פסוק א:הנבואה השמונה ועשרים תחילתה, שמעו איים אלי והקשיבו לאומים מרחוק וגומר עד שמעו אלי רודפי צדק מבקשי ה'. ויש בה עשר פרשיות, הראשונה שמעו איים אלי, השנייה ועתה אמר ה' יוצרי מבטן, והשלישית כה אמר ה' גואל ישראל, הרביעית כה אמר ה' בעת רצון עניתיך, החמישית ותאמר ציון, הששית כה אמר ה' הנה אשא אל גוים ידי, השביעית היוקח מגבור מלקוח, השמינית כה אמר ה' איזה ספר כריתות אמכם, התשיעית ה' אלקים נתן לי לשון למודים, העשירית מי בכם ירא ה'. וראיתי לשאול בנבואה הזאת ששת השאלות.
פסוק א:השאלה הראשונה בפרשת שמעו איים אלי וגומר ה' מבטן קראני כי לא ימלט, אם שנפרש הנבוא' הזאת שאמרה הנביא על עצמו, ויקשה אם כן אומרו ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר כי יראה שהוא מאמר נאמר על כללות ישראל לא הנביא בפרט, ואם שנאמר שהפרשה כולה על ישראל נאמרה ויקשה אם כן אומרו וישם פי כחרב חדה וישימני לחץ ברור וגומר, וכן אומרו ואני אמרתי לריק יגעתי וגומר שהם כולם דברים יפלו על הנביא לא על כללות ישראל, וגם יקשה מה ראה הנביא להתחיל נבואתו בכל הדברים האלה בנבואה הזאת מה שלא עשה כן בנבואה אחרת, כל שכן שבסוף זאת הנבואה חזר לומר זה עצמו בפסוק ה' אלהים נתן לי לשון למודים, וראוי לבקש בו הסבה.
פסוק א:השאלה השנית במאמר ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני, וזה כי הנה תלונת ציון ותרעומתה היתה על שני דברים על העזיבה ועל השכחה כמו שאמר עזבני ה' וה' שכחני, ואיך אם כן היתה תשובת השם יתברך לבד בענין העזיבה שזכרה ציון בתלונתה לא השיב כלל.
פסוק א:השאלה השלישית באומרו התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה גם אלה תשכחנה, וזה כי התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה הוא לשון יחיד מהאשה שלא תשכח העולל שלה בהיותה מרחמת עליו, ולכן היה ראוי שיאמר גם זאת תשכח בלשון יחיד לא שיאמר התשכח אשה עולה לשון יחיד וגם אלה תשכחנה לשון רבים, והמפרשים אמרו גם אלה הנשים תשכחנה את עולליהן אבל בכתוב בלשון יחיד נזכרו לא בלשון רבים.
פסוק א:השאלה הרביעית באומרו מהרו בניך, כי אם היתה הנבואה הזאת על הגאולה העתידה איך יאמר עליה מהרו בניך כי נתארך גלותם ונתאחר אלפים מהשנים, ואיך יצדק אם כן שיחזירם במהרה לארץ ישראל, כל שכן שהכתוב אמר מהרו בניך לשון עבר לא ימהרו בלשון עתיד כדרך הפרשה, גם כי העיקר חסר מן הספר כי היה לו לומר מהרו בניך לשוב לתוכך.
פסוק א:השאלה החמישי' באומרו כי חרבותיך ושוממותיך וארץ הריסותך כי עתה תצרי מיושב ואמר עוד יאמרו באזניך בני שכוליך צר לי המקום גשה לי ואשבה, שמורה על הפלגת רבוי העם בגאולה העתידה, והוא דבר מסופק מאד כי הנה אדוננו משה בייעודו אמר ונשארתם מתי מספר בגוים אשר ינהג ה' אתכם שמה (דברים ד, כז), וכן אמר הנביא שישארו שנים שלשה גרגרים בראש אמיר (ישעיה יז, ו), ועינינו הרואות שכן נתקיים כי נשארנו אחד מעיר ושנים ממשפחה ולכן אפילו שיתקבצו מארבע פנות הארץ אין בכולם היום די למלאות למחוז אחד, ואיך אם כן ימלאו מהם הארצות הנהרסות עד שיאמר איש לחברו צר לי המקום.
פסוק א:השאלה הששית במאמר אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה, וזה כי כאשר תעיין יפה בפסוקים תמצא בהם סתירה מבוארת, לפי שבאומרו אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה מורה שלא נתן לה ספר כריתות ולא שלחה ובאומרו מיד סמוך לזה הן בעונותיכם נמכרתם ובפשעכם שולחה אמכם מורה ששולחה באמת אבל שהיה לפי שמצא בה ערות דבר, והוא הפך מה שאמר אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה שהוא מאמר כולל מציאות השלוחין ומכחיש אותו, והמאמר השני מורה במציאות השלוחין אם לא שביאר סבתו והיא סתירה מבוארת, כל שכן שירמיהו אמר בביאור וארא כי על כל אודות אשר נאפה משובה ישראל שלחתיה ואתן ספר כריתותיה אלי' (ירמיה ג, ח), והוא הפך מ"ש הנביא בכאן, והנני מפרש פסוקי נבואה זאת הפרשה באופן יותרו הספקות כולם.
פסוק א:הכוונה הכוללת בנבואה הזאת היא שאחרי שייעד הנביא על פקידת גלות בבל וגאולתו באתהו הנבואה לידע על הגאולה העתידה הכוללת, והקדים לומר שהשם יתברך יצרו לנביא מבטן אמו, אך אמנם לא היתה נבואתו בעבור אנשי דורו כי לא היו שומעים אליו כי אם לנבאות על חזרת השבטים וגאולת וקבוץ נפוצות ישראל ויהודה באחרית הימים והשתעבדות האומות לאמונת השם יתברך, ולכן ביאר ענין הגאולה וקבוץ הגליות ורבוי העם אשר יתקבצו בארץ ישראל ומפלת האומות המחזיקים בם, ובואם לידיעת האמונה האלקית וקבלתה, וזכר הנביא שאם נתארך הגלות מאד ונתאחרה הגאולה לא היה מפני השם יתברך כי אם מפני ישראל שלא שבו בתשובה, גם לא היה לאשמת הנביא להיותו בלתי מוכיחם כי הוא זה היה דרכו כל הימים והיה נותן גוו למכים, אלא שישראל עצמם היו סבה לרעתם כי מידם היתה זאת להם למעצבה ישכבון, וכמו שיתבאר בפירוש הכתובים.
פסוק א:שמעו איים אלי והקשיבו לאומים מרחוק וגומר עד כה אמר ה' גואל ישראל קדושו לבזה נפש. כבר בארתי למעלה שהנביא יעד בחרבן בבל והשחתת כורש וגאולת עולי בבל להיותו אות וראיה על הגאולה העתידה, ולכן באו הדברים בנבואה הקודמת מעורבי' פעם בגאולת בבל ופעם בגאולה האחרונה כפי צורך המאמר וכמו שפירשתי, ואחרי שהשלים ליעד ענין בבל ופקודת בית שני נעתק לדבר בגאולה העתידה בביאור גדול מבלי ערוב שאר הדברים, ולהיות הנבואה הזאת על הגאולה הכוללת אשר תהיה בימים האחרונים למרחוק, לכן היתה התחלתה שמעו איים אלי והקשיבו לאומים מרחוק לבאר שתהיה נבואתו לא לבד על בבל כי אם על אומות רבות ועל האיים אשר בקצה הארץ, וגילה בביאור שהיתה הנבואה הזאת לעתים רחוקים באומרו והקשיבו לאומים מרחוק כלומר שיקשיבו הלאומים מה שיהיה למרחוק, ואמר לגוים ולאומים שראוי שיאמינו בדבריו, לפי שהשם מבטן קראהו כלומר שמתחילת נבואתו נברא בגזרה עליונה מובן והגון להנבא כי זו היא הקריאה והזכרת השם רוצה לומר ההשגחה הפרטית בבריאתו לתכלית הנבואה, וכן אמר השם יתברך לירמיה (ירמיה א, ה) בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך נביא לגוים נתתיך, ואמר הנביא להיות תכלית בריאתי הנבואה לכן (ב) וישם פי כחרב חדה כלומר לחתוך בלי מורא ולהוכיח את הפושעים והמורדים, וכדי שלא יגעו בי ברשעתם בצל ידו החביאני שהוא רמז אל שמירת ההשגחה העליונה, וישימני לחץ ברור רוצה לומר לירות בלשוני למרחוק לאומות, באשפתו הסתירני כי לפי שדמה עצמו לחץ דמה סתרי האל לאשפה שהחצים נסתרים שם, והיה א"כ דמויו כחרב המכה בקרוב כנגד ישראל שהיה מיעד אליהם החרבן והגלות שהיה קרוב יומו, ודמויו בחץ ברור כנגד האומות לפי שהחץ מכה למרחוק כך נבואתו זאת במפלת האומות תהיה למרחוק כמ"ש, ואין ספק שהדברים האלה כולם הנביא אמרם על עצמו (ג) ולכן אומרו ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר ראוי לפרשו ג"כ על הנביא שאמר לו הש"י שני שלמיות יש לך, הא' פרטי כפי טבעך ונבואתך, והאחר כולל כפי משפחתך אשר אתה מעם ישראל קדוש לאלקיו, וע"ז אמר ויאמר לי עבדי אתה רוצה לומר אתה ישעיהו מפאת פרטיותך עבדי נאמן אתה לעשות שליחותי, כל שכן שאתה ישראל כלומר אתה מעם ישראל, ובעבור שתי הסבות האלה בך אתפאר לעשו' שליחו' נבואתי.
פסוק א:והנה הנביא אמר שבעבור שאנשי דורו לא היו שומעים ולא היו מאמינים בנבואותיו ולא היו מקבלים ממנו תוכחת שהיתה פעולת נבואתו לבטלה, וזהו (ד) ואני אמרתי לריק יגעתי לתוהו והבל כחי כליתי כלומר להוכיח את העם כיון שהם לא קבלו תוכחת, אכן משפטי את ה' ופעולתי את אלקי רוצה לומ' הנה אני הייתי כלי ואמצעי בין השם ובין העם, ועם היות שמצד העם שהייתי שלוח אליו היתה פעולתי לבטלה הנה בבחינת השולח כיון שקיימתי מצותי ומאמרו לא היתה פעולתי לשוא, וזהו משפטי את ה' ופעולתי את אלקי שקיימתי מצותי, ובב"ר (ב"ר פרשה לט, פ"ט) אמרו כשנפטר ר' אבהו ראה י"ג נהרי אפרסמון, ושאל למי אלה ואמרו לו לדידך, אמר כל אלין דאבהו ואני אמרתי לריק יגעתי לתוהו והבל אכן משפטי את ה' ופעולתי את אלקי, הדא הוא דכתיב ותשחק ליום אחרון אימתי היא שוחקת ליום אחרון אימתי נותנת שכרה לאדם לעתיד לבא וכו', ע"כ. הנה ביארו ואני אמרתי לריק יגעתי וגומר על העה"ז שאין בו שכר לצדיקים אכן משפטי את ה' ופעולתי את אלקי בע"ה כי שם יקבלו שכר פעולותיהם. והמפרשים פירשו אכן משפטי את ה' ופעולתי את אלקי שאריב עמו על זה ומשפטים אערוך אותו למה שלחני כיון שהיה גלוי לפניו שהיתה שליחותי לבטלה, ולכן היתה תשובת השם אליו כפי כל אחד מהפירושים אומרו (ה) ועתה אמר ה' יוצרי מבטן לעבד לו לשובב יעקב אליו רוצה לומר להשיב את בית יעקב לעבודתו, וישראל לא יאסף שיהיה נאסף ומתדבק באלקיו עם היות שזה היה תכלי' נבואתי ולא יצאה לפעל, הנה עם כל זה אכבד בעיני ה' אכבד בהיותי נביאו ושלוחו, ואלהי היה עוזי שלא ירעו לו הפושעים עם היותם סרים מעל השם, וכתוב לא יאסף באל"ף אבל אין פירושו בתמיהה כמו שחשב הר' דוד קמחי, אך ענינו שעם היות שהקב"ה יצרו מבטן לעבד לו כדי לשובב ולהשיב יעקב אליו והוא לא עשה כן כי הוא לא שב אל השם ולא נאסף למשמעתו, והוא אומרו וישראל לא יאסף הנה עם כל זה אכבד בעיני ה' ואלקי היה עוזי, ולכן אמר לי השם איך אמרת שלריק יגעת (ו) נקל מהיותך לי עבד, כלומר אע"פ שישראל לא יקבלו תוכחתך ולא יאמינוך המעט ונקל מהיותך לי עבד שלוחי ונאמן ביתי, ועוד כי זאת הנבואה אינה לאנשי דורך כ"א להקים את שבטי ישראל והם כל השבטים שנפלו ממעלתם ונצורי ישראל להשיב רוצה לומר חרבותיהם שהוא כמו ובנצורים ילינו (ישעיה סה, ד), ואמר זה על י' השבטים שינבא על שובם, ונתתיך לאור גוים רוצה לומר גם נתתי לך מעלה אחרת והיא שתהיה אור לגוים ליעד שובם אל ה' וקבלתם אמונתו להיות ישועתי עד קצה הארץ וכמ"ש יבא כל בשר להשתחוות לפני (שם סו, כג), ובזה גילה ישעי' שנבואתו זאת היתה תכלית בריאתו והיתה כוללת לכל השבטים אשר הגלה סנחריב ונפוצות יהודה, וכל זה לאמת נבואתו אמרו, והותרה בזה השאלה הראשונה.
פסוק ז:כה אמר ה' גואל ישראל קדושו לבזה נפש וגו' עד כה אמר ה' איזה ספר כריתות אמכם אחר שהקדים הנביא מעלת נבואתו והיותה לעתים רחוקות ביאר מה היא הנבואה שעליה אמר כן באומרו כה אמר ה' גואל ישראל קדושו רוצה לו' שגאל אותם מגליותיהם והוא כנגד הגוף, והקדוש' היא כנגד הנפש, ואמר על ישראל לבזה נפש למתעב גוי וגומר, וראה שכינה אותם בשלש תארים, הראשון לבזה נפש, השני למתעב גוי, השלישית לעבד מושלים, וענינם שישראל בגלות הוא לבזיון נפש לפי שאומרים האומות עליו אין ישועתה לו באלקים סלה, והם נחשבים בעיני הגוים לסכלים ושאין הם שלמות נפשי כלל, ועל זה אמר לבזה נפש שהוא בזוי בענין הנפש, עוד אמר שבענין הכבוד והשלמות הגופני שיש לאומות בארצותם לגויהם היו ישראל משוללים גם כן ממנו וכי הוא נתעב ונאלח בעיני הגוים, ועל זה אמר למתעב גוי שהוא גוי מתועב וסורו טמא קראו למו, וגם בהיותו עבד נמכר בשבי משלו בו אדונים קשים ושונאים זה מזה ואוי לו לעבד שימשלו בו רבים כי לא יחמול אחד מהם עליו, ועל זה אמר לעבד מושלים רוצ' לומ' עבד לכמה מושלים, והבטיחו כנגד זה בשלש ייעודים מהשלמות והכבוד, כי כנגד מה שאמר לעבד מושלים יעדו מלכים יראו וקמו ר"ל עוד יהיה זמן שבראות המלכים אותו יקומו המלכים לכבודו, וכנגד מה שאמר למתעב גוי יעדו שרים וישתחוו רוצה לומר שלא יהיה אז מתועב אבל בהפך שהשרים ישתחוו לו אפים ארצה, וזכר שלא יהיה זה מפני גבורתו אלא מפני שנדבקה בו שכינת השם ושפע השגחתו וזהו אומרו למען ה' אשר נאמן רוצה לומר שהוא נאמן בהבטחתו שהבטיח לגאלו, וכנגד מ"ש לבזה נפש יעדו קדוש ישראל ויבחרך וזה יורה על שלמות נפשו כיון שיבחר בו קדוש עולמים ויקרא קדוש ישראל להיותו מיוחד אליו בהשגחתו.
פסוק ז:וביאר הקדוש ברוך הוא לנביא מתי יהיה זה באומרו (ח) כה אמר ה' בעת רצון עניתיך וביום ישועה עזרתיך ר"ל אל תתמה אם בגלות הארוך הזה לא עניתי אותך בהתפללך בכל צרותיך, כי הנה יש לזה עת מוגבל שלא תעבור הישועה ממנו שלא תבא כי הוא העת אשר רציתי אני להענישכם בגלות, ועליו אמר בעת רצון עניתיך שהוא העת אשר רצה בגזרתו שאז יענה אותם, וביום ישועה עזרתיך והוא היום המוגבל לפניו יתברך להושיעם שאז יעזרם ה' ויפלטם, וכן אמרו בפרק חלק תנא משום ר' יוסי עת היא מזומנת לפורענות שנאמר בעת פקודתם יאבדו ועת היא מזומנת לטובה שנאמר בעת רצון עניתיך, עת היא מזומנת לפורענות ויהי בעת ההיא וירבעם יצא מירושלים, עת מזומנת לטובה ויהי בעת ההיא וירד יהודה מאת אחיו, ע"כ. והתבונן מאמרם כי כמו שעשו קצה הגלות בעת פקודתם יאבדו וקצה התשועה בעת רצון עניתיך כן עשו כנגדם קצה הטובה ויהי בעת ההיא וירד יהודה מאת אחיו, לפי שמאותו עת נזדווג יהודה לתמר שמשם צמחה מלכות בית דוד, וקצה הרעה והגלות בפסוק ויהי בעת ההיא וירבעם יצא מירושלם לפי שהיה התחלת חלוק המלכיות, ואמנם אומרו עוד ואצרך ואתנך לברית עם ענינו שמא תאמרו ומי יגיע לאותו זמן ואולי קודם הגעתו יכלונו אויבינו, ולזה אמר ואצרך ואתנך לברית עם כלומר אצרך ואשמרך בגלות מהכלייה ואז בעת הגאולה אתנך לברית עם. ואפשר לפרש ואצרך מלשון יצירה כי מפני שיחדש הקב"ה אז מעלת ישראל יהיה כאלו אז יצר אותם והוציאם לאור העולם ויתנם לברית עם רוצה לומר עם קיים ונצחי על דרך יקימך ה' לו לעם קדוש (דברים כח, ט), וכנגד ארץ ישראל אמר להקים ארץ להנחיל נחלות שוממות, ועל בני הגלות אמר לאמר לאסורים צאו וגומר, אמנם מאשר ראיתי ליונתן שתרגם להקים ארץ לאוקמא צדיקיא דיתבין בעפרא, נראה לי שדיבר הנביא בנבואה הזאת מקבוץ הגליות ומתחיית המתים גם כן שיהיו קרובים זה לזה, ולכן אמר להקים ארץ על המתים שיקומו בתחייה, ואמר להנחיל נחלות שוממות על קבוץ הגליות ושובם לארץ הנבחרת.
פסוק ט:ועל בני הגלות אמר לאמר לאסורים צאו, וכנגד המתים שיקומו בתחייה אמר ולאשר בחשך הגלו שהמתים הם בחשך קבריהם מכוסים מן העפר ובתחייתם יגלו לבני אדם, ולפי שאלו ואלו יבאו לארץ ישראל לכן אמר על דרכים ירעו ובכל שפיים מרעיתם ושפיים הם המקומות הגבוהים שאין דרך למצא בהן כלום ועם כל זה בעוברם בהם (י) לא ירעבו ולא יצמאו לפי שמרחמם השי"ת ינהגם, ועל מרבעי מים ינהלם, ולפי שתהיה הליכתם נסיית ובדרכים אלהיים ימציאם השם לעשות חפצו, (יא) לכן אמר ושמתי כל הרי לדרך ומסלותי ירומון שיהיו דרכים אלהיים וממרומים ינהגם, וזכר שיבאו מארבע פנות העולם מזרח ומערב צפון ודרום, ולפי שא"י אינה באמצע קו האורך ממזרח למערב לכן אמר כנגד מזרח (יב) הנה אלה מרחוק יבאו שקרא את המזרח בלשון רוחק בערך אל א"י לפי שהיא יותר קרובה אל המערב, וכן יבאו אלה מצפון ואלה יבאו מים שהוא מערב, ואלה מארץ סינים שהוא הדרום כמו שתרגם יונתן אבל בפסיקתא רבתי דרשו הנה אלה מרחוק יבאו הנה אלה מצפון ומים אלו שנתונים במקומות רחוקים באספמיא ואלה מארץ סינים אלו בני יונדב בן רכב, והענין שיבאו הפזורים והנפוצים בגלות מכל ארבע פנות הארץ (יג) ואז תרבה השמחה בעולם, ועליו אמר בדרך משל רנו שמים וגילי ארץ פצחו הרים רנה כי גאל ה' את עמו וענייו ירחם.
פסוק יד:ואמנם אמרו ותאמר ציון עזבני ה' וגומר, הנכון כפשט הכתוב שעשה הנביא המשל לבאר בו קבוץ הגליות כאלו ציון היתה מתלוננת בראותה אורך הגלות המופלג ואומרת עזבני ה' כאיש העוזב את אשתו וילך לו כן הקדוש ברוך הוא סילק השגחתו ממני ועזבני, ומלבד העזיבה הנה גם כן נשכחתי כמת מלבו שכאש' הוא שם אינו זוכ' לשוב אלי עוד, וכל זה מליצה לאורך הגלות בהפלגה, והשם ית' השיבה בהודאת העזיבה שאין ספק שעזבנו השם יתברך וסילק השגחתו מעלינו בחטאינו, (טו) אבל השכחה אינו כן וזה התשכח אשה עולה, וענין המשל הזה הוא שהאהבה והרחמים היותר גדולים שאפשר הם אם באשה לוולדה הקטן שבעבור שהוא אינו ניזון מעצמו היא משתדלת על פרנסתו ואוהבת אותו מאד וע"ז אמר התשכח אשה עולה, ויש אהבה ורחמים אחרים מהבן אל האם שתמיד יחמול האדם על הבטן אשר יצא משם, וע"ז המין השני מהאהבה והרחמים אמר מרחם בן בטנה ר"ל הישכח הבן מהיותו מרחם אל בטן האם אשר יצא ממנו, ועל שני מיני הרחמים האלה אמר גם אלה תשכחנה רוצה לומר תשכח האם את הבן והבן ישכח את האם, ואנכי לא אשכחך, ואמר על שניהם תשכחנה בלשון נקבה לפי שהאשה היא נקבה ומבניה אשר תוליד מהם נקבות ואזלינן בתר רובא, והותרו בזה השאלות השנית והשלישית.
פסוק יד:ובפרק אין עומדין (ברכות לב, ב) דרשו התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה (ישעיה מט, טו) כלום אשכח עולות ופרים ופטרי רחמים שהקרבת' לפני במדבר, אמרה לפניו רבש"ע הואיל ואין שכחה לפני כסא כבודך שמא לא תשכח מעשה העגל אמר לה גם אלה תשכחנה, אמרה לפניו רבונו של עולם הועיל ויש שכחה לפני כסא כבודך שמא תשכח לי מעשה סיני אמר לה ואנכי לא אשכחך, עד כאן. כיוונו לומר שרמז בגם אלה תשכחנה במעשה העגל שאמרו אלה אלוקיך ישראל (שמות לב, ד) ובאומרו ואנכי לא אשכחך למעשה סיני שאמר אנכי ה' אלוקיך (שם ב, ב), ולפי שדרך בני האדם כשירצו לזכור דבר מיוחד ושלא ישכחוהו ישימו סמנים על אצבעותיהם או יכתבו על הידים הדברים שירצו לזכרם לכן בדברו ית' בלשון בני אדם אמר (טז) הן על כפים חקותיך וגומר וכפים הוא כפשוטו, והענין הנמשל הוא אומרו חומותיך לנגדי תמיד שאומללו לארץ ולא היו לנגדו יתברך תמיד להשיבם לקדמותם, מסכים למה שאמר ואנכי לא אשכחך (יז) ואמנם אומרו מהרו בניך פירשו המפרשים שימהרו לבא ובעונותינו שרבו אורך הגלות העיד שאין הפירוש הזה אמיתי כמו שזכרתי בשאלות, אבל פירושו שיותר מהרה שכחו בני ציון את ארצם משישכח אותה השם יתברך לפי שהיו מהם רשעים שלא היו מרחמים על הארץ הקדושה והמה סבבו חרבנה והוא אומרו מהרו בניך רוצ' לומ' לענין השכחה אשר זכרתי, לפי שמהרסי' ומחריביך ממך יצאו כלומר שבסבתם נחרבה הארץ וביהמ"ק, והמפ' פי' מהרסיך ומחריביך ממך יצאו שיכלו הפושעים מישראל קודם הגאולה ולא יהיה עוד בהם רשע ופושע, והותרה בזה השאלה הד'.
פסוק יד:וזכר שבזמן הגאולה יבאו לארץ ישראל הגולים מקצה השמים ועד קצה השמים ותתקשט האדמה עם עמה ובניה והוא אומרו (יח) שאי סביב עיניך וראי כלם נקבצו באו לך, ולחזוק הענין נשבע ואמר חי אני נאם ה' כי כלם כעדי תלבשי ותקשרים ככלה, ועם היות ישראל מתמעט בגלות ייעד שבזמן גאולתם תתמלא הארץ מהם עד שתצר להם כל הארץ לישובם והו' אומרו (יט) כי חרבותי' ושוממותיך וארץ הריסותיך כי אתה תצרי מיושב רוצה לומר שהארצות החרבות והשוממות והנהרסות תתישבנה מהנגאלים, והראב"ע פירש שבמקום חרבותיך ושוממיך וארץ הריסותך יהיה עתה כל כך היישוב עד שתצרי מיושב שיהיה להם צר המקום ולא יפחדו מהאויבים כי ירחקו האויבים שהיו מבלעים אותם, ופירש כי עתה תצרי מיושב רוצה לומר שיצר להם מסבת רוב היושבים, ויהיו המוניהם כל כך עד שיאמרו זה לזה (כ) צר לי המקום גשה לי ואשבה, ואמר בני שכוליך כלומר אותם שאת עתה שכולה מהם יהיו כל כך רבים שלא ימצא להם מקום לשבת בו, (כא) עד אשר תאמר בלבבך בראות' רוב ההמון אשר יבא לך מי ילד לי את אלה כי תהיה הפליאה משלשה פנים, הראשונה, מי ילד לי את אלה ואני שכולה וגלמודה גולה וסורה וסורה פירשו שסרה ממקומ' והוא שם נרדף לגולה כמו ששם שכולה נרדף לגלמודה, והענין שבני הגלות נהרגו ומתו מיתות משונות עד שנשארו מעט מהרבה והיא שכולה מהם, גם היו ישראל ברוב צרותיהם נפרדים מנשותיהם ובלתי מולידים וע"ז אמר מי ילד לי את אלה, והשנית, ואלה מי גדל רוצה לומר אע"פ שנאמר שנולדו מי גדלם שהיה לישראל רחם משכיל ושדים צומקים ובעבור זה היה רחוק שיבאו לידי גידול, והשלישית, הן אני נשארתי לבדי ואלה איפה הם רוצה לומר שרוב בני האומה יצאו מכלל הדת והתערבו בגוים, ולכן תאמר האומה הן אני נשארתי לבדי ואלה איפה הם שהיו נסתרים בקרב העמים, ולפי שציון תתפלא על שיבת בניה לתוכה (כב) לכן אמר הנביא בשם האל הנה הדבר הזה יהיה בכח גבורתי ועל ידי הגויים עצמם יהיה הנס הזה והוא אומרו הנה אשא אל גוים ידי ואל עמים ארים נסי ר"ל יכולתי ונפלאותי והם עצמם יביאו בניך בחוצן וגומר, (כג) והמלכים שעד עתה היו משעבדים אתכם עתה יהיו אומניך רוצה לומר מגדלים אתכם, גם באותו זמן אפים ארץ ישתחוו לך וכמ"ש זכריה (זכריה ח, כג) אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגוים בכנף איש יהודי לאמר נלכה עמכם כי שמענו אלקים עמכם, ואז בראותך שנתקיימו יעודיי תדע כי אני ה' אשר לא יבשו קווי ר"ל המקוים אותי ובוטחים בי, ולפי שהיו בני אדם מספקים בייעוד הזה זכר הנביא כאלו האומות יקשו ויספקו עליו ויאמרו (כד) היקח מגבור מלקוח ר"ל איך אפשר שמיד האומות שהם גבורים וחזקים בארצות' יוקח המלקוח שלקחו זה ימים רבים, וכמו שאמר שהוא שבי צדיק שבצדק ומשפט לקחו אותו במלחמה, ואיך אם כן ימלט מידו, (כה) ועל זה ישיבהו השם גם שבי גבור יוקח רוצה לומר אע"פ שהם גבורים גם יוקח השבי מידם, כי אני גבור מהם לאין ערך, ומה שאמרתם שהוא שבי צדיק אינו כן כי הוא מלקוח עריץ והוא שם נאמר על המעוול וחומץ כי בכח ובעריצות לקחתם אותו לא בצדק ובמשפט, ולכן לא לכד ימלט השבי אבל גם אעניש ואחריב את אשר לקחו וזהו ואת יריבך אנכי אריב ואת בניך אנכי אושיע, ואותם שבעריצות השתעבדו בך אשלח הם בהם באופן שעל ידיהם עצמם תהיה נקמתי וזהו (כו) והאכלתי את מוניך את בשרם וכעסיס דמם ישכרון שהוא רמז אל המלחמה העצומה והנקמה הגדולה שיעשה השם באומות בזמן הגאולה, ומוניך מגזרת אל תונו (ויקרא כה, יד) והם האומות שהביאו את ישראל לארצם בהונאת דברים להטיבם ואחר כך הרעו עמהם, או יהיה מוניך מגזרת ע"י מונה והם המשעבדים את ישראל ומונים אותם בכל יום כמו שעושים האדונים הקשים לעובדיהם, ואמר שאז ידעו כל בשר כי אני ה' מושיעך וגואלך אביר יעקב.
פסוק יד:האמנם כשתעיין בייעוד הזה מהפלגת רבוי העם בזמן גאולתם יסופק הדבר עליך מאד, כי הנה ישראל נשארו בקרב העמים מתי מספר ואף שיבואו מד' פנות העולם אין בכלם היום כדי למלאת מדינה אחת, ואיך ימלאו הארצות החרבות והנהרסות ויאמרו צר לי המקום וכן אמר משה אדוננו ונשארתם מתי מספר בגוים אשר ינהג ה' אתכם שמה (דברים ד, כז) וכמו שזכרתי בשאלות וכל שכן שיקשה זה לדעת חכמים ז"ל שאמרו (שיר השירים רבה פרשה ז פ יא) שעתידה ירושלם להתרחב ולהתאר' עד דמשק ועד ים אוקינוס או עד שיחי דיפו כדי שתוכל להחזיק רבוי העם, וכאשר תשיבני שישובו עשרת השבטים מארץ המזרח ושאותם שיצאו מכלל הדת מפני האונס שהתערבו בגוים ישובו אל ה' אלקיהם גם כן ואין ספק שתתמלא הארץ מהם, יקשה הדבר לדעת רבי עקיבא שאמר שעשרת השבטים אינן חוזרין היאך יתקיים היעוד הזה, גם אומרו כולם נקבצו באו לך הוא זר מאד שאם רובם כבר מתו בגלות איך יבואו שם כלם, ואם ציון היתה שכולה מהם כי מתו איך ישובו, ולכן מחויב שנאמר שכיוון בנבואה זאת להודיעני תחיית המתים בזמן הגאולה שיחיו המתים וישובו על אדמת ישראל, ועליהם באמת אמר מי ילד לי את אלה לפי שהיו ילודים ונוצרים לשעתם, ולפי שיקומו בקומתן ובצביונן לכן אמ' ואל' מי גדל שמבלתי גדול אנושי נולדו בגדולתם, ולפי שלא היו קודם זה באויר העולם ויצאו מתחת הארץ ולכן תאמר גם כן ואלה איפה הם רוצה לומר איפה היו קודם לזה כי לא היו על פני האדמה, ואין ספק אצלי שעל זה באמת נאמרה הנבואה הזאת רוצה לומר על תחיית המתים שיבאו על אדמת ישראל כמו שאמר יחזקאל (יחזקאל לז, יב) כה אמר ה' אלקים הנה אני פותח את קברותיכם והעלתי אתכם על אדמת ישראל, ואמר ונתתי רוחי בכם וחייתם והנחתי אתכם אל אדמתכם ומאלה תתמלא ארץ ישראל, וכל ארץ עשרת העממי' ויאמרו איש אל רעהו צר לי המקו', ולפי שנאמרו הכתובים האלה על תחיית המתים לכן הוצרך הנביא להביא אחריה פרשה אחרת שנאמרה על קבוץ הגליות, כה אמר ה' הנה אשא אל גוים ידי וגומר והביאו בניך בחוצן וגומר, והותרה בזה השאלה הה'. והנבואה הזאת מבואר שהיא עתידה ואי אפשר שתפורש על בית שני כי שם לא באו מרחוק ומצפון ומים ומארץ סינים, גם לא היו בבבל לבזה נפש למתעב גוי לעבד מושלים כי נבוכדנצר וביתו בלבד מלך עליהם, גם אי אפשר לומר על חורבן בבל עזבני ה' וה' שכחני כי לא ישבו שמה כי אם חמשים שנה ואיך יקרא זה עזיבה ושכחה, ושאר הכתובים כולם יעידון יגידון שלא נתקיימו עד הנה שהם עתידים להתקיים בזמן ביאת משיחנו מהרה יגלה.