פסוק א:הנה ה' בוקק הארץ ובולקה. הרי נבואה זו פורענות לישראל לפי שניבא להם נחמה זו והם עתידים לראות לפניה צרה רבה לכך אמר להם לא לכם אני אומר שתירשוה כי הנה הקב"ה בוקק ובולק אתכם והנותרים מכם ליום הגאולה המה ישאו קולם ירונו זהו סוף הענין ולהם נבאתי הנבואה הטובה:
פסוק א:ועוה פניה. והבהיל חשוביה עוה ל' נעותי משמע (לעיל כא):
פסוק ב:תוספת, והיה כעם ככהן. לא כשאר הולכי דרכים שהאדון מוליכו עבדו והגבירה מוליכה שפחתה האדון נכבד והעבד נקלה הגביר' נכבדת והשפחה נקלית אבל כשהשבאי מוליך השבויים הכל שוין לפניו:
פסוק ב:כקונה כמוכר. בזמן שהעם יושב על נחלתו לבטח הקונה שמח והמוכר עצב שלא ישוב ממכרו אבל כשהשבאי מוליכם הקונה אל ישמח והמוכר אל יתאבל וכן כמלוה כלוה שניהם שוים שהלוה אין לו לפרוע והמלוה אם לא הלוה לזה היה השבאי נוטלו כמו כן כנושה כאשר נושה בו לוה נופל בכסף ונושה נופל בכל שאר דברים כגון יין ושמן ותבואה ודבש כדכתיב (דברים כ״ד:י׳) כי תשה ברעך משאת מאומה ע"כ:
פסוק ג:הבוק תבוק. תתרוקן:
פסוק ג:הבוז תבוז. ל' בזה ושלל:
פסוק ד:נבלה. כמו (ירמיהו ח׳:י״ג) והעלה נבל ל' כמש ותשות כח:
פסוק ד:אומללה. ל' שפלות כמו היהודים האמללים (נחמיה ה' ג):
פסוק ד:תבל. היא א"י שהיא מתובלת במצות הרבה:
פסוק ד:מרום עם הארץ. גאון עם הארץ:
פסוק ה:והארץ חנפה. כמין חניפות עושה עשב ואינו עושה קמה מראה קמה ואין חטין בקשיה:
פסוק ה:תחת יושביה. בשביל יושביה:
פסוק ה:ברית עולם. היא התורה שקיבלו בברית:
פסוק ו:על כן אלה. בעון שבועת שוא:
פסוק ו:חרו. ל' יבש וצמא בחום חורב כמו נחר מפוח (ירמיה ו):
פסוק ח:משוש תפים. שהייתם אומרים הנה ששון ושמחה (לעיל כב):
פסוק י:קרית תוהו. כשתשבר נקראת קרית תהו:
פסוק י:מבוא. מלבוא לתוכה איש:
פסוק יא:משוש הארץ. היא ירושלים:
פסוק יב:ושאיה יוכת שער. על ידי שאיית גלמוד שיהו הבתים שואין מאין יושב יוכתו השערים ע"י מזיקין:
פסוק יג:כי כה. ישארו ישראל בקרב העמים אחד בעיר ושנים במשפחה:
פסוק יג:כנוקף זית. המשאיר גרגרים בראש אמיר:
פסוק יד:המה ישאו קולם. לאותו המעט הנשאר תבא הטובה שנבאתי למעלה:
פסוק יד:צהלו מים. יותר ממה שצהלו על הים בגאולת מצרים:
פסוק טו:על כן בארים. ת"י במיתי נהורא לצדיקיא על שתי (ס"א מאורות) של גאולת בבל ושל אדום ומנחם אמר אורים לשון נקיעים וסעיפים שהיו בורחים שם וכן אור כשדים (בראשית יא) בקעת כשדים, וכן מאורת צפעוני (לעיל יא) נקע חור מעונתו:
פסוק טז:מכנף הארץ. תרגם יונתן מבית מקדשא שהוא בסוף א"י במזרחה כמו ששנינו לוד מן המערב וירדן מן המזרח נמצא מירושלים לירדן מהלך יום ואני אומר לפי פשוטו שמענו מאחורי הפרגוד שעתידין להעלות זמירות מכנף הארץ ומה הן הזמירות צבי לצדיק עתיד להיות מצב ותקומה לצדיקים:
פסוק טז:ואמר רזי לי וגו'. אוי לי שנגלו לי שני רזים רז פורענות ורז ישועה והרי תרחק הישועה עד שיבאו אויבים בוזזים אחר בוזזים אחרים ושודדים אחרי שודדים ה' בגידות אמורות כאן:
פסוק יז:פחד ופחת ופח עליך. על העמים יושבי הארץ:
פסוק יז:פחת. גומא ליפול בה כמו שמפרש ואומר:
פסוק יח:הנס. (מפני) [מקול] הפחד יפול אל הפחת וגו' הנמלט מחרב משיח בן יוסף יפול אל חרב משיח בן דוד והנמלט משם ילכד בפח במלחמת גוג:
פסוק יט:רועה התרועעה. לשון שבר כמו (תהילים ב׳:ט׳) תרועם בשבט ברזל:
פסוק יט:פור התפוררה. לשון פירורין:
פסוק כ:כמלונה. סוכת נוצרים שבראש האילן:
פסוק כא:צבא המרום. יפיל שרי האומות תחילה:
פסוק כב:ואוספו. העכו"ם אספה. שהוא לרעתם להכניס אסיר אל בור המוכן לו מחוייבי גיהנם לגיהנם:
פסוק כב:וסוגרו על מסגר. הם שבעה מדורי גיהנם:
פסוק כב:ומרוב ימים יפקדו. עונות ימים רבים יפקדו עליהם וזהו שיסד הקלירי (בסילוק של יוצר דפרשת זכור) לרוב ימים להמנות לחשוב להם חשבונות:
פסוק כג:וחפרה הלבנה וגו'. ת"י ויבהתון דפלחין לסיהרא ויתכנעון דסגדין לשמשא:
