א ה֣וֹי שׁוֹדֵ֗ד וְאַתָּה֙ לֹ֣א שָׁד֔וּד וּבוֹגֵ֖ד וְלֹא־בָ֣גְדוּ ב֑וֹ כַּהֲתִֽמְךָ֤ שׁוֹדֵד֙ תּוּשַּׁ֔ד כַּנְּלֹתְךָ֥ לִבְגֹּ֖ד יִבְגְּדוּ־בָֽךְ׃ ב יְהוָ֥ה חָנֵּ֖נוּ לְךָ֣ קִוִּ֑ינוּ הֱיֵ֤ה זְרֹעָם֙ לַבְּקָרִ֔ים אַף־יְשׁוּעָתֵ֖נוּ בְּעֵ֥ת צָרָֽה׃ ג מִקּ֣וֹל הָמ֔וֹן נָדְד֖וּ עַמִּ֑ים מֵר֣וֹמְמֻתֶ֔ךָ נָפְצ֖וּ גּוֹיִֽם׃ ד וְאֻסַּ֣ף שְׁלַלְכֶ֔ם אֹ֖סֶף הֶֽחָסִ֑יל כְּמַשַּׁ֥ק גֵּבִ֖ים שׁוֹקֵ֥ק בּֽוֹ׃ ה נִשְׂגָּ֣ב יְהוָ֔ה כִּ֥י שֹׁכֵ֖ן מָר֑וֹם מִלֵּ֣א צִיּ֔וֹן מִשְׁפָּ֖ט וּצְדָקָֽה׃ ו וְהָיָה֙ אֱמוּנַ֣ת עִתֶּ֔יךָ חֹ֥סֶן יְשׁוּעֹ֖ת חָכְמַ֣ת וָדָ֑עַת יִרְאַ֥ת יְהוָ֖ה הִ֥יא אוֹצָרֽוֹ׃ ז הֵ֚ן אֶרְאֶלָּ֔ם צָעֲק֖וּ חֻ֑צָה מַלְאֲכֵ֣י שָׁל֔וֹם מַ֖ר יִבְכָּיֽוּן׃ ח נָשַׁ֣מּוּ מְסִלּ֔וֹת שָׁבַ֖ת עֹבֵ֣ר אֹ֑רַח הֵפֵ֤ר בְּרִית֙ מָאַ֣ס עָרִ֔ים לֹ֥א חָשַׁ֖ב אֱנֽוֹשׁ׃ ט אָבַ֤ל אֻמְלְלָה֙ אָ֔רֶץ הֶחְפִּ֥יר לְבָנ֖וֹן קָמַ֑ל הָיָ֤ה הַשָּׁרוֹן֙ כָּֽעֲרָבָ֔ה וְנֹעֵ֥ר בָּשָׁ֖ן וְכַרְמֶֽל׃ י עַתָּ֥ה אָק֖וּם יֹאמַ֣ר יְהוָ֑ה עַתָּה֙ אֵֽרוֹמָ֔ם עַתָּ֖ה אֶנָּשֵֽׂא׃ יא תַּהֲר֥וּ חֲשַׁ֖שׁ תֵּ֣לְדוּ קַ֑שׁ רוּחֲכֶ֕ם אֵ֖שׁ תֹּאכַלְכֶֽם׃ יב וְהָי֥וּ עַמִּ֖ים מִשְׂרְפ֣וֹת שִׂ֑יד קוֹצִ֥ים כְּסוּחִ֖ים בָּאֵ֥שׁ יִצַּֽתּוּ׃ יג שִׁמְע֥וּ רְחוֹקִ֖ים אֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֑יתִי וּדְע֥וּ קְרוֹבִ֖ים גְּבֻרָתִֽי׃ יד פָּחֲד֤וּ בְצִיּוֹן֙ חַטָּאִ֔ים אָחֲזָ֥ה רְעָדָ֖ה חֲנֵפִ֑ים מִ֣י ׀ יָג֣וּר לָ֗נוּ אֵ֚שׁ אוֹכֵלָ֔ה מִי־יָג֥וּר לָ֖נוּ מוֹקְדֵ֥י עוֹלָֽם׃ טו הֹלֵ֣ךְ צְדָק֔וֹת וְדֹבֵ֖ר מֵֽישָׁרִ֑ים מֹאֵ֞ס בְּבֶ֣צַע מַעֲשַׁקּ֗וֹת נֹעֵ֤ר כַּפָּיו֙ מִתְּמֹ֣ךְ בַּשֹּׁ֔חַד אֹטֵ֤ם אָזְנוֹ֙ מִשְּׁמֹ֣עַ דָּמִ֔ים וְעֹצֵ֥ם עֵינָ֖יו מֵרְא֥וֹת בְּרָֽע׃ טז ה֚וּא מְרוֹמִ֣ים יִשְׁכֹּ֔ן מְצָד֥וֹת סְלָעִ֖ים מִשְׂגַּבּ֑וֹ לַחְמ֣וֹ נִתָּ֔ן מֵימָ֖יו נֶאֱמָנִֽים׃ יז מֶ֥לֶךְ בְּיָפְי֖וֹ תֶּחֱזֶ֣ינָה עֵינֶ֑יךָ תִּרְאֶ֖ינָה אֶ֥רֶץ מַרְחַקִּֽים׃ יח לִבְּךָ֖ יֶהְגֶּ֣ה אֵימָ֑ה אַיֵּ֤ה סֹפֵר֙ אַיֵּ֣ה שֹׁקֵ֔ל אַיֵּ֖ה סֹפֵ֥ר אֶת־הַמִּגְדָּלִֽים׃ יט אֶת־עַ֥ם נוֹעָ֖ז לֹ֣א תִרְאֶ֑ה עַ֣ם עִמְקֵ֤י שָׂפָה֙ מִשְּׁמ֔וֹעַ נִלְעַ֥ג לָשׁ֖וֹן אֵ֥ין בִּינָֽה׃ כ חֲזֵ֣ה צִיּ֔וֹן קִרְיַ֖ת מֽוֹעֲדֵ֑נוּ עֵינֶיךָ֩ תִרְאֶ֨ינָה יְרוּשָׁלִַ֜ם נָוֶ֣ה שַׁאֲנָ֗ן אֹ֤הֶל בַּל־יִצְעָן֙ בַּל־יִסַּ֤ע יְתֵֽדֹתָיו֙ לָנֶ֔צַח וְכָל־חֲבָלָ֖יו בַּל־יִנָּתֵֽקוּ׃ כא כִּ֣י אִם־שָׁ֞ם אַדִּ֤יר יְהוָה֙ לָ֔נוּ מְקוֹם־נְהָרִ֥ים יְאֹרִ֖ים רַחֲבֵ֣י יָדָ֑יִם בַּל־תֵּ֤לֶךְ בּוֹ֙ אֳנִי־שַׁ֔יִט וְצִ֥י אַדִּ֖יר לֹ֥א יַעַבְרֶֽנּוּ׃ כב כִּ֤י יְהוָה֙ שֹׁפְטֵ֔נוּ יְהוָ֖ה מְחֹקְקֵ֑נוּ יְהוָ֥ה מַלְכֵּ֖נוּ ה֥וּא יוֹשִׁיעֵֽנוּ׃ כג נִטְּשׁ֖וּ חֲבָלָ֑יִךְ בַּל־יְחַזְּק֤וּ כֵן־תָּרְנָם֙ בַּל־פָּ֣רְשׂוּ נֵ֔ס אָ֣ז חֻלַּ֤ק עַֽד־שָׁלָל֙ מַרְבֶּ֔ה פִּסְחִ֖ים בָּ֥זְזוּ בַֽז׃ כד וּבַל־יֹאמַ֥ר שָׁכֵ֖ן חָלִ֑יתִי הָעָ֛ם הַיֹּשֵׁ֥ב בָּ֖הּ נְשֻׂ֥א עָוֺֽן׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ביאור שטיינזלץ

עדין שטיינזלץ

פסוק א:
פנייה אל האויב: הוֹי, שׁוֹדֵד, וְאַתָּה לֹא שָׁדוּד. אתה נראה כבעל עצמה המסוגל לפגוע באחרים, אך חסין בפני כל פגיעה; וּבוֹגֵד באחרים, וְלֹא בָגְדוּ בוֹ, אתה, השפל מבחינה מוסרית, דע כי חוסנך אינו לעד — כַּהֲתִמְךָ, כאשר תסיים שׁוֹדֵד, לשדוד — תּוּשַּׁד, תישדד בידי אחרים. כַּנְּלֹתְךָ, ככלותך לִבְגֹּד — יִבְגְּדוּ בָךְ.
פסוק ב:
לאחר שהזכיר את האויב מתפלל הנביא תפילה קצרה על הישועה: ה', חָנֵּנוּ, לְךָ קִוִּינוּ. הֱיֵה זְרֹעָם, חוזקם של ישראל לַבְּקָרִים, בכל בוקר, אַף יְשׁוּעָתֵנוּ תהיה בְּעֵת צָרָה.
פסוק ג:
מִקּוֹל הָמוֹן, הרעש שהשמעת בעבר נָדְדוּ עַמִּים, מֵרוֹמְמֻתֶךָ נָפְצוּ, נפוצו, התפזרו גּוֹיִם.
פסוק ד:
וחוזר לנבא על אחריתו של האויב: וְאֻסַּף, יישמד שְׁלַלְכֶם, השלל ששדדתם, כאֹסֶף הֶחָסִיל, כמו היבול שאוסף ומכחיד הארבה, כְּמַשַּׁק גֵּבִים, כמו שקשוק המים הזורמים בדרכים ובתעלות ומתנקזים לבסוף בגומות, כך יהיה שׁוֹקֵק, רועש בּוֹ — בשלל. רכוש האויב ייאסף בהמולה אל מקום אחד.
פסוק ה:
נִשְׂגָּב ה', כִּי, אשר הוא שֹׁכֵן מָרוֹם, מִלֵּא צִיּוֹן מִשְׁפָּט וּצְדָקָה.
פסוק ו:
לפני שהנביא יתאר את החורבן, הוא מזכיר ליושב ציון: וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ, אמונתך בכל הזמנים תהיה חֹסֶן יְשׁוּעֹת, חוזק תמידי להיוושע בו, חָכְמַת, חכמה וָדָעַת. ועם כל זה יִרְאַת ה' הִיא אוֹצָרוֹ — של ה' או של החוסן. כלומר, יראת ה' היא הדבר המשמר את התוקף, הישועה והדעת, כמחסן שבו נשמרת התבואה.
פסוק ז:
תיאור החורבן והאימה: הֵן אֶרְאֶלָּם, מלאכי ישראל צָעֲקוּ חֻצָה, בחוצות, על צרותיהם של ישראל. מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם מַר יִבְכָּיוּן, יבכו:
פסוק ח:
נָשַׁמּוּ מְסִלּוֹת, הדרכים שוממות, כי שָׁבַת, פסק עֹבֵר אֹרַח, הֵפֵר האויב את הבְּרִית שכרת עם ישראל, מָאַס עָרִים, לֹא חָשַׁב, לא ייחס חשיבות לאֱנוֹשׁ. האויב דרס הכול.
פסוק ט:
אָבַל, אבלה, נעזבה ואֻמְלְלָה אָרֶץ, הֶחְפִּיר, נכלם כביכול לְבָנוֹן, השטח הפורה משום שקָמַל, איבד את חיוניותו ויופיו. הָיָה הַשָּׁרוֹן שמם כָּעֲרָבָה, וְנֹעֵר, התרוקנו בָּשָׁן וְכַרְמֶל.
פסוק י:
והשינוי: עַתָּה אָקוּם, יֹאמַר ה', עַתָּה אֵרוֹמָם, אתרומם, עַתָּה אֶנָּשֵׂא. ואתם, השונאים, סוף כל תכניותיכם ומעשיכם הבל וריק.
פסוק יא:
תַּהֲרוּ חֲשַׁשׁ, עשב יבש, תֵּלְדוּ קַשׁ, ורוּחֲכֶם, מחשבתכם היא עצמה האֵשׁ שתֹּאכַלְכֶם.
פסוק יב:
ובהמשך לדימוי השריפה — וְהָיוּ עַמִּים כמו מִשְׂרְפוֹת שִׂיד, סיד. את הסיד שורפים בכבשן שבו בוערת אש גדולה וממושכת, ועשנו רב. וכמו קוֹצִים כְּסוּחִים, קצוצים, אשר בָּאֵשׁ יִצַּתּוּ.
פסוק יג:
שִׁמְעוּ, רְחוֹקִים, את אֲשֶׁר עָשִׂיתִי, וּדְעוּ, קְרוֹבִים, את גְּבֻרָתִי.
פסוק יד:
שוב מתואר מצבם הרעוע של אנשי ירושלים החוטאים, תוך השוואתו לביטחון שהיה צפוי להם אילו חייהם היו מתוקנים: פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים, אנשי חטא, אָחֲזָה רְעָדָה חֲנֵפִים, מרעים. כיוון שאין להם הגנה אמתית, הם חוששים מפני האויב: מִי יָגוּר לָנוּ, מי מאתנו יוכל לשכון בתוך אֵשׁ אוֹכֵלָה?! מִי יָגוּר לָנוּ במוֹקְדֵי, במדורות עוֹלָם?!
פסוק טו:
הֹלֵךְ צְדָקוֹת וְדֹבֵר מֵישָׁרִים, מדבר דיבורי יושר, מֹאֵס בְּבֶצַע מַעֲשַׁקּוֹת, מתעב כסף שנלקח שלא כדין, נֹעֵר, מנער כַּפָּיו מִתְּמֹךְ בַּשֹּׁחַד, מי שדוחה כל מגע עם השוחד, לבל ידבק בו ממנו דבר, אֹטֵם אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ מזימת דָּמִים, וְעֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּכל דבר רָע. אדם נקי זה בטוח ומבורך.
פסוק טז:
הוּא מְרוֹמִים יִשְׁכֹּן, מְצָדוֹת סְלָעִים מִשְׂגַּבּוֹ. מבוצר ומוגן מכל סכנה העלולה להגיע מחוצה לו, ועם זאת, תחול בו ברכת הארץ — לַחְמוֹ נִתָּן לו ללא עיכוב, מֵימָיו נֶאֱמָנִים, מצויים ומזומנים לו תמיד.
פסוק יז:
ושוב מתאר ישעיהו את מעגל האימה והתשועה: בשלב הראשון — מֶלֶךְ אשור, בְּיָפְיוֹ תֶּחֱזֶינָה עֵינֶיךָ, יושב ירושלים, תִּרְאֶינָה אותו מאֶרֶץ מַרְחַקִּים. המלך נראה לך בהדר מלכותו, אלא שמלכותו מרוחקת ומבודדת. כאשר יתקרב אליך האויב, תחוש מחוסר הגנה.
פסוק יח:
לִבְּךָ יֶהְגֶּה אֵימָה, יתעוררו בך מחשבות מפחידות מול העיר הנצורה: אַיֵּה סֹפֵר?! היכן מי שאמור לבדוק את אנשי הצבא וכליו?! אַיֵּה שֹׁקֵל את הכספים?! אַיֵּה סֹפֵר אֶת הַמִּגְדָּלִים?!
פסוק יט:
בסופו של דבר לא יהיה צורך בכל אלה, כי אֶת עַם נוֹעָז לֹא תִרְאֶה אצלך, עַם עִמְקֵי שָׂפָה מִשְּׁמוֹעַ, ששפתו זרה לאוזנך, נִלְעַג לָשׁוֹן, שלשונו העילגת מעוררת לעג ובוז, אֵין בִּינָה, שלשונו אינה מובנת. האיום יחלוף בלא שתצטרך להתמודד עמו ישירות. הכתוב רומז על צבאות אשור שנחלו מפלה פלאית לפני שהספיקו להילחם בירושלים.
פסוק כ:
כי אם חֲזֵה, רְאה בצִיּוֹן קִרְיַת מוֹעֲדֵנוּ, בה ניוועד בחגינו. עֵינֶיךָ, שראו מקודם את המלך הזר, תִרְאֶינָה את יְרוּשָׁלִַם כנָוֶה שַׁאֲנָן, אֹהֶל בַּל יִצְעָן, שלא ייעקר, לא יישח ויתכופף, או: לא ינוע וינדוד ממקום למקום, בַּל יִסַּע, לא ייעקרו יְתֵדֹתָיו לָנֶצַח, וְכָל חֲבָלָיו בַּל יִנָּתֵקוּ. למרות שזהו אוהל המחובר ליתדות וחבלים, הוא לא ינדוד כשאר אוהלים, אלא יהיה בולט וקבוע במקומו.
פסוק כא:
כִּי אִם, אכן, שָׁם — בירושלים אַדִּיר ה' לָנוּ. משכנוֹ בציון יהיה בלתי נגיש לאויבים, כאילו הוא מְקוֹם נְהָרִים, יְאֹרִים רַחֲבֵי יָדָיִם, מוקף בנהרות גדולים, בַּל תֵּלֶךְ בּוֹ אֳנִי שַׁיִט, מקום שאניות האויב השטות לא יוכלו להגיע אליו, וְצִי, ספינה אַדִּיר לֹא יַעַבְרֶנּוּ, שכן המקום יהיה מוגן מכל אויב.
פסוק כב:
כִּי ה' שֹׁפְטֵנוּ, ה' מְחֹקְקֵנוּ, הקובע את חוקינו, ה' מַלְכֵּנוּ — הוּא יוֹשִׁיעֵנוּ, והוא מקור ביטחוננו.
פסוק כג:
הנביא עובר לדמות את ירושלים לאנייה הנחה בביטחון ושקט: נִטְּשׁוּ, נעזבו חֲבָלָיִךְ, כי אין בהם צורך. בַּל יְחַזְּקוּ אין הם מחזקים את כֵן, בסיס תָּרְנָם, בַּל פָּרְשׂוּ נֵס, מִפרשים. ישעיהו מסיים בעניין שפתח בו, שדידת השודד: אָז, באותם ימים חֻלַּק עַד, שללו של האויב, כנראה סנחריב, שָׁלָל מַרְבֶּה, לרוב. השלל כה מצוי, שאפילו פִּסְחִים, שאינם בני מלחמה והילוך, בָּזְזוּ בַז, מצליחים להשיגו.
פסוק כד:
וּבַל יֹאמַר שָׁכֵן, השוכן במקום הזה לא יאמר עוד: "חָלִיתִי, אני סובל מחולי", כי הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּהּ — בציון הוא נְשֻׂא עָוֹן. כל עוונותיו כופרו לו, ולכן אינו צריך לחשוש מחולשה ומחלה.