פסוק א:כרע בל. עתה שב לצחוק על הפסילים ואמר כשנלכדה בבל כרע בל על ברכיו ונפל לארץ ולא הציל את עצמו:
פסוק א:קורס נבו. כפף קומתו להיות מוטה לארץ:
פסוק א:היו עצביהם. הטעינו את העצבים על החיות ועל הבהמות להוליכם בגולה:
פסוק א:נשואותיכם עמוסות. הבהמות הנושאות אתכם המה עמוסות יותר מדי והנכם משא כבד על הבהמה העייפה:
פסוק ב:קרסו כרעו יחדיו. כל העצבים יחד כפפו קומתם וכרעו על ברכיהם ולא יכלו למלט את עצמם מן המשא לבל לשאתם בגולה:
פסוק ב:ונפשם. הם עצמם הלכו בשבי וכאומר ואיך אם כן יוכלו להציל את העובדים להם:
פסוק ג:שארית בית ישראל. כי עשרת השבטים כבר גלו והיו רובם:
פסוק ג:העמוסים. הטעונים עלי מאת צאתם מבטן ולפי שאמר למעלה שהעצבים יהיו עמוסים על הבהמות לזה אחז במשל מהאומן הנושא את היונק שהוא נושאו ואינו נושא ור״ל שהוא מעולם בעזרתם הנשואים וכו׳. כפל הדבר במ״ש:
פסוק ד:ועד זקנה. כמו שנשאתי אותם מעת צאתם מבטן כן אשא אותם עד הזקנה ועד ימי השיבה אסבול אותם על שכמי ר״ל כמו שהייתי בעזרתם מאז כן אהיה עד עולם:
פסוק ד:אני עשיתי וכו׳. לא כהפסילים אשר האומנים עשאום ואף המה נושאים אותם וסובלים משאם ובבוא האויב לא יכלו למלט את עצמם כי אני עשיתי את ישראל ואני אשא אותם ואסבול משאם ר״ל אהיה בעזרתם ואמלטם מן האויב בבואו:
פסוק ה:למי תדמיוני. אל מי תדמו אותי ותאמרו שאני שוה לו:
פסוק ה:ותמשלוני ונדמה. אל מי תמשילו אותי ונהיה דומים אני והוא:
פסוק ו:הזלים. אתם העכו״ם השופכים זהב מן הכיס ושוקלים כסף בקנה המאזנים ושוכרים צורף ועושים אל וישתחוו אליו:
פסוק ז:ישאוהו. כל אחד נושא האל וסובל משאו על כתפו:
פסוק ז:יניחוהו. ואם מניחו במקומו יעמוד שם ולא יסיר ממקומו:
פסוק ז:אף יצעק. אף אם הוא צועק אליו בקול גדול לא יענה ולא יושיענו מצרתו וכאומר היש סכלות גדול מזה להאמין בדבר שאין בו ממש:
פסוק ח:זכרו זאת. דבר התוהו שיש בפסילים:
פסוק ח:והתאוששו. התחזקו לקנות לב:
פסוק ח:השיבו. אתם הפושעים בי תנו לב על הדבר:
פסוק ט:זכרו. תנו לב לזכור הנפלאות הראשונות שעשיתי מימות עולם:
פסוק י:מגיד. אני מגיד אחרית הדבר מראשיתו:
פסוק י:ומקדם. ומלפנים אגיד דברים אשר לא נעשו עדיין אף ראשית הדברים:
פסוק י:אומר וכו׳. אומר אני עצתי תתקיים כי אין ביד מי לבטלה:
פסוק י:וכל חפצי אעשה. כפל הדבר במ״ש:
פסוק יא:קורא. אני הוא קורא את העיט לבא ממזרח ר״ל אעיר לב כורש היושב במזרחה של בבל ומהרה קל יבוא כעוף הפורח:
פסוק יא:איש עצתי. הוא כורש שיעשה מה שיעצתי על בבל וכפל הדבר במ״ש:
פסוק יא:אף דברתי. הדבר הזה דברתי טרם בואה:
פסוק יא:יצרתי. את הפורעניות הזאת על בבל:
פסוק יב:אבירי לב. הם אנשי בבל שהם אבירי לבב ואכזרים על ישראל ורחוקים המה מעשות להם צדקה וחסד:
פסוק יג:קרבתי. הנה אני קרבתי צדקתי לישראל ולא תרחק מהם:
פסוק יג:ותשועתי. קרבתי תשועתי ולא תאחר לבוא:
פסוק יג:לישראל תפארתי. ר״ל התשועה אתן לישראל שהם עם תפארתי כמ״ש ובישראל יתפאר (לעיל מד):