א ה֣וֹי שׁוֹדֵ֗ד וְאַתָּה֙ לֹ֣א שָׁד֔וּד וּבוֹגֵ֖ד וְלֹא־בָ֣גְדוּ ב֑וֹ כַּהֲתִֽמְךָ֤ שׁוֹדֵד֙ תּוּשַּׁ֔ד כַּנְּלֹתְךָ֥ לִבְגֹּ֖ד יִבְגְּדוּ־בָֽךְ׃ ב יְהוָ֥ה חָנֵּ֖נוּ לְךָ֣ קִוִּ֑ינוּ הֱיֵ֤ה זְרֹעָם֙ לַבְּקָרִ֔ים אַף־יְשׁוּעָתֵ֖נוּ בְּעֵ֥ת צָרָֽה׃ ג מִקּ֣וֹל הָמ֔וֹן נָדְד֖וּ עַמִּ֑ים מֵר֣וֹמְמֻתֶ֔ךָ נָפְצ֖וּ גּוֹיִֽם׃ ד וְאֻסַּ֣ף שְׁלַלְכֶ֔ם אֹ֖סֶף הֶֽחָסִ֑יל כְּמַשַּׁ֥ק גֵּבִ֖ים שׁוֹקֵ֥ק בּֽוֹ׃ ה נִשְׂגָּ֣ב יְהוָ֔ה כִּ֥י שֹׁכֵ֖ן מָר֑וֹם מִלֵּ֣א צִיּ֔וֹן מִשְׁפָּ֖ט וּצְדָקָֽה׃ ו וְהָיָה֙ אֱמוּנַ֣ת עִתֶּ֔יךָ חֹ֥סֶן יְשׁוּעֹ֖ת חָכְמַ֣ת וָדָ֑עַת יִרְאַ֥ת יְהוָ֖ה הִ֥יא אוֹצָרֽוֹ׃ ז הֵ֚ן אֶרְאֶלָּ֔ם צָעֲק֖וּ חֻ֑צָה מַלְאֲכֵ֣י שָׁל֔וֹם מַ֖ר יִבְכָּיֽוּן׃ ח נָשַׁ֣מּוּ מְסִלּ֔וֹת שָׁבַ֖ת עֹבֵ֣ר אֹ֑רַח הֵפֵ֤ר בְּרִית֙ מָאַ֣ס עָרִ֔ים לֹ֥א חָשַׁ֖ב אֱנֽוֹשׁ׃ ט אָבַ֤ל אֻמְלְלָה֙ אָ֔רֶץ הֶחְפִּ֥יר לְבָנ֖וֹן קָמַ֑ל הָיָ֤ה הַשָּׁרוֹן֙ כָּֽעֲרָבָ֔ה וְנֹעֵ֥ר בָּשָׁ֖ן וְכַרְמֶֽל׃ י עַתָּ֥ה אָק֖וּם יֹאמַ֣ר יְהוָ֑ה עַתָּה֙ אֵֽרוֹמָ֔ם עַתָּ֖ה אֶנָּשֵֽׂא׃ יא תַּהֲר֥וּ חֲשַׁ֖שׁ תֵּ֣לְדוּ קַ֑שׁ רוּחֲכֶ֕ם אֵ֖שׁ תֹּאכַלְכֶֽם׃ יב וְהָי֥וּ עַמִּ֖ים מִשְׂרְפ֣וֹת שִׂ֑יד קוֹצִ֥ים כְּסוּחִ֖ים בָּאֵ֥שׁ יִצַּֽתּוּ׃ יג שִׁמְע֥וּ רְחוֹקִ֖ים אֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֑יתִי וּדְע֥וּ קְרוֹבִ֖ים גְּבֻרָתִֽי׃ יד פָּחֲד֤וּ בְצִיּוֹן֙ חַטָּאִ֔ים אָחֲזָ֥ה רְעָדָ֖ה חֲנֵפִ֑ים מִ֣י ׀ יָג֣וּר לָ֗נוּ אֵ֚שׁ אוֹכֵלָ֔ה מִי־יָג֥וּר לָ֖נוּ מוֹקְדֵ֥י עוֹלָֽם׃ טו הֹלֵ֣ךְ צְדָק֔וֹת וְדֹבֵ֖ר מֵֽישָׁרִ֑ים מֹאֵ֞ס בְּבֶ֣צַע מַעֲשַׁקּ֗וֹת נֹעֵ֤ר כַּפָּיו֙ מִתְּמֹ֣ךְ בַּשֹּׁ֔חַד אֹטֵ֤ם אָזְנוֹ֙ מִשְּׁמֹ֣עַ דָּמִ֔ים וְעֹצֵ֥ם עֵינָ֖יו מֵרְא֥וֹת בְּרָֽע׃ טז ה֚וּא מְרוֹמִ֣ים יִשְׁכֹּ֔ן מְצָד֥וֹת סְלָעִ֖ים מִשְׂגַּבּ֑וֹ לַחְמ֣וֹ נִתָּ֔ן מֵימָ֖יו נֶאֱמָנִֽים׃ יז מֶ֥לֶךְ בְּיָפְי֖וֹ תֶּחֱזֶ֣ינָה עֵינֶ֑יךָ תִּרְאֶ֖ינָה אֶ֥רֶץ מַרְחַקִּֽים׃ יח לִבְּךָ֖ יֶהְגֶּ֣ה אֵימָ֑ה אַיֵּ֤ה סֹפֵר֙ אַיֵּ֣ה שֹׁקֵ֔ל אַיֵּ֖ה סֹפֵ֥ר אֶת־הַמִּגְדָּלִֽים׃ יט אֶת־עַ֥ם נוֹעָ֖ז לֹ֣א תִרְאֶ֑ה עַ֣ם עִמְקֵ֤י שָׂפָה֙ מִשְּׁמ֔וֹעַ נִלְעַ֥ג לָשׁ֖וֹן אֵ֥ין בִּינָֽה׃ כ חֲזֵ֣ה צִיּ֔וֹן קִרְיַ֖ת מֽוֹעֲדֵ֑נוּ עֵינֶיךָ֩ תִרְאֶ֨ינָה יְרוּשָׁלִַ֜ם נָוֶ֣ה שַׁאֲנָ֗ן אֹ֤הֶל בַּל־יִצְעָן֙ בַּל־יִסַּ֤ע יְתֵֽדֹתָיו֙ לָנֶ֔צַח וְכָל־חֲבָלָ֖יו בַּל־יִנָּתֵֽקוּ׃ כא כִּ֣י אִם־שָׁ֞ם אַדִּ֤יר יְהוָה֙ לָ֔נוּ מְקוֹם־נְהָרִ֥ים יְאֹרִ֖ים רַחֲבֵ֣י יָדָ֑יִם בַּל־תֵּ֤לֶךְ בּוֹ֙ אֳנִי־שַׁ֔יִט וְצִ֥י אַדִּ֖יר לֹ֥א יַעַבְרֶֽנּוּ׃ כב כִּ֤י יְהוָה֙ שֹׁפְטֵ֔נוּ יְהוָ֖ה מְחֹקְקֵ֑נוּ יְהוָ֥ה מַלְכֵּ֖נוּ ה֥וּא יוֹשִׁיעֵֽנוּ׃ כג נִטְּשׁ֖וּ חֲבָלָ֑יִךְ בַּל־יְחַזְּק֤וּ כֵן־תָּרְנָם֙ בַּל־פָּ֣רְשׂוּ נֵ֔ס אָ֣ז חֻלַּ֤ק עַֽד־שָׁלָל֙ מַרְבֶּ֔ה פִּסְחִ֖ים בָּ֥זְזוּ בַֽז׃ כד וּבַל־יֹאמַ֥ר שָׁכֵ֖ן חָלִ֑יתִי הָעָ֛ם הַיֹּשֵׁ֥ב בָּ֖הּ נְשֻׂ֥א עָוֺֽן׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

רש"י

רש״י

פסוק א:
הוי. האויב שאתה שודד תמיד ואתה לא שדוד ובוגד אתה תמיד ואין אדם בוגדך ובוזזך:
פסוק א:
כהתימך. להיות שודד ככלותך שדידתך באותם שנגזרה גזרה עליהם להיות שדודים על ידך תושד:
פסוק א:
כנלותך לבגוד. מנחם חיבר כנלותך עם לא יטה לארץ מנלם בחלק אחד ומנלם המ"ם הראשונה בו יסוד נופל כמו מ"ם של מאמר ושל מדע ויתכן להיות ל' כליון לפי הענין:
פסוק א:
כנלותך. ל' ככלותך ולא יטה לארץ מנלם כליון הנגזר עליהם לא יטה לארץ להיות בטל והולך אלא הולך וחזק:
פסוק ב:
היה זרועם. של שדודים ביד השודד:
פסוק ב:
לבקרים. מדי יום יום כשהוא מיצר להם אף ישועתינו תהיה בעת צרה:
פסוק ג:
מקול המון. הבא מלפניך נדדו עמים עד הנה כשהפלאת לנו נסיך:
פסוק ד:
ואוסף שללכם. זה מוסב על כנלותך לבגוד יבגדו בך ואוסף שללכם אתם הבוגדים את עמי בבא פקודתכם יבוז אתכם שארית עמי ויאספו שללכם כאסיפת חסיל שאוסף לו תבואה בקיץ כל א' לעצמו אף כאן יבוזו איש לו:
פסוק ד:
כמשק גבים שוקק. כקול נהם מים הנאספים ונופלין בגבים בנהם כן ינהמו הבאים לשלול ולבוז, משק ל' נהם כמו (משלי כ״ח:ט״ו) ארי נוהם ודוב שוקק, וכן ממשק חרול (צפניה ב׳:ט׳) כשהרוח מנשבת בחרולים והם מכים זה על זה נותנים קול וכן בעיר ישוקו (יואל ב):
פסוק ד:
גבים. כמו לחשוף מים מגבא ורבותינו דרשוהו באגדת חלק בביזת אוכלוסי סנחרב:
פסוק ה:
כי שוכן מרום. הראה גבורתו שהוא רם על כל וידו על העליונה:
פסוק ו:
והיה אמונת עתיך וגו'. והיה לחוסן ישועות ולחכמה ודעת את אשר תאמין לבוראך עתים שקבע לך לתרומות ולמעשרות בעת הפרשתן ללקט שכחה ופיאה בעתם לקיים שמיטין ויובלות בעתם ד"א אמונת עתך. את שהאמנת בהקב"ה בעתים שעברו עליך וצפית לישועה תהיה לך לחוסן:
פסוק ו:
יראת ה'. שתירא מלפניו היא אוצר טוב להפתח לך מאתו על ידה:
פסוק ז:
הן אראלם צעקו חוצה. היה הנביא מתנבא נחמות ואומר שהפורענות כבר אכלוהו ומעתה אקום ואנשא לגאלם, הן על אראלים שלהם הוא המזבח כבר צעקו וספדו בחוצותם וברחובות' בבכי ונהי:
פסוק ז:
מלאכי שלום. מלאכי שליחותם שהיו רגילין לבשר שלום מר יבכיון ואומרים נשמו מסילות שבת עובר אורח:
פסוק ח:
הפר. האויב ברית שכרת לישראל:
פסוק ח:
מאס ערים. ביזה בעיניו כל שונא אינו חושב אנוש:
פסוק ט:
אבל. ל' אבילות:
פסוק ט:
קמל. יבש ונכרת:
פסוק ט:
היה. ל' עבר הוא:
פסוק ט:
השרון. שם מחוז מרעה בהמות כמו ששנינו אילים ממואב עגלים משרון:
פסוק ט:
כערבה. חורבה:
פסוק ט:
ונוער. ל' תשנוק כמו (שמות יד) וינער ה':
פסוק י:
עתה אקום. מרוב רעות שעשה האויב לעמי לא אתאפק עוד עתה אקו' וארומם ואנשא:
פסוק יא:
חשש. מין מוץ דבר שנוח לידלק:
פסוק יא:
רוחכם אש. מגופכם תצא רוח אש ותאכל החשש והקש:
פסוק יב:
כסוחים. קצוצים, כסוחים כמו (ויקרא כה, ד) לא תזמר ת"א לא תכסח:
פסוק יג:
רחוקים. המאמינים בי ועושים רצוני מנעוריהם:
פסוק יג:
קרובים. בעלי תשובה שנתקרבו אלי מחדש:
פסוק יד:
פחדו בציון חטאים. היאך ימצאו פתח לתשובה:
פסוק יד:
מי יגור לנו אש אוכלה. כלומר מי יעמוד בעדנו לשכך חימה בוערת, ל"א מי יגור לנו פי' מי הוא לנו שיגור בציון עם הצור שהוא אש אוכלה והוא משיב אוהב צדקות וגו':
פסוק טו:
הולך צדקות. מי הוא ימצא הולך צדקות:
פסוק טו:
נוער כפיו. אשקו"ט בלע"ז:
פסוק טו:
אוטם. סותם וכן שקופים אטומים (מלכי' א ו'):
פסוק טו:
עוצם. סוגר וכן (לעיל כט) ויעצם את עיניכם:
פסוק טז:
לחמו נתן. לא יהא מבקש לחם כי מן השמים יספיקו לו מזון:
פסוק טז:
מימיו נאמנים. מקור מימיו לא יכזב, כלומר זרעו יגדל וכל צרכיו יסופקו:
פסוק יז:
מלך ביפיו תחזינה עיניך. פי' תזכה לראות מארץ מרחקים מלכך בהדר גאונו, או פי' (הקב"ה שהוא מלך אותו תחזה מארץ מרחקים שאתה עומד תראה הניסים והגדולה שאעשה לך ועם נועז עמקי שפה לא יראה שכינת המלך ביפיו ע"כ, כל זה בספרים אחרים אינו):
פסוק יז:
מלך ביפיו תחזינה עיניך. לך הצדיק אני אומר שתזכה לראות זיו שכינתו של מקום:
פסוק יז:
תראינה ארץ מרחקים. תירגם יונתן תסתכל ותחזי בנחתי ארע גיהנם:
פסוק יח:
לבך יהגה אימה. כשתראה השרים והחכמים של עכו"ם שהיו שליטים בחייהן והרי הם נידונים בגיהנם יהגה לבך אימה ותאמר איה חכמתן וגדולתן של אלו איה שהיה סופר בחייו ושוקל כל דבר חכמה שהיו שואלין ממנו כל עצת מלכות:
פסוק יח:
איה סופר את המגדלים. פירוש שהיה סופר המגדלים אשר בעיר ועיר כי אותם הבתים הגבוהים היו חשובים ונותנים יותר במס וכל אותה המחשבה והפחד לא יהיה לך עוד:
פסוק יט:
את עם נועז. כמו לועז אלו אשור ובבל שאין לשונם לשון הקודש:
פסוק יט:
לא תראה. לא תחשוב בלבך כי כולם יהיו חשכים ושפלים:
פסוק יט:
עמקו שפה. כמו ויהי כל הארץ שפה אחת (בראשית י״א:א׳):
פסוק יט:
נלעג לשון. עגלים, ועמקי שפה (לעיל כג) כל זה לשון נכרית שאינן מכירין בלשון הקודש:
פסוק כ:
חזה ציון. ואת מי תראה בלבך להחשב מלוכה ושררה את ציון אשר היא קרית בית וועד לנו:
פסוק כ:
בל יצען. בל יסח ודומה לו אילון בצעננים (שופטי' ד') ומתרג' מישר אגניא והם נקעי' שבשדו' שקורין פושי"ץ בלע"ז כמו אגני דארעא מקרי שהמים נאספי' שם מן ההרי' והגבשושיו' ובי"ת של בצעננים אומר אני שאינה נשרשת בתבה אלא משמשת היא:
פסוק כ:
בל יסע יתדותיו. היתדות שקושרין בו מיתרי האהל בל יסע אותם מן הארץ ממקום תקיעתם כמו ויסיעו אבנים גדולות (מלכים א ה׳:ל״א) וכן ויסעם עם הבריח (שופטים ט״ז:ג׳) ל' תלישה:
פסוק כא:
כי אם שם. כי אם מוסב על בל יסע יתדותיו ועל בל ינתקו, הרעה לא תהיה כי אם הטובה ה' יהיה שם אדיר לנו והעיר תהיה מקום נהרים יאורים כענין שנא' (ביחזקאל ד) וימד אלף ויעבירני נחל אשר לא אוכל לעבור וכן ניבא יואל ומעין מבית ה' יצא (יואל ד יח) והוא הנחל שיהא מתגבר והולך:
פסוק כא:
אני שיט. אניה השטה במים:
פסוק כא:
וצי אדיר. ובורני רבתא:
פסוק כב:
כי ה' שופטינו. שר ושופט שלנו:
פסוק כג:
נטשו חבליך. המושכים את הספינה את רומי החייבת:
פסוק כג:
כן. הכן היטב:
פסוק כג:
תרנם. תורן הספינה:
פסוק כג:
בל פרשו נס. לא יוכלו לפרוס וילון המנהיג את הספינה:
פסוק כג:
אז חולק עד שלל. עדאה:
פסוק כג:
מרבה. הרבה יחלקו שלל סנחריב:
פסוק כג:
פסחים. (ישראל) שהיו עד עכשיו חלשים:
פסוק כד:
ובל יאמר שכן. של ישראל:
פסוק כד:
חליתי. בשביל האומה הזאת באתני הרעה כי העם. ישראל שנקראו עם היושב בירושלים יהיה סלוח עון: