פסוק א:לעומת אדום, שתהפוך לשממה, נגב יהודה יפרח: יְשֻׂשׂוּם, ישמחו מִדְבָּר, שאינו מקום שמם לחלוטין. בימות הגשמים הוא ראוי למרעה, אך בימות החמה אין בו די מים לקיומה של חקלאות, וְצִיָּה, מקום שומם כל השנה, וְתָגֵל, ותשמח עֲרָבָה, אזור בלתי מיושב, וְתִפְרַח כַּחֲבַצָּלֶת, פרח נאה.
פסוק ב:פָּרֹחַ תִּפְרַח וְתָגֵל הערבה, אַף גִּילַת, ישמחו וְרַנֵּן, וישירו בה. כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן, אזור גשום, פורה ומיוער נִתַּן לָהּ, על הערבה יושפעו מים ופריחה כמו בלבנון, הֲדַר הַכַּרְמֶל, מקום תבואה ונטיעה וְהַשָּׁרוֹן, אזור שפלת החוף. המקומות שהיום הם צחיחים ויבשים בארץ, יעוטרו בירק יפה כמו במקומות הפוריים. הֵמָּה — רואי המקומות הללו יִרְאוּ בהחייאתם את כְבוֹד ה', את הֲדַר אֱלֹהֵינוּ.
פסוק ג:חַזְּקוּ יָדַיִם רָפוֹת, חלשות, וּבִרְכַּיִם כֹּשְׁלוֹת אַמֵּצוּ, חזקו.
פסוק ד:אִמְרוּ לְנִמְהֲרֵי לֵב, למי שנחפזים להסיק מסקנות, ומתוך כך נחלשים ומתייאשים בנקל נוכח מציאות שאינה מאירה פנים: חִזְקוּ, אַל תִּירָאוּ! הִנֵּה אֱלֹהֵיכֶם לנָקָם יָבוֹא, לשילום גְּמוּל, אֱלֹהִים הוּא יָבוֹא וְיֹשַׁעֲכֶם. אל תחששו מהחורבן שעיניכם רואות בעמים שמסביבכם. אתכם הוא יושיע וירפא –
פסוק ה:אָז, כשתבוא הישועה, תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים, וְאָזְנֵי חֵרְשִׁים תִּפָּתַחְנָה.
פסוק ו:אָז יְדַלֵּג כָּאַיָּל פִּסֵּחַ, צולע, וְתָרֹן, ותשיר לְשׁוֹן אִלֵּם. אין הכרח לפרש נבואה זו כפשוטה. עם הגאולה תבוא הטובה לארץ עצמה וליושביה. כִּי נִבְקְעוּ בַמִּדְבָּר מַיִם, וּנְחָלִים בָּעֲרָבָה.
פסוק ז:וְהָיָה הַשָּׁרָב לַאֲגַם, ומקום צִמָּאוֹן יהפוך לְמַבּוּעֵי, למעינות מָיִם. בִּנְוֵה תַנִּים רִבְצָהּ, במקום השומם והיבש שבו רובצים התנים, החָצִיר הרגיל לצמוח שם, יוחלף לְקָנֶה וָגֹמֶא, צמחים הצומחים בארץ שפעת מים.
פסוק ח:וְהָיָה שָׁם — באותן ארצות שהיו שוממות, מַסְלוּל וָדֶרֶךְ, וְדֶרֶךְ הַקֹּדֶשׁ יִקָּרֵא לָהּ, כי לֹא יַעַבְרֶנּוּ טָמֵא, שכן היא תשמש את ההולכים להר ה', וְהוּא — המסלול יהיה מיוחד לָמוֹ, להם — להולכים אל הקודש. גם הֹלֵךְ דֶּרֶךְ שאינו מכיר את המקום, ואפילו אֱוִילִים, תועים, מי שבדרך כלל אינם מוצאים את דרכם, לֹא יִתְעוּ בה כי תהיה ישרה ורחבה דיה.
פסוק ט:לֹא יִהְיֶה שָׁם — בארץ המדברית, שתהיה שופעת וירוקה, נוחה ובטוחה להליכה, אַרְיֵה, וּפְרִיץ חַיּוֹת, חיה טורפת בַּל יַעֲלֶנָּה, לא תעלה על הדרך. לֹא תִמָּצֵא שָׁם חיה רעה או סכנה כלשהי, וְהָלְכוּ שם גְּאוּלִים בביטחון. כבר בימים ההם היו יהודים שנשבו במלחמות, וישבו ברצון או שלא ברצון בארצות רחוקות.
פסוק י:וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן מארצות הגולה, וּבָאוּ לצִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם תהיה עַל רֹאשָׁם. שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ. הששון והשמחה כביכול ירדפו את ישראל וישיגו אותם, ומנגד — וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה. שני המצבים הרגשיים מתוארים כאן באופן סמלי וציורי כדמויות ממשיות: ששון ושמחה מצד אחד, שישיגו את הגאולים, ויגון ואנחה מהצד השני, שינוסו ויתרחקו מהם. הגאולה מתוארת כשפע פיזי-גיאוגרפי — חבלי הארץ היבשים ייהפכו למקום פורה והדור, הארץ תהיה מאוכלסת יותר, ודרכיה יהיו נוחות לעוברים ולשבים — וגם באופן מופשט ורוחני — כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן והֲדַר הַכַּרְמֶל הם כְּבוֹד ה' והֲדַר אֱלֹהֵינוּ. דרך הקודש תיסלל בארץ, הששון והשמחה יימצאו בכל, ואילו היגון והאנחה ייעלמו.
