנשאו אותם בצאתם מהגלות:
פסוק יב:
כי הולך לפניכם. לפיכך תצאו בנחת כי לא תיראו מאדם אבל ממצרים יצאו בחפזון לפי שהמצריים היו ממהרים אותם לצאת מפני מכותם אבל משיצאו מן העיר הלכו בנחת ביד רמה:
פסוק יג:
הנה ישכיל עבדי. הפרשה הזאת נאמרה על גלות ישראל, וקרא אותו עבדי כמו שאמר ואתם ישראל עבדי יעקב אשר בחרתיך, אמר הנה יבא עת שיצליח עבדי וירום ונשא וגבה מאד:
פסוק יג:
ישכיל. יצליח, כמו ויהי דוד בכל דרכיו משכיל, וכן ת"י ויצלח, ואמר ירום ונשא וגבה, אמר לשון המעלה בכל לשון לפי שמעלתו תהיה מעלה יתרה, ועתה אפרש הפרשה כמו שפירשה אדוני אבי ז"ל בספר הגלוי:
פסוק יד:
כאשר שממו. ענין תמיה כמו משמים בתוכם: אמר כאשר תמהו מרוב שפלותך:והדין היה עליהם שיתמהו כי היו רואים שהיה משחת יותר מכל איש מראהו ותארו יותר משאר בני אדם, ואשר מדבר פעם לנכח כמו שאמר עליך ופעם שלא לנכח כמו שאמר מראהו ותארו כן דרך המקראות בכמה מקומות כמו שכתבנו, והחכם רבי אברהם פירש כי כן משחת מאיש מראהו דברי הגוים שיתמהו על ישראל ויאמרו כי משחת מאיש מראהו כי כמה עכו"ם יש בעולם שיחשבו כי צורת היהודי משונה מכל הצורות גם יש בהם שישאלו היש להיהודי פה או עין כן הוא בארץ ישמעאל ובארץ אדום:
פסוק יד:
משחת. בחיר"ק המ"ם והוא תאר, וכן הערים המבדלות בחיר"ק המ"ם, תאר ותארו בחולם מפני האל"ף:
פסוק טו:
כן יזה. ענין דבור, כמו יטיף שהוא בענין הזיה, וכענין דבור, נטפו מים לשון הזיה, אל יטיפו יטיפון לשון דבור, כן יזה ענין דבור והוא יוצא לשלישי פראלא"ר בלע"ז, אמר כמו שיתמהו על שפלותו כן יתמהו על גדולתו וידברו עליה תמיד:
פסוק טו:
עליו יקפצו מלכים פיהם. אפילו למלכים יראה כבודם כבוד גדול, וכן אמר וראו גוים צדקך וכל מלכים כבודך:
פסוק טו:
יקפצו. לשון פתיחה, כמו מקפץ על הגבעות שהוא פתיחת המצעד בדלוג, ובלשון סגירה כמו לא תקפוץ ידך, ושניהם יכולים להתפרש על מלת יקפצו יפתחו פיהם לספר בגדולתו או ישימו יד על פה מרוב תמהון:
פסוק טו:
כי אשר לא סופר להם ראו. יותר יראו מגדולתו משסופר להם ויותר מאשר שמעו יתבוננו באותו הזמן מגדולתו: