א יְשֻׂשׂ֥וּם מִדְבָּ֖ר וְצִיָּ֑ה וְתָגֵ֧ל עֲרָבָ֛ה וְתִפְרַ֖ח כַּחֲבַצָּֽלֶת׃ ב פָּרֹ֨חַ תִּפְרַ֜ח וְתָגֵ֗ל אַ֚ף גִּילַ֣ת וְרַנֵּ֔ן כְּב֤וֹד הַלְּבָנוֹן֙ נִתַּן־לָ֔הּ הֲדַ֥ר הַכַּרְמֶ֖ל וְהַשָּׁר֑וֹן הֵ֛מָּה יִרְא֥וּ כְבוֹד־יְהוָ֖ה הֲדַ֥ר אֱלֹהֵֽינוּ׃ ג חַזְּק֖וּ יָדַ֣יִם רָפ֑וֹת וּבִרְכַּ֥יִם כֹּשְׁל֖וֹת אַמֵּֽצוּ׃ ד אִמְרוּ֙ לְנִמְהֲרֵי־לֵ֔ב חִזְק֖וּ אַל־תִּירָ֑אוּ הִנֵּ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ נָקָ֣ם יָב֔וֹא גְּמ֣וּל אֱלֹהִ֔ים ה֥וּא יָב֖וֹא וְיֹשַׁעֲכֶֽם׃ ה אָ֥ז תִּפָּקַ֖חְנָה עֵינֵ֣י עִוְרִ֑ים וְאָזְנֵ֥י חֵרְשִׁ֖ים תִּפָּתַֽחְנָה׃ ו אָ֣ז יְדַלֵּ֤ג כָּֽאַיָּל֙ פִּסֵּ֔חַ וְתָרֹ֖ן לְשׁ֣וֹן אִלֵּ֑ם כִּֽי־נִבְקְע֤וּ בַמִּדְבָּר֙ מַ֔יִם וּנְחָלִ֖ים בָּעֲרָבָֽה׃ ז וְהָיָ֤ה הַשָּׁרָב֙ לַאֲגַ֔ם וְצִמָּא֖וֹן לְמַבּ֣וּעֵי מָ֑יִם בִּנְוֵ֤ה תַנִּים֙ רִבְצָ֔הּ חָצִ֖יר לְקָנֶ֥ה וָגֹֽמֶא׃ ח וְהָיָה־שָׁ֞ם מַסְל֣וּל וָדֶ֗רֶךְ וְדֶ֤רֶךְ הַקֹּ֙דֶשׁ֙ יִקָּ֣רֵא לָ֔הּ לֹֽא־יַעַבְרֶ֥נּוּ טָמֵ֖א וְהוּא־לָ֑מוֹ הֹלֵ֥ךְ דֶּ֛רֶךְ וֶאֱוִילִ֖ים לֹ֥א יִתְעֽוּ׃ ט לֹא־יִהְיֶ֨ה שָׁ֜ם אַרְיֵ֗ה וּפְרִ֤יץ חַיּוֹת֙ בַּֽל־יַעֲלֶ֔נָּה לֹ֥א תִמָּצֵ֖א שָׁ֑ם וְהָלְכ֖וּ גְּאוּלִֽים׃ י וּפְדוּיֵ֨י יְהוָ֜ה יְשֻׁב֗וּן וּבָ֤אוּ צִיּוֹן֙ בְּרִנָּ֔ה וְשִׂמְחַ֥ת עוֹלָ֖ם עַל־רֹאשָׁ֑ם שָׂשׂ֤וֹן וְשִׂמְחָה֙ יַשִּׂ֔יגוּ וְנָ֖סוּ יָג֥וֹן וַאֲנָחָֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מצודת דוד

רבי דוד אלטשולר

פסוק א:
יששום מדבר וציה. א״י שהיא עתה כמדבר וציה ישישו אז:
פסוק א:
ותגל ערבה. א״י שהיא עתה כערבה תגל אז וכפל הדבר במ״ש:
פסוק א:
ותפרח. תעלה פרחים כחבצלת:
פסוק ב:
אף גילת ורנן. ר״ל תגל גילה אחר גילה:
פסוק ב:
כבוד הלבנון. הפאר והכבוד שיש בלבנון יהיה נתן לה מה׳ וגם יותן לה הדר הכרמל והשרון ר״ל תהיה ממולא מכל טוב המה. יושבי הארץ ההיא יראו כבוד ה׳:
פסוק ג:
חזקו. הוא מאמר ה׳ אל הנביאים חזקו ידים הרפות ר״ל בשרו הגאולה למי שידיו רפות ומתייאש מן הגאולה:
פסוק ג:
וברכים. את מי שברכיו כורעות ומטות לפול אמצו וחזקו והוא כפל ענין במ״ש:
פסוק ד:
לנמהרי לב. לאלה שלבם מתאוות מהירות הגאולה ומצטערים על איחורה אמרו להם חזקו לבבכם ואל תיראו לחשוב פן לא תבוא עוד:
פסוק ד:
הנה. באמת אלהיכם יבוא לנקום נקמת עמו ולשלם גמול הראוי לאלהים לפי מדת המשפט ואז יבוא הוא ויושיעכם:
פסוק ה:
אז וכו׳. רצה לומר ישראל שהיו כעורים וחרשים רואים עלבונם ושומעים חרפתם ועושים עצמם כאלו לא יראו ולא ישמעו הנה אז יראו וישמעו:
פסוק ו:
אז ידלג. ישראל שהיו תשושי כח כחגרים ידלגו אז כמו איל:
פסוק ו:
ותרון. ישראל שהיו כאלם לא יפתח פיו ימלא לשונם רינה:
פסוק ו:
כי נבקעו. במקום שלא היה מים יבקעו מעינות מים וכן ונחלים בערבה ור״ל יצמח ישע רב להנדכאים:
פסוק ז:
והיה השרב. מקום היובש מרוב החום יהפך להיות אגם מים ומקום צמאון יהפך להיות שמה מבועי מים ר״ל השפלות תהפך לממשל רב:
פסוק ז:
בנוה. במדור שהיה מרבץ לתנין תשוב להיות רטוב ויצמח שמה דשא להיות קנה וגומא שאינם גדלים אלא במקום רטוב מאוד:
פסוק ח:
והיה שם מסלול. בהמקומות השוממות יהיה מסילה ודרך כבושה ויקרא בשם דרך הקדש:
פסוק ח:
והוא למו. הדרך הזה יהיה מיוחד להם לישראל:
פסוק ח:
הולך דרך. בין הרגיל ללכת בדרך בין האוילים בענין הכרת הדרך על כי לא הורגלו ללכת בדרך:
פסוק ח:
לא יתעו. לא יהיו תועים בזה הדרך כי יהיה דרך כבושה:
פסוק ט:
לא יהיה שם. בזה הדרך לא יבוא אריה ואפי׳ הפריץ שבחיות הפורץ גדר החיות ללכת במקום אנשים הנה לא יעלה בדרך הזה ולא תמצא שמה:
פסוק ט:
והלכו גאולים. ולכן ילכו שם ישראל הנגאלים מן הכשדים מבלי אימה ופחד:
פסוק י:
ופדויי ה׳. ישראל אשר יפדה ה׳ מן הגלות ישובון לארצם ויבואו לציון ברנה ושמחת עולם. השמחה שהיה להם מימות עולם תשכון על ראשם:
פסוק י:
ישיגו. כאלו ירדפו אחריהם וישיגום:
פסוק י:
ונסו. היגון ואנחה ינוס ויברח מפניהם ולא עליהם יהיו: