א ה֣וֹי שׁוֹדֵ֗ד וְאַתָּה֙ לֹ֣א שָׁד֔וּד וּבוֹגֵ֖ד וְלֹא־בָ֣גְדוּ ב֑וֹ כַּהֲתִֽמְךָ֤ שׁוֹדֵד֙ תּוּשַּׁ֔ד כַּנְּלֹתְךָ֥ לִבְגֹּ֖ד יִבְגְּדוּ־בָֽךְ׃ ב יְהוָ֥ה חָנֵּ֖נוּ לְךָ֣ קִוִּ֑ינוּ הֱיֵ֤ה זְרֹעָם֙ לַבְּקָרִ֔ים אַף־יְשׁוּעָתֵ֖נוּ בְּעֵ֥ת צָרָֽה׃ ג מִקּ֣וֹל הָמ֔וֹן נָדְד֖וּ עַמִּ֑ים מֵר֣וֹמְמֻתֶ֔ךָ נָפְצ֖וּ גּוֹיִֽם׃ ד וְאֻסַּ֣ף שְׁלַלְכֶ֔ם אֹ֖סֶף הֶֽחָסִ֑יל כְּמַשַּׁ֥ק גֵּבִ֖ים שׁוֹקֵ֥ק בּֽוֹ׃ ה נִשְׂגָּ֣ב יְהוָ֔ה כִּ֥י שֹׁכֵ֖ן מָר֑וֹם מִלֵּ֣א צִיּ֔וֹן מִשְׁפָּ֖ט וּצְדָקָֽה׃ ו וְהָיָה֙ אֱמוּנַ֣ת עִתֶּ֔יךָ חֹ֥סֶן יְשׁוּעֹ֖ת חָכְמַ֣ת וָדָ֑עַת יִרְאַ֥ת יְהוָ֖ה הִ֥יא אוֹצָרֽוֹ׃ ז הֵ֚ן אֶרְאֶלָּ֔ם צָעֲק֖וּ חֻ֑צָה מַלְאֲכֵ֣י שָׁל֔וֹם מַ֖ר יִבְכָּיֽוּן׃ ח נָשַׁ֣מּוּ מְסִלּ֔וֹת שָׁבַ֖ת עֹבֵ֣ר אֹ֑רַח הֵפֵ֤ר בְּרִית֙ מָאַ֣ס עָרִ֔ים לֹ֥א חָשַׁ֖ב אֱנֽוֹשׁ׃ ט אָבַ֤ל אֻמְלְלָה֙ אָ֔רֶץ הֶחְפִּ֥יר לְבָנ֖וֹן קָמַ֑ל הָיָ֤ה הַשָּׁרוֹן֙ כָּֽעֲרָבָ֔ה וְנֹעֵ֥ר בָּשָׁ֖ן וְכַרְמֶֽל׃ י עַתָּ֥ה אָק֖וּם יֹאמַ֣ר יְהוָ֑ה עַתָּה֙ אֵֽרוֹמָ֔ם עַתָּ֖ה אֶנָּשֵֽׂא׃ יא תַּהֲר֥וּ חֲשַׁ֖שׁ תֵּ֣לְדוּ קַ֑שׁ רוּחֲכֶ֕ם אֵ֖שׁ תֹּאכַלְכֶֽם׃ יב וְהָי֥וּ עַמִּ֖ים מִשְׂרְפ֣וֹת שִׂ֑יד קוֹצִ֥ים כְּסוּחִ֖ים בָּאֵ֥שׁ יִצַּֽתּוּ׃ יג שִׁמְע֥וּ רְחוֹקִ֖ים אֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֑יתִי וּדְע֥וּ קְרוֹבִ֖ים גְּבֻרָתִֽי׃ יד פָּחֲד֤וּ בְצִיּוֹן֙ חַטָּאִ֔ים אָחֲזָ֥ה רְעָדָ֖ה חֲנֵפִ֑ים מִ֣י ׀ יָג֣וּר לָ֗נוּ אֵ֚שׁ אוֹכֵלָ֔ה מִי־יָג֥וּר לָ֖נוּ מוֹקְדֵ֥י עוֹלָֽם׃ טו הֹלֵ֣ךְ צְדָק֔וֹת וְדֹבֵ֖ר מֵֽישָׁרִ֑ים מֹאֵ֞ס בְּבֶ֣צַע מַעֲשַׁקּ֗וֹת נֹעֵ֤ר כַּפָּיו֙ מִתְּמֹ֣ךְ בַּשֹּׁ֔חַד אֹטֵ֤ם אָזְנוֹ֙ מִשְּׁמֹ֣עַ דָּמִ֔ים וְעֹצֵ֥ם עֵינָ֖יו מֵרְא֥וֹת בְּרָֽע׃ טז ה֚וּא מְרוֹמִ֣ים יִשְׁכֹּ֔ן מְצָד֥וֹת סְלָעִ֖ים מִשְׂגַּבּ֑וֹ לַחְמ֣וֹ נִתָּ֔ן מֵימָ֖יו נֶאֱמָנִֽים׃ יז מֶ֥לֶךְ בְּיָפְי֖וֹ תֶּחֱזֶ֣ינָה עֵינֶ֑יךָ תִּרְאֶ֖ינָה אֶ֥רֶץ מַרְחַקִּֽים׃ יח לִבְּךָ֖ יֶהְגֶּ֣ה אֵימָ֑ה אַיֵּ֤ה סֹפֵר֙ אַיֵּ֣ה שֹׁקֵ֔ל אַיֵּ֖ה סֹפֵ֥ר אֶת־הַמִּגְדָּלִֽים׃ יט אֶת־עַ֥ם נוֹעָ֖ז לֹ֣א תִרְאֶ֑ה עַ֣ם עִמְקֵ֤י שָׂפָה֙ מִשְּׁמ֔וֹעַ נִלְעַ֥ג לָשׁ֖וֹן אֵ֥ין בִּינָֽה׃ כ חֲזֵ֣ה צִיּ֔וֹן קִרְיַ֖ת מֽוֹעֲדֵ֑נוּ עֵינֶיךָ֩ תִרְאֶ֨ינָה יְרוּשָׁלִַ֜ם נָוֶ֣ה שַׁאֲנָ֗ן אֹ֤הֶל בַּל־יִצְעָן֙ בַּל־יִסַּ֤ע יְתֵֽדֹתָיו֙ לָנֶ֔צַח וְכָל־חֲבָלָ֖יו בַּל־יִנָּתֵֽקוּ׃ כא כִּ֣י אִם־שָׁ֞ם אַדִּ֤יר יְהוָה֙ לָ֔נוּ מְקוֹם־נְהָרִ֥ים יְאֹרִ֖ים רַחֲבֵ֣י יָדָ֑יִם בַּל־תֵּ֤לֶךְ בּוֹ֙ אֳנִי־שַׁ֔יִט וְצִ֥י אַדִּ֖יר לֹ֥א יַעַבְרֶֽנּוּ׃ כב כִּ֤י יְהוָה֙ שֹׁפְטֵ֔נוּ יְהוָ֖ה מְחֹקְקֵ֑נוּ יְהוָ֥ה מַלְכֵּ֖נוּ ה֥וּא יוֹשִׁיעֵֽנוּ׃ כג נִטְּשׁ֖וּ חֲבָלָ֑יִךְ בַּל־יְחַזְּק֤וּ כֵן־תָּרְנָם֙ בַּל־פָּ֣רְשׂוּ נֵ֔ס אָ֣ז חֻלַּ֤ק עַֽד־שָׁלָל֙ מַרְבֶּ֔ה פִּסְחִ֖ים בָּ֥זְזוּ בַֽז׃ כד וּבַל־יֹאמַ֥ר שָׁכֵ֖ן חָלִ֑יתִי הָעָ֛ם הַיֹּשֵׁ֥ב בָּ֖הּ נְשֻׂ֥א עָוֺֽן׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אבן עזרא

אבן עזרא

פסוק א:
הוי. לשון קריאה, והטעם על אשור:
פסוק א:
כהתימך שודד. להיותך שודד, תושד:
פסוק א:
כנלותך. כמו כהנלותך, וכמוהו ולא ירד [צ"ל יטה] לארץ מנלם (איוב ט"ו כ"ט):
פסוק ב:
יי. זאת היא תפילת הצדיקים בבוא מלך אשור והיא בדרך נבואה:
פסוק ב:
היה זרועם. על אנשי המלחמה:
פסוק ג:
מקול המון. אשור:
פסוק ג:
מרוממותיך. שנתת לו רוממות:
פסוק ד:
ואסף שללכם. שלל הגוים, כי סימן הכ"ף בעבור ישראל שהגלה מלך אשור:
פסוק ד:
גבים. תרגום ארבה בארמית:
פסוק ד:
שוקק. כמו אוסף, ויש אומרים כי כמוהו ובן משק ביתי (בראשית ט"ו ב') ולפי דעתי שכמוהו בספר יואל ישתקשקון (נחום ב' ה'), גם הוא בארבה:
פסוק ה:
נשגב יי. והטעם על השכינה שהיא בציון:
פסוק ו:
והיה אמונת עתך. לאיש יהודה ידבר:
פסוק ו:
חכמת. סמוך, ותחסר חכמת כך:
פסוק ו:
[יראת וכו']. יראת השם היא אוצר חוסן ישועות:
פסוק ז:
הן אראלם. יש אומרים מגזרת אריאל כאילו אמר על אראלם, ואיננו נכון בטעם הפרשה, ויש אומרים שהן שתי מלות, אראה להם, גם זה רחוק, והנכון בעיני, שמלת אראלם כמו מלאכיהם והעד מלאכי שלום, וכמוהו את שני אריאל מואב (שמואל ב' כ"ג כ') והטעם כי מלאכי כל גוי שיבקשו שלום בעולם יבכו בשלוט מלכות אשור:
פסוק ח:
נשמו מסלות. כי מלך אשור לא יעמוד בבריתו עם גוי:
פסוק ח:
לא חשב אנוש. מאומה נגדו:
פסוק ט:
אבל. ימצא ארץ לשון זכר כמו נעתם ארץ (ישעיהו ט' י"ח), והנה זה הפסוק מכחיש דברי רבי משה הכהן שאמר כי תאכלהו אש לא נפח (איוב כ' כ"ו) כן דרך הלשון כל מלה שהיא לזכר ולנקבה לא יתכן לומר לשון נקבה אחרי לשון זכר:
פסוק ט:
החפיר. לשון מלך אשור, כי הוא פעל יוצא, עד שקמל, שנכרת:
פסוק ט:
היה השרון. כמו חבצלת השרון (שיר השירים ב' א'):
פסוק ט:
ונוער. מגזרת ככה יהיה נעור ורק (נחמיה ה' י"ג):
פסוק י:
עתה. בעבור שהגדיל להשחית עתה אקום:
פסוק י:
ארומם. מבנין התפעל, והיה הרי"ש ראוי להדגש לחסרון התי"ו, כנו"ן אנשא:
פסוק יא:
תהרו. התי"ו לנוכח אשור:
פסוק יא:
חשש. כאשר היא בלשון קדר כמוץ:
פסוק יא:
רוחכם. יש אומרים רוחכם תהיה כאש והוא [צ"ל היא] תאכלכם והנכון שהוא דבק עם חשש, ולא תהיה רוח שישאכם כי אם אש שתאכלכם:
פסוק יב:
והיו. משרפות, כאילו נשרפו בסיד, רמז לנכחדי פתאם על ידי המלאך, וכמוהו קוצים כסוחים אשר באש יצתו:
פסוק יג:
שמעו. קרובים, הם ישראל על כן אחריו פחדו:
פסוק יד:
פחדו. שיפחדו מהשם בראותם גבורתו במחנה אשור ויאמרו מי ממנו שיוכל לגור ע השם שהוא אש אוכלה, וטעם בציון ששם הכבוד:
פסוק טו:
הולך וגו'. אלו דברי הנביא, כי מי שהוא הולך צדקות, והמלה חסרת בי"ת:
פסוק טו:
אוטם. סוגר כמו יאטם אזנו (תהלים נ"ח ה'), ואם הם שני בנינים:
פסוק טו:
ועוצם. כמו ויעצם את עיניכם (ישעיהו כ"ט י'), ואם הם שנים בנינים:
פסוק טז:
הוא. עושה אלה:
פסוק טז:
ישכון. בציון כאילו דר במצדות:
פסוק טז:
לחמו נתן. יהיה נתון לו לחם להספיקו:
פסוק טז:
נאמנים. שלא יכזבו, והטעם שלא יכרתו, והנה הוא יושב בנוח, גם יתענג:
פסוק יז:
מלך וגו'. אלה דברי הנביא, כאומר יזכור יהודה בבא מלאכי מלך אשור לקחת מס מחזקיהו, כי כל אוצרות בית השם נתן, והעניש כל יהודה, והיו אומר מי ילך עמנו משרי חזקיה אל מלך אשור במס זה, הוא מלך ביופיו תחזינה עיניך תראינה ארץ מרחקים כי אשור רחוק' מירוש':
פסוק יח:
לבך. ידבר בנפשו אימה:
פסוק יח:
איה סופר. הוא הכותב כמו [צ"ל כמה] עונש כל אדם:
פסוק יח:
איה שוקל איה סופר מגדלים. מגזרת מספר, כי נתנו עונש על כל מגדל:
פסוק יט:
את עם נועז. לא נדע אם הנו"ן שור או לבנין נפעל, והיא מלה זרה אין לה משפחה, והטעם עם נכרי או משונה, והאומר כי הנו"ן תחת למ"ד לא דבר נכונה:
פסוק יט:
נלעג לשון. כי כל לשון שלא יבין אדם אותה הוא בעיניו ללעג:
פסוק כ:
חזה וגו'. אין צורך לאדם לחזות מלך אשור, רק חזה ציון:
פסוק כ:
קרית מועדינו. כמשמעו, או כמו שרפו כל מועדי אל (תהלים ע"ד ח'):
פסוק כ:
אהל. חסר כ"ף:
פסוק כ:
יצען. אין לו ריע, וטעמו לא יפול, או בל יסע יתדתיו, יתד מיתדותיו:
פסוק כ:
וכל. החבלים הם המיתרים:
פסוק כא:
כי וגו'. נטעם לא יסע זה האהל, רק יהיה השם אדיר לנו, במדינה שיש סביבותיה נהרים:
פסוק כא:
יאורים. חסר וי"ו כמו שמש ירח עמד (חבקוק י' י"א):
פסוק כא:
ידים. מקומות, והטעם מכל פאה, והם נהרים שלא ילך באחד מהם אני במשוט והטעם שלא יפחדו מאויב לא מהים ולא מהיבשה:
פסוק כב:
כי וגו'. זה הפסוק כנגד לבך יהגה אימה, ואין מי שישפוט עוד שיאמר פלני יתן מס זה, והמחוקק הוא הסופר יכתוב מי ומי ילך אל המלך במס כי השם לבדו הוא שפטנו ומחוקקנו ומלכנו:
פסוק כג:
נטשו. כ"ף חבליך לנכח מחנה אשור:
פסוק כג:
נטשו כמו ונטשתה (שמות כ"ג י"א), דרך משל כי הספינה תטבע והים ישליך הממון שיש בה:
פסוק כג:
בל. יחזקו החובלים התורן שלהן, ולא יפרשו נס, אז יחלק עד שלל, כמו אדמת עפר (דניאל י"ב ב') מגזרת בבקר יאכל עד (בראשית מ"ט כ"ז):
פסוק כג:
מרבה. כמו הרבה איספו פסחים בזזו בז ואף כי אחרים:
פסוק כד:
ובל יאמר. עוד השכן בצין חליתי כי העם כולו נשוא עון: