פרוח תפרח ותגל

פרק ל"ה מוקף בשמחה; פתיחתו: "יְשֻׂשׂ֥וּם מִדְבָּ֖ר וְצִיָּ֑ה וְתָגֵ֧ל עֲרָבָ֛ה וְתִפְרַ֖ח כַּחֲבַצָּֽלֶת׃", וסופו: "שָׂשׂ֤וֹן וְשִׂמְחָה֙ יַשִּׂ֔יגוּ וְנָ֖סוּ יָג֥וֹן וַאֲנָחָֽה׃".

בנוסף לשמחה, מבליט הנביא בפרקנו שני עניינים נוספים:

1. פריחתה מחדש של הארץ

2. שובו של עם ישראל לארצו

יש להתבונן אפוא מהו החוט החורז עליו נשזרים שלוש נקודות אלו, בפרק קצר שכזה, לכדי מחרוזת מרהיבה אחת.

חז"ל אמרו שפריחת החקלאות בארץ ישראל הינה סימן מובהק לגאולה:

ואמר ר' אבא: אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר: "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תישאו לעמי ישראל...".
(סנהדרין צח.)
ומה ראו לומר (בתפילת עמידה) קיבוץ גלויות לאחר ברכת השנים? דכתיב: "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תישאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא".
(מגילה יז:)

בשני המקורות מובא הפסוק מספר יחזקאל(לו) כאסמכתא לכך ש"כשתתן ארץ ישראל פריה בעין יפה אז יקרב הקץ, ואין לך קץ מגולה יותר"(רש"י סנהדרין צח.). ויש חידוש בדבר, שכן בדרך כלל אין אנו יודעים על פי מאמר הנביאים מהו סדר הגאולה, מה יקדים את מה. וכדברי הרמב"ם:

וְכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים וְכַיּוֹצֶא בָּהֶן--לֹא יֵדַע אָדָם הֵיאַךְ יִהְיוּ, עַד שֶׁיִּהְיוּ:  שֶׁדְּבָרִים סְתוּמִים הֶן אֵצֶל הַנְּבִיאִים.  גַּם הַחֲכָמִים אֵין לָהֶם קַבָּלָה בִּדְבָרִים אֵלּוּ, אֵלָא לְפִי הֶכְרַע הַפְּסוּקִים; וּלְפִיכָּךְ יֵשׁ לָהֶם מַחְלֹקֶת בִּדְבָרִים אֵלּוּ. וְעַל כָּל פָּנִים, אֵין סִדּוּר הֲוִיַּת דְּבָרִים אֵלּוּ וְלֹא דִּקְדּוּקָן, עִיקָר בַּדָּת.
(רמב"ם הלכות מלכים יב ב)

באמצעות פריון התוצרת החקלאית מבקש ה' לאותת לנו שנתרצה העונש והתבטלה קללת החורבן האמורה בתוכחה של תורה כוהנים:

וַהֲשִׁמֹּתִ֥י אֲנִ֖י אֶת־הָאָ֑רֶץ וְשָֽׁמְמ֤וּ עָלֶ֙יהָ֙ אֹֽיְבֵיכֶ֔ם הַיֹּשְׁבִ֖ים בָּֽהּ׃
(ויקרא כו לב)

וכלשון הרמב"ן:

היא בשורה טובה מבשרת בכל הגלויות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו... וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם.
(רמב"ן ויקרא כו לב)

האמנם בכך עוסקת גם נבואת ישעיה בפרקנו?

מחד, מרבה הנביא לתאר את הפיכתה שלארץ שוממה וחרבה כמדבר למקום שופע מים וצמחיה: " אָ֣ז יְדַלֵּ֤ג כָּֽאַיָּל֙ פִּסֵּ֔חַ וְתָרֹ֖ן לְשׁ֣וֹן אִלֵּ֑ם כִּֽי־נִבְקְע֤וּ בַמִּדְבָּר֙ מַ֔יִם וּנְחָלִ֖ים בָּעֲרָבָֽה׃ וְהָיָ֤ה הַשָּׁרָב֙ לַאֲגַ֔ם וְצִמָּא֖וֹן לְמַבּ֣וּעֵי מָ֑יִם בִּנְוֵ֤ה תַנִּים֙ רִבְצָ֔הּ חָצִ֖יר לְקָנֶ֥ה וָגֹֽמֶא׃"(ישעיה לה ו-ז).

מאידך, הנבואה עוסקת בדרך לארץ ישראל ובהכנות הפיזיות של הכשרת הדרך (הרחקת הטמאים וסילוק איומים, כנזכר בפסוקים ח,ט). וביותר, ישעיה מדבר בהכשרה מנטלית-רוחנית של כל המיואשים מן הגאולה: "חַזְּק֖וּ יָדַ֣יִם רָפ֑וֹת וּבִרְכַּ֥יִם כֹּשְׁל֖וֹת אַמֵּֽצוּ׃"(ישעיה לה ג).

הדעת נותנת אם כן, שגם הפריחה המתוארת בנבואה מגמתה היא לאמצעי בלבד ולא לשם עצמה, שכן כל הצמיחה המוזכרת בפרק היא של פרחים (או "חציר וגומא", שאינם מזון האדם), שלא כבספר יחזקאל, שם מוזכרים ענפים ופירות. נראה לומר שהפריחה לעתיד לבוא נועדה להשיב לארץ ישראל את כבודה, את יפעתה, ולמשוך אליה את בניה-בוניה: "כְּב֤וֹד הַלְּבָנוֹן֙ נִתַּן־לָ֔הּ הֲדַ֥ר הַכַּרְמֶ֖ל וְהַשָּׁר֑וֹן הֵ֛מָּה יִרְא֥וּ כְבוֹד־יְהוָ֖ה הֲדַ֥ר אֱלֹהֵֽינוּ׃"(ישעיה לה א). הפריחה הססגונית גם תחזיר את החיוך אל פניהם של המיואשים המדוכאים מצרות הגלות, את שמחת החיים, והם ימצאו בעצמם כוחות אשר לפנים לא ידעום: "אָ֥ז תִּפָּקַ֖חְנָה עֵינֵ֣י עִוְרִ֑ים וְאָזְנֵ֥י חֵרְשִׁ֖ים תִּפָּתַֽחְנָה׃ אָ֣ז יְדַלֵּ֤ג כָּֽאַיָּל֙ פִּסֵּ֔חַ וְתָרֹ֖ן לְשׁ֣וֹן אִלֵּ֑ם כִּֽי־נִבְקְע֤וּ בַמִּדְבָּר֙ מַ֔יִם וּנְחָלִ֖ים בָּעֲרָבָֽה׃"(ישעיה לה ה-ו).

סיומה של הנבואה רומז שלא בבת אחת, ולא בנקל, תיאחז בעם הרוח הגדולה הדוחפת לבנייה ותיקון. מאבק יתחולל בין רוח הנכאים והייאוש לבין רוח האמונה והתקווה. אך בסופו של תהליך תגבר השמחה ותניס מפניה את היגון והאנחה. אזי תהא זו "שמחת עולם" שלא תתבטל.

[ייעודי ישעיה נאמרו לבית שני. אם היה העם עולה "כחומה" היו מתקיימים דבריו בעת ההיא, אלא שגרם החטא, חטא ההשתקעות בבל, ונדחו לבית שלישי "ודבר אחד מדבריך, אחור לא ישוב ריקם". והשווה לנחמיה(ע ג יב-יג) באשר לקולות השונים שנשמעו ביסוד בית שני, קולות בכי מזה וקולות שמחה מזה.]