פסוק א:שִׁמְעוּ אִיִּים, מדינות הים אֵלַי, וְהַקְשִׁיבוּ לְאֻמִּים מֵרָחוֹק. נבואתי נוגעת גם למקומות רחוקים. ה' מִבֶּטֶן קְרָאָנִי, הזמין אותי לתפקיד, עוד לפני שנולדתי. מִמְּעֵי אִמִּי הִזְכִּיר את שְׁמִי.
פסוק ב:וַיָּשֶׂם את פִּי כְּחֶרֶב חַדָּה, לדבר דיבורים חדים, ועם זאת בְּצֵל יָדוֹ הֶחְבִּיאָנִי, כחרב הנתונה בתוך נדנה. וַיְשִׂימֵנִי לְחֵץ בָּרוּר, מלוטש וחד, אבל בְּאַשְׁפָּתוֹ, באשפת החצים הִסְתִּירָנִי עד שיגיע זמני להיגלות. באופן חי וציורי מתוארים הכלים שהנביא קיבל לשם מילוי תפקידו.
פסוק ג:וַיֹּאמֶר לִי: עַבְדִּי אָתָּה, יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר.
פסוק ד:וַאֲנִי אָמַרְתִּי בעבר: לְרִיק יָגַעְתִּי, לְתֹהוּ וְהֶבֶל כֹּחִי כִלֵּיתִי. למרות כל כישורי פעולותי לא הועילו כלום. אָכֵן, עכשיו אני יודע שמִשְׁפָּטִי, מנהגי, או: חלקי המגיע לי אֶת, עם ה', וּפְעֻלָּתִי אֶת אֱלֹהָי, שהרי הוא פועל באמצעותי ומתפאר בי –
פסוק ה:וְעַתָּה אָמַר ה', יֹצְרִי מִבֶּטֶן, להיות לְעֶבֶד לוֹ, לְשׁוֹבֵב, כדי להשיב את יַעֲקֹב אֵלָיו, וְיִשְׂרָאֵל לוֹ, אליו יֵאָסֵף, יתכנס. וְאֶכָּבֵד בְּעֵינֵי ה', ה' יכבד אותי משום שהחזרתי את ישראל אליו, וֵאלֹהַי הָיָה עֻזִּי, מקור כוחי.
פסוק ו:וַיֹּאמֶר ה': נָקֵל, קל מדי בעיני מִהְיוֹתְךָ, שתהיה לִי עֶבֶד, שתפקידו לְהָקִים אֶת שִׁבְטֵי יַעֲקֹב, ואת נְצוּרֵי יִשְׂרָאֵל, אלה שלבם סגור – לְהָשִׁיב בלבד. מכובד יותר מכך – וּנְתַתִּיךָ לְאוֹר גּוֹיִם, לִהְיוֹת יְשׁוּעָתִי עַד קְצֵה הָאָרֶץ. לא תגאל רק את ישראל, אלא תאיר לכל הגויים ותפיץ את הישועה בעולם כולו. כאן נראה כי הדיבור מופנה אל הגואל.
פסוק ז:כֹּה אָמַר ה', גֹּאֵל יִשְׂרָאֵל, קְדוֹשׁוֹ, לִבְזֹה נֶפֶשׁ, למי שמבזים את נפשו, לִמְתָעֵב גּוֹי, למי שהגוי מתעב אותו, לְזה שהיה עד כה עֶבֶד למֹשְׁלִים: עד כה היית בזוי, מתועב ועבד; ומעתה מְלָכִים יִרְאוּ אותך וָקָמוּ, שָׂרִים – וְיִשְׁתַּחֲווּ, לְמַעַן ה' אֲשֶׁר נֶאֱמָן בהבטחתו, קְדֹשׁ יִשְׂרָאֵל וַיִּבְחָרֶךָּ. אין הפסוק מבהיר אם מדובר באדם מסוים – אולי הגואל שדובר בו קודם, או שזהו העם כולו.
פסוק ח:כֹּה אָמַר ה': בְּעֵת רָצוֹן, כאשר יגיע הזמן הראוי, עֲנִיתִיךָ, איעתר לבקשתך, אשיב על שאלותיך, וּבְיוֹם יְשׁוּעָה עֲזַרְתִּיךָ, וְאֶצָּרְךָ, אשמור אותך וְאֶתֶּנְךָ לכונן בְרִית עָם, לְהָקִים אֶרֶץ, לְהַנְחִיל נְחָלוֹת שֹׁמֵמוֹת.
פסוק ט:אז תקבל תשובות ותזכה גם בכוח עשייה לגאול – לֵאמֹר לַאֲסוּרִים: צֵאוּ! לַאֲשֶׁר בַּחֹשֶׁךְ: הִגָּלוּ! התגלו! אל לכם לפחד ולהיסתר. עַל דְּרָכִים האסירים היוצאים יִרְעוּ, ימצאו את צורכיהם, וּבְכָל שְׁפָיִים, ברכסים תהיה מַרְעִיתָם, מקומות רעייתם.
פסוק י:לֹא יִרְעָבוּ וְלֹא יִצְמָאוּ, וְלֹא יַכֵּם שָׁרָב וָשָׁמֶשׁ, כִּי מְרַחֲמָם, המרחם עליהם הוא שיְנַהֲגֵם, ינהיג אותם, וְלכן עַל מַבּוּעֵי, מקורות מַיִם יְנַהֲלֵם.
פסוק יא:וְשַׂמְתִּי, אהפוך את כָל הָרַי לדרֶךְ ישרה, וּמְסִלֹּתַי ששקעו, או המסילות שבעמקים, שהליכתן אינה נוחה, יְרֻמוּן,יתרוממו כדי לאפשר את המעבר בהן בנוחות.
פסוק יב:הִנֵּה אֵלֶּה – בני הגלויות מֵרָחוֹק יָבֹאוּ, וְהִנֵּה אֵלֶּה מִצָּפוֹן וּמִיָּם, ממערב, וְאֵלֶּה מֵאֶרֶץ סִינִים, היא כנראה ארץ הדרום. גולי ישראל ישובו מכל הכיוונים והארצות.
פסוק יג:רָנּוּ, זמרו שָׁמַיִם, וְגִילִי, שמחי אָרֶץ, וּפִצְחוּ הָרִים רִנָּה, כִּי נִחַם ה' את עַמּוֹ, ואת עֲנִיָּו שהוגלו בכור העוני, יְרַחֵם.
פסוק יד:וַתֹּאמֶר צִיּוֹן, העיר ירושלים, הארץ והאומה: עֲזָבַנִי ה', וַאדֹנָי שְׁכֵחָנִי.
פסוק טו:ה' מגיב לטענה זו ואומר: הייתכן?! הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה, האם אשה יכולה לשכוח את עוּלָהּ, עוללה?! האם היא יכולה לשכוח מלרַחֵם על בֶּן בִּטְנָהּ?! אשה אינה שוכחת את תינוקה ואת רחמיה ואהבתה אליו, אבלהּ?! גַּם אם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה – וְאָנֹכִי בוודאי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ. הקשר שבין ה' לעמו אמיץ יותר מהקשר של אם לבנה. אי אפשר לשכוח אותו.
פסוק טז:הֵן עַל כַּפַּיִם, כפות ידי חַקֹּתִיךְ, חקקתי אותך, כמי שקובע דבר כלשהו בידו כדי לראותו תמיד. חוֹמֹתַיִךְ ההרוסות נֶגְדִּי תָּמִיד. אינני מפסיק לחשוב עלייך ועל הגנתך.
פסוק יז:מִהֲרוּ, ימהרו בָּנָיִךְ לשוב אלייך, ואילו מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ וייעלמו. הריק יתמלא, והשיממון ייהפך למקום מפואר.
פסוק יח:שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי, כֻּלָּם, כל הבנים הנידחים נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ. חַי אָנִי, נְאֻם ה', כִּי כֻלָּם כָּעֲדִי, כתכשיט תִלְבָּשִׁי, וּתְקַשְּׁרִים כַּכַּלָּה המקושרת ברצועות קישוט. ציון, שחשה עזובה ונשכחת מאישהּ, עוד תשוב להתקשט בפניו ולהתפאר בריבוי בניה.
פסוק יט:כִּי עד עכשיו היו בך חָרְבֹתַיִךְ וְשֹׁמְמֹתַיִךְ וְאֶרֶץ הֲרִסֻתֵיךְ – כִּי עַתָּה תֵּצְרִי מִיּוֹשֵׁב. תגדל בך הצפיפות מרוב תושבים, אך יושבייך המרובים לא יהיו זרים עוינים, שהרי אלו יצאו ממך – וְרָחֲקוּ מְבַלְּעָיִךְ, משחיתייך.
פסוק כ:עוֹד יבוא היום שיֹאמְרוּ בְאָזְנַיִךְ בְּנֵי שִׁכֻּלָיִךְ, בנייך האבודים: צַר לִי הַמָּקוֹם, צפוף לי מדי. גְּשָׁה לִּי, התרחק מעט הלאה וְאֵשֵׁבָה, כדי שאוכל גם אני לשבת. אֵם הבנים תהיה מופתעת לשמע הבקשות על מקומות ישיבה.
פסוק כא:וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ בהשתאות: מִי יָלַד לִי אֶת אֵלֶּה, וַאֲנִי שְׁכוּלָה וְגַלְמוּדָה, עזובה, גֹּלָה וְסוּרָה, מרוחקת או זועפת, וְאת כל הצאצאים האֵלֶּה מִי גִדֵּל? הֵן אֲנִי נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי, אֵלֶּה אֵיפֹה, מאין באו הֵם?
פסוק כב:כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים בתשובה לשאלת ציון על הבנים השבים שאינם מוכרים לה: הִנֵּה אֶשָּׂא אֶל גּוֹיִם, אנופף להם ביָדִי, וְאֶל עַמִּים אָרִים נִסִּי, דגלי לסמן להם שהגיע הזמן, וְהֵבִיאוּ בָנַיִךְ בְּחֹצֶן, על כנף הבגד, וּבְנֹתַיִךְ עַל כָּתֵף תִּנָּשֶׂאנָה, כפי שנושאים ילדים קטנים להנאתם.
פסוק כג:וְהָיוּ מְלָכִים אֹמְנַיִךְ, המטפלים בבנייך, וְשָׂרוֹתֵיהֶם יהיו מֵינִיקֹתַיִךְ. אַפַּיִם אֶרֶץ יִשְׁתַּחֲווּ לָךְ, וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵכוּ. תזכי בכבוד ואהבה מכל העולם. וְיָדַעַתְּ כִּי אֲנִי ה' אֲשֶׁר לֹא יֵבֹשׁוּ קֹוָי, המקווים לי.
פסוק כד:וכי יישאל: הֲיֻקַּח מִגִּבּוֹר מַלְקוֹחַ?! אם גיבור לקח שלל – האם אפשר להוציאו מידו?! וְאִם שְׁבִי צַדִּיק, מנצח ותקיף יִמָּלֵט?! האם אפשר להציל מידי המנצח את שביו?!
פסוק כה:כִּי כֹה אָמַר ה', בתשובה לתמיהה זו: גַּם שְׁבִי גִבּוֹר יֻקָּח, וּמַלְקוֹחַ עָרִיץ, תקיף יִמָּלֵט. וְהטעם הוא – כי אֶת יְרִיבֵךְ אָנֹכִי אָרִיב. אמנם קשה להילחם באויבים גדולים וחזקים, אך לא אתם תעשו זאת, אלא אני אלחם באויביכם. וְאֶת בָּנַיִךְ אָנֹכִי אוֹשִׁיעַ.
פסוק כו:וְהַאֲכַלְתִּי אֶת מוֹנַיִךְ, מציקייך אֶת בְּשָׂרָם, וְכֶעָסִיס את דָּמָם שלהם הם ישתו ויִשְׁכָּרוּן כנקמה. וְיָדְעוּ כָל בָּשָׂר כִּי אֲנִי ה' מוֹשִׁיעֵךְ, וְגֹאֲלֵךְ אני אֲבִיר, אדון, המנושא על יַעֲקֹב.
