פרק כ"ד – המשך לפרק ה'
את הפרק הזה והנמשכים אחריו פירשו רש"י ואברבנאל לעתיד, והחורבן המצוייר בהם הוא חורבן כל האומות. וקצת מפרשים פירשוהו על אשור ועל גלות עשרת השבטים. וקצתם על חורבן הבית וגלות בבל. וכמה הדוחק לפי זה בפירוש הכתובים ובהמשכם עיין שם; ועוד יש לתמוה, שאם כן למה אין זכר בכל הנבואה מאויב וחרב ורעש מלחמה ושבויים וחללים כדרך הנביא בכל מקום שמדבר מחורבן על ידי אויב; וזאת התמיהה קיימת גם על שד"ל, שפירש את הפרקים הללו על מפלת בבל, מלבד מה שנאחז לפי זה גם הוא בסבך דחוקים בפירוש המקראות(כגון בפירושו לפסוק ט"ז, עיין שם).
לכך כבשתי לי דרך חדש. והאמת עד לעצמו, כי פרק זה הוא בן זוגו של פרק ה' (עיין שם בפירושנו). ושניהם יחד הם מראשית בכורי נבואת ישעיהו, ועיקר נושאם אחד: רעש האדמה שהיה בימי עוזיהו שנתן חומר גם לכמה נבואות של עמוס; בתוך מסגרת הנושא הזה, הלשון וההמשך מתאימים יחד יפה יפה, כמו שאפרש.
הִנֵּ֧ה יְהוָ֛ה בּוֹקֵ֥ק הָאָ֖רֶץ וּבֽוֹלְקָ֑הּ וְעִוָּ֣ה פָנֶ֔יהָ וְהֵפִ֖יץ יֹשְׁבֶֽיהָ׃
(ישעיה כד א)
"וְעִוָּ֣ה פָנֶ֔יהָ" – הרעש מוליד כידוע שינויים בפני ופרצוף הארץ במקומות הרעש;
"וְהֵפִ֖יץ יֹשְׁבֶֽיהָ" – היושבים שם נסים בחרדה.
וְהָיָ֤ה כָעָם֙ כַּכֹּהֵ֔ן כַּעֶ֙בֶד֙ כַּֽאדֹנָ֔יו כַּשִּׁפְחָ֖ה כַּגְּבִרְתָּ֑הּ כַּקּוֹנֶה֙ כַּמּוֹכֵ֔ר כַּמַּלְוֶה֙ כַּלֹּוֶ֔ה כַּנֹּשֶׁ֕ה כַּאֲשֶׁ֖ר נֹשֶׁ֥א בֽוֹ׃
(ישעיה כד ב)
כי בעלי הרכוש ואנשי השדרות הגבוהות, אם גם ימלטו את נפשותיהם, אולם בכל אופן רכושם והונם ירד לטמיון, וממילא יבוא לידי שיווי המעמדות.
הִבּ֧וֹק ׀ תִּבּ֛וֹק הָאָ֖רֶץ וְהִבּ֣וֹז ׀ תִּבּ֑וֹז כִּ֣י יְהוָ֔ה דִּבֶּ֖ר אֶת־הַדָּבָ֥ר הַזֶּֽה׃
(ישעיה כד ג)
הרכוש ירד לטמיון, כמו שכתבתי למעלה.
אָבְלָ֤ה נָֽבְלָה֙ הָאָ֔רֶץ אֻמְלְלָ֥ה נָבְלָ֖ה תֵּבֵ֑ל אֻמְלָ֖לוּ מְר֥וֹם עַם־הָאָֽרֶץ׃
(ישעיה כד ד)
"אָבְלָ֤ה נָֽבְלָה֙ הָאָ֔רֶץ" – הרעש מוליד רושם שהארץ כעלה נובל, קרובה לגויעה;
"אֻמְלָ֖לוּ מְר֥וֹם עַם־הָאָֽרֶץ׃" – כמו שכתבתי בפרק ה', טבע הרעש להחריב דווקא הבניינים הגדולים, בכן נחרבו דווקא הארמונות והבתים הרבים והגדולים של העשירים, ומְר֥וֹם עַם־הָאָֽרֶץ סבלו ביותר.
וְהָאָ֥רֶץ חָנְפָ֖ה תַּ֣חַת יֹשְׁבֶ֑יהָ כִּֽי־עָבְר֤וּ תוֹרֹת֙ חָ֣לְפוּ חֹ֔ק הֵפֵ֖רוּ בְּרִ֥ית עוֹלָֽם׃
(ישעיה כד ה)
הסיבה לרעש הארץ היא שיושביה החניפו אותה ברעתם, שאותה מתאר הנביא בהדרגה, מהקל אל הכבד: כי "חֹ֔ק" קבוע יותר מ"תוֹרֹת֙" [בכל מקום שהתורה מטביעה חותמה על מצווה שתנהג לדורות נאמר "חוקת עולם", אבל בכלל תורות - מצוות הנביא לשעה. כאמור ביחס לברית עם מצרים "בנים לא אבו שמוע תורת ה'(ישעיה ל ט)], ובְרִ֥ית עוֹלָֽם הוא הקבוע ביותר; וביחס למוסריות, בכלל ברית עולם כל יסוד מוסרי הטבוע וקבוע ברגש כל אדם באשר הוא אדם, כגון איסור הרציחה.
עַל־כֵּ֗ן אָלָה֙ אָ֣כְלָה אֶ֔רֶץ וַֽיֶּאְשְׁמ֖וּ יֹ֣שְׁבֵי בָ֑הּ עַל־כֵּ֗ן חָרוּ֙ יֹ֣שְׁבֵי אֶ֔רֶץ וְנִשְׁאַ֥ר אֱנ֖וֹשׁ מִזְעָֽר׃
(ישעיה כד ו)
אמר "אָלָה֙ אָ֣כְלָה אֶ֔רֶץ" ואמר "חָרוּ֙ יֹ֣שְׁבֵי אֶ֔רֶץ", שפירוש 'נצרבו'(ראה איוב ל ל), משום שבשעת רעש עוזיהו נפתחו פיות וולקניים והוריקו עמודי אש וחומר בוער ששרפו וכילו כל שפגשו על דרכם, בין חי בין צומח, כמו שכתבתי בפרק ה'(פסוק ל', עיין שם).
אָבַ֥ל תִּיר֖וֹשׁ אֻמְלְלָה־גָ֑פֶן נֶאֶנְח֖וּ כָּל־שִׂמְחֵי־לֵֽב׃
שָׁבַת֙ מְשׂ֣וֹשׂ תֻּפִּ֔ים חָדַ֖ל שְׁא֣וֹן עַלִּיזִ֑ים שָׁבַ֖ת מְשׂ֥וֹשׂ כִּנּֽוֹר׃
בַּשִּׁ֖יר לֹ֣א יִשְׁתּוּ־יָ֑יִן יֵמַ֥ר שֵׁכָ֖ר לְשֹׁתָֽיו׃
(ישעיה כד ז-ט)
הנביא ישעיה אמר כן לפי שסבלו מהרעש בייחוד העשירים הרואים חיים בתענוגים. וכבר בפרק ה' תיאר אותם בתור להוטים אחר שכרות ואחר משתאות שמחה: "הוי משכימי בבוקר שכר ירדופו מאחרי בנשף יין ידליקם והיה כינור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם".
נִשְׁבְּרָ֖ה קִרְיַת־תֹּ֑הוּ סֻגַּ֥ר כָּל־בַּ֖יִת מִבּֽוֹא׃
(ישעיה כד י)
אופן הלשון מתאים אל פעולת הרעש, שהבתים נהרסים ונשברים, העיר נהפכת לתוהו והשברים והמפולת חוסמים וסוגרים את הדרך אל הבתים שנשארו קיימים.
צְוָחָ֥ה עַל־הַיַּ֖יִן בַּֽחוּצ֑וֹת עָֽרְבָה֙ כָּל־שִׂמְחָ֔ה גָּלָ֖ה מְשׂ֥וֹשׂ הָאָֽרֶץ׃
(ישעיה כד יא)
"גָּלָ֖ה מְשׂ֥וֹשׂ הָאָֽרֶץ׃" – כאילו המשוש בעצמו הלך בגולה.
נִשְׁאַ֥ר בָּעִ֖יר שַׁמָּ֑ה וּשְׁאִיָּ֖ה יֻכַּת־שָֽׁעַר׃
כִּ֣י כֹ֥ה יִהְיֶ֛ה בְּקֶ֥רֶב הָאָ֖רֶץ בְּת֣וֹךְ הָֽעַמִּ֑ים כְּנֹ֣קֶף זַ֔יִת כְּעוֹלֵלֹ֖ת אִם־כָּלָ֥ה בָצִֽיר׃
הֵ֛מָּה יִשְׂא֥וּ קוֹלָ֖ם יָרֹ֑נּוּ בִּגְא֣וֹן יְ-הוָ֔ה צָהֲל֖וּ מִיָּֽם׃
(ישעיה כד יב-יד)
פעולת הרעש, שפגע במקולקלים העשירים ומרום עם הארץ וחס על דלת העם החפים אז עוד מפשע, הייתה גם לטובה: לחזק רגשות הדת והמוסר בקרב בני הדור שראו בזה צדקת ה' ומשפטיו; ואל תוצאה משמחת זו כבר רמז הנביא בפרק ה', בלשונו: "וישח אדם וישפל איש ועיני גבוהים תשפלנה ויגבה ה' צ-באות במשפט והא-ל הקדוש נקדש בצדקה". וזה עצמו הוא מביא כאן בלשונו: "כִּ֣י כֹ֥ה יִהְיֶ֛ה בְּקֶ֥רֶב הָאָ֖רֶץ בְּת֣וֹךְ הָֽעַמִּ֑ים כְּנֹ֣קֶף זַ֔יִת כְּעוֹלֵלֹ֖ת אִם־כָּלָ֥ה בָצִֽיר׃", כלומר, כמה שימעט מספרם על ידי הרעש, אבל המעט שיישאר, השרידים, הֵ֛מָּה יִשְׂא֥וּ קוֹלָ֖ם ויצהלו מים, ויָרֹ֑נּוּ ליְ-הוָ֔ה על ישועתם ועל פדות נפשם.
עַל־כֵּ֥ן בָּאֻרִ֖ים כַּבְּד֣וּ יְהוָ֑ה בְּאִיֵּ֣י הַיָּ֔ם שֵׁ֥ם יְ-הוָ֖ה אֱ-לֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
(ישעיה כד טו)
מקרה הרעש בארץ-עם-ה' כשהוא לעצמו אמנם היה עלול לגרום חילול ה' בתוך הגויים, כי יאמרו 'איה א-להיהם', אולם הנביא, להצדיק קדוש, הרים על נס את התוצאה המשמחת מהרעש, אשר הביא לידי מהפכה מוסרית בקרב עם ישראל. ומתוך שנצדק קדוש, פונה ישעיהו אל יושבי ארצות החום ה"אורים" ויושבי איים רחוקים בדרישה כי תחת להרהר אחר מידותיו ישכילו בינה לכבד שם א-להי ישראל מהיום והלאה עוד ביתר שאת. ומדגיש הנביא: "שֵׁ֥ם יְ-הוָ֖ה אֱ-לֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל", כלומר, למרות מקרה הרעש בארץ ישראל, על הגויים להכירו דווקא בתור "אֱ-לֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל".
מִכְּנַ֨ף הָאָ֜רֶץ זְמִרֹ֤ת שָׁמַ֙עְנוּ֙ צְבִ֣י לַצַּדִּ֔יק וָאֹמַ֛ר רָזִי־לִ֥י רָֽזִי־לִ֖י א֣וֹי לִ֑י בֹּגְדִ֣ים בָּגָ֔דוּ וּבֶ֥גֶד בּוֹגְדִ֖ים בָּגָֽדוּ׃
(ישעיה כד טז)
פסוק זה חוזר אל הנ"ל, אל הרושם המשמח שעשה הרעש בקרב ישראל להשיב ליבם לאביהם שבשמים. ואמר: "מִכְּנַ֨ף הָאָ֜רֶץ" - כלומר מכל קצווי ארץ ישראל, או מכל קצווי האומה "זְמִרֹ֤ת שָׁמַ֙עְנוּ֙". שמתוך קול זמרה לה' הם מצדיקים את הדין לומר: "צְבִ֣י לַצַּדִּ֔יק" – צבי לה' הצדיק.
"וָאֹמַ֛ר רָזִי־לִ֥י רָֽזִי־לִ֖י א֣וֹי לִ֑י בֹּגְדִ֣ים בָּגָ֔דוּ" – כלומר, אוי לי כי נגלה לי הרז שלא לאורך ימים תימשך דבקותם בה' וסופם לבגוד בו כדרך הבוגדים המלומדים בבגידה.
פַּ֥חַד וָפַ֖חַת וָפָ֑ח עָלֶ֖יךָ יוֹשֵׁ֥ב הָאָֽרֶץ׃
וְֽ֠הָיָה הַנָּ֞ס מִקּ֤וֹל הַפַּ֙חַד֙ יִפֹּ֣ל אֶל־הַפַּ֔חַת וְהָֽעוֹלֶה֙ מִתּ֣וֹךְ הַפַּ֔חַת יִלָּכֵ֖ד בַּפָּ֑ח כִּֽי־אֲרֻבּ֤וֹת מִמָּרוֹם֙ נִפְתָּ֔חוּ וַֽיִּרְעֲשׁ֖וּ מ֥וֹסְדֵי אָֽרֶץ׃
רֹ֥עָה הִֽתְרֹעֲעָ֖ה הָאָ֑רֶץ פּ֤וֹר הִֽתְפּוֹרְרָה֙ אֶ֔רֶץ מ֥וֹט הִֽתְמוֹטְטָ֖ה אָֽרֶץ׃
נ֣וֹעַ תָּנ֤וּעַ אֶ֙רֶץ֙ כַּשִּׁכּ֔וֹר וְהִֽתְנוֹדְדָ֖ה כַּמְּלוּנָ֑ה וְכָבַ֤ד עָלֶ֙יהָ֙ פִּשְׁעָ֔הּ וְנָפְלָ֖ה וְלֹא־תֹסִ֥יף קֽוּם׃
(ישעיה כד יז-כ)
הנביא אומר ציורים המתאימים אל ההופעות והרשמים המלווים את רעש האדמה, והמליצה: "כִּֽי־אֲרֻבּ֤וֹת מִמָּרוֹם֙ נִפְתָּ֔חוּ" מוסבת על ההופעה, שבשעת הרעש בימי עוזיהו נפתחו פיות הוולקנים להוריק אחרי מטרות אפר חומרי שריפה(כמו שכתבתי לעיל על פסוק ו' ובפרק ה' פסוק ל').
ו"מִמָּרוֹם֙" הנאמר כאן, אין פירושו מהשמים, אלא מגבוה, מלמעלה, כטעם "כי השח יושבי מרום"(ישעיה כו ה') או כמו "הוי בוצע בצע רע לביתו לשום במרום קנו"(חבקוק ב ט).
ומה שסיים "וְנָפְלָ֖ה וְלֹא־תֹסִ֥יף קֽוּם׃" הוא דרך הגזמה, וכוונתו, כי המכות על ידי הרעש לא תוכלנה להירפא. והראיה, שעמוס השתמש במליצה זו עצמה, כנראה ביחס אל הרעש גם כן, ואמר: "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל", ושם נתפרש כי אין הדברים כמשמעם, שכך לשונו בהמשך: "כי כה אמר ה' העיר היוצאת אלף תשאיר מאה והיוצאת מאה תשאיר עשרה לבית ישראל".
וְהָיָה֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא יִפְקֹ֧ד יְהוָ֛ה עַל־צְבָ֥א הַמָּר֖וֹם בַּמָּר֑וֹם וְעַל־מַלְכֵ֥י הָאֲדָמָ֖ה עַל־הָאֲדָמָֽה׃
וְאֻסְּפ֨וּ אֲסֵפָ֤ה אַסִּיר֙ עַל־בּ֔וֹר וְסֻגְּר֖וּ עַל־מַסְגֵּ֑ר וּמֵרֹ֥ב יָמִ֖ים יִפָּקֵֽדוּ׃
(ישעיה כד כא-כב)
"צְבָ֥א הַמָּר֖וֹם בַּמָּר֑וֹם" הם השמש והירח והכוכבים, כי רעש האדמה, כמו שכתבתי לעיל(פרק ה' פסוק ל') נלווה בחשיכה מוחלטת.
"וְעַל־מַלְכֵ֥י הָאֲדָמָ֖ה עַל־הָאֲדָמָֽה" – מרמז אל המלך עוזיהו שנצטרע באותו זמן, ולפי דברי חז"ל ממש בעצם יום הרעש. וסתם(=הסתיר את) שמו, לפי שעד מָעֳלוֹ בגלוי, בחזקת כשר היה, והבחירה עדיין לא נִטְּלה ממנו.
"וְאֻסְּפ֨וּ אֲסֵפָ֤ה אַסִּיר֙ עַל־בּ֔וֹר וְסֻגְּר֖וּ עַל־מַסְגֵּ֑ר" – הכל מכוון אל עוזיהו, אשר נאמר עליו בדברי הימים: "ויהי בימי עוזיהו המלך מצורע עד יום מותו וישב בית החפשית מצורע כי נגזר מבית י-הוה"(דברי הימים ב כו כא), ו"אַסִּיר֙ עַל־בּ֔וֹר" חסר כ' השימוש(השווה ישעיה כא ח), והכוונה: 'כאַסִּיר֙ עַל־בּ֔וֹר'.
"וּמֵרֹ֥ב יָמִ֖ים יִפָּקֵֽדוּ׃" – חסר ל' השימוש(השווה ישעיה כב ג), והכוונה: 'וּלמֵרֹ֥ב יָמִ֖ים יִפָּקֵֽדוּ', כלומר העונש והפקודה שלו ימשכו ימים רבים. כי לפי דקדוק חז"ל היה עוזיהו מצורע עשרים וחמש שנים.
וְחָֽפְרָה֙ הַלְּבָנָ֔ה וּבוֹשָׁ֖ה הַֽחַמָּ֑ה כִּֽי־מָלַ֞ךְ יְהוָ֣ה צְבָא֗וֹת בְּהַ֤ר צִיּוֹן֙ וּבִיר֣וּשָׁלִַ֔ם וְנֶ֥גֶד זְקֵנָ֖יו כָּבֽוֹד׃
(ישעיה כד כג)
נראה כי במשך עשרים וחמש שנים של צרעת עוזיהו הייתה הממשלה ביד זקני הכוהנים והשרים תחת נשיאות יורש העצר יותם, אשר בתור ממונה על בית המלך היה שופט את עם הארץ, ככתוב בדברי הימים(כ כא); ואותה התקופה לא מלך מושל הייתה דווקא תקופה מזהירה בחומר וברוח; בחומר: כי הייתה עת שלום, לא נמצא זכר מהומות ומלחמות מהתקופה הזאת. וברוח: כי תחת רושם הרעש שב לב העם לאביהם שבשמים, כמו שלמדתי מהפסוקים שלמעלה.
הנביא, המרוצה מהתקופה הזאת מתאר כי התקופה ההיא ללא מלך, יהיה ה' בכבודו המולך בהר ציון ובירושלים, כי במשול התורה ויראת א-להים, הנה ה' הוא המלך, והתקופה תהיה כה מזהירה עד כי השמש תבוש והלבנה שחשכה ביום הרעש תיהפך ללבן(חפרה = חוורה) מפני הבושה שתתביישנה מהזוהר שיהיה לתקופה ההיא: "כִּֽי־מָלַ֞ךְ יְהוָ֣ה צְבָא֗וֹת בְּהַ֤ר צִיּוֹן֙ וּבִיר֣וּשָׁלִַ֔ם", וגם נֶגֶד זְקֵנָ֖יו, מפני שהזקנים מושלים אז כאילו בשמו, "כָּבֽוֹד".