א כָּרַ֥ע בֵּל֙ קֹרֵ֣ס נְב֔וֹ הָיוּ֙ עֲצַבֵּיהֶ֔ם לַחַיָּ֖ה וְלַבְּהֵמָ֑ה נְשֻׂאֹתֵיכֶ֣ם עֲמוּס֔וֹת מַשָּׂ֖א לַעֲיֵפָֽה׃ ב קָרְס֤וּ כָֽרְעוּ֙ יַחְדָּ֔ו לֹ֥א יָכְל֖וּ מַלֵּ֣ט מַשָּׂ֑א וְנַפְשָׁ֖ם בַּשְּׁבִ֥י הָלָֽכָה׃ ג שִׁמְע֤וּ אֵלַי֙ בֵּ֣ית יַעֲקֹ֔ב וְכָל־שְׁאֵרִ֖ית בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל הַֽעֲמֻסִים֙ מִנִּי־בֶ֔טֶן הַנְּשֻׂאִ֖ים מִנִּי־רָֽחַם׃ ד וְעַד־זִקְנָה֙ אֲנִ֣י ה֔וּא וְעַד־שֵיבָ֖ה אֲנִ֣י אֶסְבֹּ֑ל אֲנִ֤י עָשִׂ֙יתִי֙ וַאֲנִ֣י אֶשָּׂ֔א וַאֲנִ֥י אֶסְבֹּ֖ל וַאֲמַלֵּֽט׃ ה לְמִ֥י תְדַמְי֖וּנִי וְתַשְׁו֑וּ וְתַמְשִׁל֖וּנִי וְנִדְמֶֽה׃ ו הַזָּלִ֤ים זָהָב֙ מִכִּ֔יס וְכֶ֖סֶף בַּקָּנֶ֣ה יִשְׁקֹ֑לוּ יִשְׂכְּר֤וּ צוֹרֵף֙ וְיַעֲשֵׂ֣הוּ אֵ֔ל יִסְגְּד֖וּ אַף־יִֽשְׁתַּחֲוּֽוּ׃ ז יִ֠שָּׂאֻהוּ עַל־כָּתֵ֨ף יִסְבְּלֻ֜הוּ וְיַנִּיחֻ֤הוּ תַחְתָּיו֙ וְיַֽעֲמֹ֔ד מִמְּקוֹמ֖וֹ לֹ֣א יָמִ֑ישׁ אַף־יִצְעַ֤ק אֵלָיו֙ וְלֹ֣א יַעֲנֶ֔ה מִצָּרָת֖וֹ לֹ֥א יוֹשִׁיעֶֽנּוּ׃ ח זִכְרוּ־זֹ֖את וְהִתְאֹשָׁ֑שׁוּ הָשִׁ֥יבוּ פוֹשְׁעִ֖ים עַל־לֵֽב׃ ט זִכְר֥וּ רִאשֹׁנ֖וֹת מֵעוֹלָ֑ם כִּ֣י אָנֹכִ֥י אֵל֙ וְאֵ֣ין ע֔וֹד אֱלֹהִ֖ים וְאֶ֥פֶס כָּמֽוֹנִי׃ י מַגִּ֤יד מֵֽרֵאשִׁית֙ אַחֲרִ֔ית וּמִקֶּ֖דֶם אֲשֶׁ֣ר לֹא־נַעֲשׂ֑וּ אֹמֵר֙ עֲצָתִ֣י תָק֔וּם וְכָל־חֶפְצִ֖י אֶעֱשֶֽׂה׃ יא קֹרֵ֤א מִמִּזְרָח֙ עַ֔יִט מֵאֶ֥רֶץ מֶרְחָ֖ק אִ֣ישׁ עצתו (עֲצָתִ֑י) אַף־דִּבַּ֙רְתִּי֙ אַף־אֲבִיאֶ֔נָּה יָצַ֖רְתִּי אַף־אֶעֱשֶֽׂנָּה׃ יב שִׁמְע֥וּ אֵלַ֖י אַבִּ֣ירֵי לֵ֑ב הָרְחוֹקִ֖ים מִצְּדָקָֽה׃ יג קֵרַ֤בְתִּי צִדְקָתִי֙ לֹ֣א תִרְחָ֔ק וּתְשׁוּעָתִ֖י לֹ֣א תְאַחֵ֑ר וְנָתַתִּ֤י בְצִיּוֹן֙ תְּשׁוּעָ֔ה לְיִשְׂרָאֵ֖ל תִּפְאַרְתִּֽי׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

רד"ק

רד"ק

פסוק א:
כרע בל. עתה שב לצחוק על הפסילים שזכר הנושאים את עץ פסלם, אמר כי כשנלכדה בבל לא די שלא הצילם אלהיהם אלא הוא עצמו כרע, ר"ל ששברו אותו וכרע ונפל לארץ, וכן נבו קורס, והוא כמו כרע, ובל הוא שם פסל שעובדים אותו בבבל, וכן נבו:
פסוק א:
לחיה ולבהמה. שנשאו אותם אחר ששברו אותם טענו אותם על הבהמות להוליכם למדי ופרס כי היו מכוסים כסף וזהב, ויש חיה שטוענים עליה משא כמו הפיל:
פסוק א:
נשאותיכם עמוסות. אמר דרך שחוק ולעג מנשאותיכם הם עמוסות הבהמות, כלומר טעונות יותר מדאי כי יכבדו המשאות מרוב הזהב שבהם עד שיאמרו החמרים והגמלים:
פסוק א:
משא לעיפה. עיפה, תאר לבהמה שהיא עיפה מכובד משאה:
פסוק א:
נשואותיכם. כמו משואותיכם, והוא תאר, ויש לפרש נשואותיכם תאר לבהמות הנושאות, ואמר עמוסות שהם טעונות יותר מדאי, וכנוי נשואותיכם כנגד העצבים ללעג הבהמות הנושאות אותם עמוסות הם ועיפות, ויונתן תרגם חמיט בל אתקטף נבו וגו', ועוד שנה הענין ואמר:
פסוק ב:
קרסו כרעו. מלט משא, למלט עצמם מן המשא שלא ישאו אותם הבהמות, ונפשם הם עצמם הלכו בשבי כל שכן שלא הצילו עובדיהם:
פסוק ב:
ונפשם. עצמם כמו ברזל באה נפשו, או אמר נפשם לפי מחשבת עובדיהם, וי"ת לא יכלו לשיזבא נטליהון ופלחיהון בשביא אזלו:
פסוק ג:
שמעו. אמר וכל שארית על גלות בבל שהיו שארית עשרת השבטים שגלו ראשונה והם לא שבו בשוב גלות בבל:
פסוק ג:
העמוסים מני בטן. אתם עמוסים ונשואים עלי מבטן ומרחם אמכם, וכן אשא ואסבול אתכם עד שיבה, כלומר כל ימיכם לא אטוש אתכם, או אמר ועד שיבה שצריך יותר סבל וסעד, רוצה לומר כי בכל עת שתהיו בצרה אני אסבול אתכם, וכן אמר דוד עליך השלכתי מרחם:
פסוק ד:
עד זקנה ושיבה. אלקים אל תעזבני. שיבה יותר מזקנה, וכן אמרו בן ששים לזקנה בן שבעים לשיבה:
פסוק ד:
אני הוא. אני הוא עמכם:
פסוק ד:
אני עשיתי. וכיון שעשיתי וגדלתי אתכם עלי לשאת ולסבול אתכם והמשא והסבל עליו יתברך היא דרך משל:
פסוק ד:
ואמלט. אמלט אתכם מגלות בבל:
פסוק ה:
למי תדמיוני, ונדמה. ואהיה נדמה, אמר זה כנגד בני בבל שהיו בוטחים בפסיליהם ומעבידים בישראל ואומרים לא יוכל אלהיהם להציל אותם מידינו כי אלהינו מסרם בידינו, לפיכך אמר איך תדמו אותם אלהים לי כי אותם הם מזהב וכסף ומעשה ידי אדם הם:
פסוק ו:
הזלים. ענין זול בדברי רבותינו ז"ל מוציאין הזהב בזול אף על פי שהזהב ביוקר הם עושים אותו לפסילים כזול ומוציאים הרבה ממנו מכיסם:
פסוק ו:
בקנה. הוא קנה המאזנים:
פסוק ו:
אף ישתחוו. ההשתחוואה יותר מהסגידה, לפיכך אמר אף כמו שפירש בפסוק יסגוד לו וישתחו:
פסוק ז:
ישאוהו. אחר שיעשהו הצורף ישאוהו לביתם כי לא ילך ברגליו:
פסוק ז:
תחתיו. במקומו:
פסוק ז:
ויעמוד. יעמוד שם במקום שיניחוהו:
פסוק ז:
לא ימיש. פעל עומד מבנין הפעיל, וכן לא ימיש מתוך האהל:
פסוק ח:
זכרו זאת והתאוששו. מבנין איש, כלומר היו אנשים ולא בהמות שלא יבינו ולא ישכילו, ויש מפרשים התחזקו כענין אשישי קיר חרשת שענינו יסודות שהם חוזק הקיר, וכן תרגם יונתן ואתקיפו, וא"א ז"ל פירש מענין אש הכוו והשרפו, כלומר הכלמו ממעשיכם הרעים:
פסוק ט:
זכרו ראשונות מעולם. שהוצאתי ישראל ממצרים בעל כרחם ובאלהיהם עשיתי שפטים בזה תוכלו להכיר כי אנכי אל ואין עוד אלהים:
פסוק ט:
ואפס. כמו אין:
פסוק י:
מגיד. כי כל העתידות אפגעם כשאר אדם אלא אקח נקמה:
פסוק י:
מגיד. כי כל העתידות האלה הגדתי טרם בואם שיבא כורש ויחריב בבל ואלהיה ויוצא ישראל מתוכה:
פסוק י:
אומר עצתי תקום. אני אומר ועושה ועצתי שאמרתי תקום ואין מפר וכל חפצי אעשה ואין מוחה בידי:
פסוק יא:
קורא. אמר זה על כורש שיבא מארצו שהיא מזרחית לבבל ויבא קל מהרה כמו העוף לפיכך קראו עיט:
פסוק יא:
איש עצתי. שקיים מה שיעצתי על בבל דברתי זאת הגזרה ואביאנה, ובאמרו אף לרבות המעשה על המאמר, והראשון לרבות הקריאה שזכר, והקריאה היא שהעיר את לבבו כאלו קרא אליו והדבור הוא על ידי הנביא, ואדוני אבי ז"ל פי' זה הפסוק על מלך המשיח וקראו עיט שיעוף במהרה בזמנו, וכן שני הפסוקים שאחר זה על גאולת הגלות הזה, וכן תרגם יונתן על הדרך הזה דאמר לכנשא גלותא וגומר:
פסוק יב:
שמעו. אמר לאנשי בבל שהם אבירי לב ואכזרים לישראל:
פסוק יב:
הרחוקים מצדקה. מעשות צדקה להם:
פסוק יג:
קרבתי. תפארתי, התשועה שאתן להם תהיה תפארת לי: