תנ"ך על הפרק - ישעיה מט - כי כלם כעדי תלבשי / הרב אברהם ריבלין שליט"א

תנ"ך על הפרק

ישעיה מט

383 / 929
היום

הפרק

שִׁמְע֤וּ אִיִּים֙ אֵלַ֔י וְהַקְשִׁ֥יבוּ לְאֻמִּ֖ים מֵרָח֑וֹק יְהוָה֙ מִבֶּ֣טֶן קְרָאָ֔נִי מִמְּעֵ֥י אִמִּ֖י הִזְכִּ֥יר שְׁמִֽי׃וַיָּ֤שֶׂם פִּי֙ כְּחֶ֣רֶב חַדָּ֔ה בְּצֵ֥ל יָד֖וֹ הֶחְבִּיאָ֑נִי וַיְשִׂימֵ֙נִי֙ לְחֵ֣ץ בָּר֔וּר בְּאַשְׁפָּת֖וֹ הִסְתִּירָֽנִי׃וַיֹּ֥אמֶר לִ֖י עַבְדִּי־אָ֑תָּה יִשְׂרָאֵ֕ל אֲשֶׁר־בְּךָ֖ אֶתְפָּאָֽר׃וַאֲנִ֤י אָמַ֙רְתִּי֙ לְרִ֣יק יָגַ֔עְתִּי לְתֹ֥הוּ וְהֶ֖בֶל כֹּחִ֣י כִלֵּ֑יתִי אָכֵן֙ מִשְׁפָּטִ֣י אֶת־יְהוָ֔ה וּפְעֻלָּתִ֖י אֶת־אֱלֹהָֽי׃וְעַתָּ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְהוָ֗ה יֹצְרִ֤י מִבֶּ֙טֶן֙ לְעֶ֣בֶד ל֔וֹ לְשׁוֹבֵ֤ב יַֽעֲקֹב֙ אֵלָ֔יו וְיִשְׂרָאֵ֖ללאל֣וֹיֵאָסֵ֑ף וְאֶכָּבֵד֙ בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֔ה וֵאלֹהַ֖י הָיָ֥ה עֻזִּֽי׃וַיֹּ֗אמֶר נָקֵ֨ל מִֽהְיוֹתְךָ֥ לִי֙ עֶ֔בֶד לְהָקִים֙ אֶת־שִׁבְטֵ֣י יַעֲקֹ֔בונציריוּנְצוּרֵ֥ייִשְׂרָאֵ֖ל לְהָשִׁ֑יב וּנְתַתִּ֙יךָ֙ לְא֣וֹר גּוֹיִ֔ם לִֽהְי֥וֹת יְשׁוּעָתִ֖י עַד־קְצֵ֥ה הָאָֽרֶץ׃כֹּ֣ה אָֽמַר־יְהוָה֩ גֹּאֵ֨ל יִשְׂרָאֵ֜ל קְדוֹשׁ֗וֹ לִבְזֹה־נֶ֜פֶשׁ לִמְתָ֤עֵֽב גּוֹי֙ לְעֶ֣בֶד מֹשְׁלִ֔ים מְלָכִים֙ יִרְא֣וּ וָקָ֔מוּ שָׂרִ֖ים וְיִֽשְׁתַּחֲוּ֑וּ לְמַ֤עַן יְהוָה֙ אֲשֶׁ֣ר נֶאֱמָ֔ן קְדֹ֥שׁ יִשְׂרָאֵ֖ל וַיִּבְחָרֶֽךָּ׃כֹּ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְהוָ֗ה בְּעֵ֤ת רָצוֹן֙ עֲנִיתִ֔יךָ וּבְי֥וֹם יְשׁוּעָ֖ה עֲזַרְתִּ֑יךָ וְאֶצָּרְךָ֗ וְאֶתֶּנְךָ֙ לִבְרִ֣ית עָ֔ם לְהָקִ֣ים אֶ֔רֶץ לְהַנְחִ֖יל נְחָל֥וֹת שֹׁמֵמֽוֹת׃לֵאמֹ֤ר לַֽאֲסוּרִים֙ צֵ֔אוּ לַאֲשֶׁ֥ר בַּחֹ֖שֶׁךְ הִגָּל֑וּ עַל־דְּרָכִ֣ים יִרְע֔וּ וּבְכָל־שְׁפָיִ֖ים מַרְעִיתָֽם׃לֹ֤א יִרְעָ֙בוּ֙ וְלֹ֣א יִצְמָ֔אוּ וְלֹא־יַכֵּ֥ם שָׁרָ֖ב וָשָׁ֑מֶשׁ כִּי־מְרַחֲמָ֣ם יְנַהֲגֵ֔ם וְעַל־מַבּ֥וּעֵי מַ֖יִם יְנַהֲלֵֽם׃וְשַׂמְתִּ֥י כָל־הָרַ֖י לַדָּ֑רֶךְ וּמְסִלֹּתַ֖י יְרֻמֽוּן׃הִנֵּה־אֵ֕לֶּה מֵרָח֖וֹק יָבֹ֑אוּ וְהִֽנֵּה־אֵ֙לֶּה֙ מִצָּפ֣וֹן וּמִיָּ֔ם וְאֵ֖לֶּה מֵאֶ֥רֶץ סִינִֽים׃רָנּ֤וּ שָׁמַ֙יִם֙ וְגִ֣ילִי אָ֔רֶץיפצחווּפִצְח֥וּהָרִ֖ים רִנָּ֑ה כִּֽי־נִחַ֤ם יְהוָה֙ עַמּ֔וֹ וַעֲנִיָּ֖ו יְרַחֵֽם׃וַתֹּ֥אמֶר צִיּ֖וֹן עֲזָבַ֣נִי יְהוָ֑ה וַאדֹנָ֖י שְׁכֵחָֽנִי׃הֲתִשְׁכַּ֤ח אִשָּׁה֙ עוּלָ֔הּ מֵרַחֵ֖ם בֶּן־בִּטְנָ֑הּ גַּם־אֵ֣לֶּה תִשְׁכַּ֔חְנָה וְאָנֹכִ֖י לֹ֥א אֶשְׁכָּחֵֽךְ׃הֵ֥ן עַל־כַּפַּ֖יִם חַקֹּתִ֑יךְ חוֹמֹתַ֥יִךְ נֶגְדִּ֖י תָּמִֽיד׃מִֽהֲר֖וּ בָּנָ֑יִךְ מְהָֽרְסַ֥יִךְ וּמַחֲרִבַ֖יִךְ מִמֵּ֥ךְ יֵצֵֽאוּ׃שְׂאִֽי־סָבִ֤יב עֵינַ֙יִךְ֙ וּרְאִ֔י כֻּלָּ֖ם נִקְבְּצ֣וּ בָֽאוּ־לָ֑ךְ חַי־אָ֣נִי נְאֻם־יְהוָ֗ה כִּ֤י כֻלָּם֙ כָּעֲדִ֣י תִלְבָּ֔שִׁי וּֽתְקַשְּׁרִ֖ים כַּכַּלָּֽה׃כִּ֤י חָרְבֹתַ֙יִךְ֙ וְשֹׁ֣מְמֹתַ֔יִךְ וְאֶ֖רֶץ הֲרִֽסֻתֵ֑יךְ כִּ֤י עַתָּה֙ תֵּצְרִ֣י מִיּוֹשֵׁ֔ב וְרָחֲק֖וּ מְבַלְּעָֽיִךְ׃ע֚וֹד יֹאמְר֣וּ בְאָזְנַ֔יִךְ בְּנֵ֖י שִׁכֻּלָ֑יִךְ צַר־לִ֥י הַמָּק֖וֹם גְּשָׁה־לִּ֥י וְאֵשֵֽׁבָה׃וְאָמַ֣רְתְּ בִּלְבָבֵ֗ךְ מִ֤י יָֽלַד־לִי֙ אֶת־אֵ֔לֶּה וַאֲנִ֥י שְׁכוּלָ֖ה וְגַלְמוּדָ֑ה גֹּלָ֣ה ׀ וְסוּרָ֗ה וְאֵ֙לֶּה֙ מִ֣י גִדֵּ֔ל הֵ֤ן אֲנִי֙ נִשְׁאַ֣רְתִּי לְבַדִּ֔י אֵ֖לֶּה אֵיפֹ֥ה הֵֽם׃כֹּֽה־אָמַ֞ר אֲדֹנָ֣י יְהוִ֗ה הִנֵּ֨ה אֶשָּׂ֤א אֶל־גּוֹיִם֙ יָדִ֔י וְאֶל־עַמִּ֖ים אָרִ֣ים נִסִּ֑י וְהֵבִ֤יאוּ בָנַ֙יִךְ֙ בְּחֹ֔צֶן וּבְנֹתַ֖יִךְ עַל־כָּתֵ֥ף תִּנָּשֶֽׂאנָה׃וְהָי֨וּ מְלָכִ֜ים אֹֽמְנַ֗יִךְ וְשָׂרֽוֹתֵיהֶם֙ מֵינִ֣יקֹתַ֔יִךְ אַפַּ֗יִם אֶ֚רֶץ יִשְׁתַּ֣חֲווּ לָ֔ךְ וַעֲפַ֥ר רַגְלַ֖יִךְ יְלַחֵ֑כוּ וְיָדַ֙עַתְּ֙ כִּֽי־אֲנִ֣י יְהוָ֔ה אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יֵבֹ֖שׁוּ קוָֹֽי׃הֲיֻקַּ֥ח מִגִּבּ֖וֹר מַלְק֑וֹחַ וְאִם־שְׁבִ֥י צַדִּ֖יק יִמָּלֵֽט׃כִּי־כֹ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְהוָ֗ה גַּם־שְׁבִ֤י גִבּוֹר֙ יֻקָּ֔ח וּמַלְק֥וֹחַ עָרִ֖יץ יִמָּלֵ֑ט וְאֶת־יְרִיבֵךְ֙ אָנֹכִ֣י אָרִ֔יב וְאֶת־בָּנַ֖יִךְ אָנֹכִ֥י אוֹשִֽׁיעַ׃וְהַאֲכַלְתִּ֤י אֶת־מוֹנַ֙יִךְ֙ אֶת־בְּשָׂרָ֔ם וְכֶעָסִ֖יס דָּמָ֣ם יִשְׁכָּר֑וּן וְיָדְע֣וּ כָל־בָּשָׂ֗ר כִּ֣י אֲנִ֤י יְהוָה֙ מֽוֹשִׁיעֵ֔ךְ וְגֹאֲלֵ֖ךְ אֲבִ֥יר יַעֲקֹֽב׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב אברהם ריבלין שליט

כי כלם כעדי תלבשי

פעמים אחדות מדמה הנביא ישעיהו את עם ישראל כלבוש של ירושלים וציון. הראשונה שבהם בפרקנו "שאי סביב עיניך וראי כולם נקבצו באו לך...כי כלם כעדי תלבשי ותקשרים ככלה"(ישעיה מט יח) וכן "עורי עורי לבשי עוזך ציון, לבשי בגדי תפארתך ירושלים עיר הקודש"(ישעיה נב א) וגם: "שוש אשיש בה' תגל נפשי בא להי כי הלבישני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני"(ישעיה סא י) הדימוי הוא תמיד לבגדי תפארת מיוחדים "כעדי" "ככלה" "לבשי עוזך" "בגדי תפארתך" "בגדי ישע" "מעיל צדקה". 

את הדימוי לבגדים המפוארים, ובמיוחד לעדי הכלה המופיע בהפטרתנו, מסביר המלבי"ם בהנחה שיש לבושים רגילים - זה המשל לארץ שממה המתכסה בצומח, ובחי ובאנשים פשוטים (ועיין רש"י תהילים סה יד). על כן מסביר המלבי"ם: "אמנם עת שאחר שכבר התישב המקום באו אליו עוד יושבים נכבדים שרים וחכמים, ימליץ שהמקום ילביש עוד עדי על מלבושיו". והביטוי "ותקשרים ככלה" רומז על חשיבות יותר גדולה מסתם בגדי תפארת, "כמו שהכלה שומרת קשוריה, שהוא העדי שנתן לה החתן על ידה לשם קדושין, בל יאבדו ממנה כי הם אות הקידוש בינו ובינה, כן תקשרי [ציון] אותם [את בניך] עליך לבל יצאו עוד ממך שנית כי הם אות הארוסין בינך ובין הא לוהים". 

כאן המקום לתקן טעות נפוצה בהבנת בית מהפיוט הידוע של ר' שלמה אלקבץ "לכה דודי" הנאמר בתפילת ליל השבת: "התנערי מעפר קומי, לבשי בגדי תפארתך, עמי", והרי עם הוא לשון זכר (עם גדול, עם חזק) ולכן לכאורה היה נכון לומר "התנער... קום... לבש", ומדוע בא המשפט בלשון נקבה "התנערי...קומי...לבשי"?

אלא שההבנה הנכונה היא שהמילה "עמי" אינה מילת פנייה. המשורר אינו מדבר אל העם כלל, אלא בית זה הוא המשכו הישיר של הבית הקודם בו פונה המשורר אל ירושלים "מקדש מלך עיר מלוכה" ומבקש-מצווה עליה "קומי צאי מתוך ההפיכה, רב לך שבת בעמק הבכא והוא יחמול עליך חמלה". הפייטן ממשיך ומדבר אל ירושלים: "התנערי מעפר קומי, לבשי בגדי תפארתך", ומי הם בגדי תפארתך ירושלים? - 'עמי'! המילה 'עמי' היא אפוא מילת תמורה, ולא מילת פנייה, והפייטן השתמש בדימוי של ישעיהו שעם ישראל הוא בגדי תפארתה של ירושלים. 

כדי להבין את עומק הנמשל, נעמיק בהבנת המשל, בתפקידם של הלבושים בכלל ושל לבוש הפאר בפרט. בתורת הנסתר ידוע שהלבוש הוא הביטוי החיצוני של מעלה פנימית נסתרת שאינה באה לידי ביטוי חיצוני (עיין אסופת מערכות לרב גולדוויכט בראשית א עמ' פו, כתנות עור; בראשית א עמ' שנא, בגדי עשו; בראשית ב עמ' רעד, כלי גולה). הלבוש הראשון המופיע במקרא ניתן לאדם לאחר החטא. לפני החטא נאמר "ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו" (בראשית ב כה), ולאחר החטא נאמר "ויעש ה' א לוהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם" (שם ג כא); לפני החטא, כשאור הנשמה היה החלק העיקרי בישותו של האדם, "הגוויה היתה לה רק לבוש שתוכל לפשטו בכל עת שתרצה ורק ככלי לפעול על ידו פעולות גופניות" (מלבי"ם בראשית ב ט), אז לא היה הגוף זקוק לכיסוי ולהסתרה משום שלא היתה סתירה כל כך גדולה בין תוכן הנשמה ללבוש החיצוני של הגוף. האדם לא התבייש בגופו המזוכך לפני החטא, ולכן "ולא יתבוששו". להבדיל אלף אלפי הבדלות גם הבהמה אינה נזקקת ללבוש כי גם אצלה אין הבדל תהומי בין הנפש הבהמית הפנימית לבין הגוף החיצוני, ולכן אינה מתביישת בגופה המעורטל. 

אחרי החטא נתגשם הגוף בתאווה ונעשה חולין, העור מכסה את האור, כפי שכתוב במדרש: "בתורתו של ר' מאיר מצאו כתוב 'כתנות אור'"(בראשית רבה כ כט). אבל האור הפנימי קיים בטהרתו, "א להי נשמה שנתת בי טהורה היא", והנשמה מתביישת מאוד בגוף הגשמי העכור ובבשר התאוותני שמכסה אותה; ועל כן דעתו של האדם דורשת ממנו במפגיע לכסות את מערומיו, שלא יחשבו הבריות שהגוף הוא האדם - הרי יש בו גם נשמה א להית! ולכן ככל שהמעלה הפנימית של האדם גדולה יותר כך נדרשים לו בגדי פאר יותר חשובים, וזוהי משמעות הדרישה לבגדים מיוחדים לכהן, וביותר לכהן גדול "לכבוד ולתפארת". 

מעתה נבין היטב את דימוי עם ישראל ללבוש פאר ולעדי של ירושלים. ירושלים עיר הקודש מתביישת כשהיא שוממה או כשיושבים עליה גויים כי ניתן לחשוב שהיא עיר ככל הערים - אוסף של שכונות, רחובות, גנים ובניינים - והרי באמת ירושלים היא עיר א לוהים, עיר הקודש "קרית מלך רב, א לוהים בארמנותיה נודע למשגב" (תהילים מח ג-ד), כי ירושלים 'של מטה' היא בבואה ל'של מעלה'. מה הוא לבוש התפארת המעיד על נשמתה הפנימית של עיר הקודש? מה הוא העדי המעיד על קשר הנצח שבין העיר לבין ה'? עם ישראל הוא לבוש התפארת, "לבשי בגדי תפארתך - עמי", "כולם נקבצו באו לך...כי כלם כעדי תלבשי ותקשרים ככלה".

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך