פסוק א:מעיר. ממין הערים, ועיר פה שם המין כמו עץ פרי, ויהי לי שור וחמור, ר"ל תוסר מן מין הערים והיתה מן מין העיים, ומפלה שם ועי סמוך אליו עי של מפלה, וכ"כ, כי המליצה תדבר על הערים בדבורי זכר ונקבה :
פסוק ב:ורבצו. בקביעות (לקמן כז י') :
פסוק ג:ושאר ארם. מעומד באתנחתא וכן בארתי :
פסוק ד:ידל, ומשמן. כמליצה זאת (למעלה י' טז) עמש"ש :
פסוק ה:קציר קמה. סמוך ומצוי הרבה שיבא במשקל הנפרד, וקמה היא שדה מלאה תבואה העומדת להקצר, ולמ"ש בהערה יהיה כאסוף נמשך לשתים - וזרועו חסר ב' בזרועו, כמו חרב תאכלו (א' כ') כי זרוע, נקבה :
פסוק ו:ונשאר. בכונה (למעלה ה' ג') :
פסוק ו:אמיר. סעיף העליון או המובחר, וה' האמירך היום :
פסוק ו:בסעפיה. הענפים הדקים נושאי הפירות הנעתקים מן הענף הגדול, רש"פ :
פסוק ז:ישעה, יראה, שעיה, פניית כל הגוף וראה, רק בעין, והנה פעל ראה נקשר עם את בכ"מ, או עם בי"ת עת יכוין איזה דרישה והפלאה בהעצם הנראה, ולא נקשר בשום מקום עם אל ?, ובזה מוכרח מ"ש בפנים, כי העצם הנשגב לא יושג בעין בשר, וראיית העינים פה, הוא ההגבלה שיגביל עיניו נגדו לא נגד אל נכר :
פסוק ח:מעשה ידיו, עשו אצבעותיו. בארתי למעלה (ב' ח'), כי מעשה אצבעותיו פורט מה שעשה בעצמו שלא ע"י אמצעי, ושמר פה סדר ההדרגה, מוסיף בגנאי הפסל הלא עשו אותה אצבעותיו בעצמו ויודע שאין בו ממש :
פסוק ט:כעזובת. מענין חוזק ובנין, ויעזבו ירושלים עד החומה (נחמיה ג׳:ח׳), וכן אשר עזבו, אשר חזקו בנו ובצרו :
פסוק ט:החרש. יער, ובחרשים בנה באניות (דה"ב כז) :
פסוק ט:והאמיר. יער שענפיו גבוהים ומובחרים, כי כמו ששם חורש בא על הענף, חורש מצל (יחזקאל לא), ועל היער, כן יבא שם אמיר על הכלל והפרט ומלת והיתה מוסב על העזובה, שהיא נקבה יחידה, שלדעת המפרשים צ"ל והיה :
פסוק י:שכחת, לא זכרת. לא זכר, הוא רצוני, שאינו רוצה לזכור, ושכח הוא הכרחי, שנשכח מאתו באמת, ולא זכר שר המשקים את יוסף (בפשיעתו) ואח"כ וישכחהו באמת, ולכן על צור מעוזך, שמורה עזר ה' הנלוה עמם בהוה לא שייך שכח, כי האות קיים נגד עינם, רק לא זכרוהו, לא אבו לזכרו ומצאנו זכור אל תשכח, ושם יהיה הכונה עשה פעולת הזכירה כדי שלא תשכח, ובארוהו חז"ל (מגלה יח) זכור בפיך, (ועי"ז) ואל תשכח בלבך. וכן וזכרתני ולא תשכח את אמתך (ש"א א'), כי הזכירה יציין גם הפעולה, בדרכיך יזכרוך (לקמן סד) :
פסוק י:נעמנים. משורש נעים ונעימות, ויל"פ עוד ששרשו עמם, היינו נטע בני עמם, לא נטע זר מעם אחר, ושני הנונ"ן הם נוספים, כנו"ן נפתוח, וזכרון :
פסוק י:וזמרת זר תזרענו. זריעה לא נמצא רק על שדה תבואה וזרעוני גנה, לא על העצים שעליהם בא שם נטיעה בכ"מ, ולא נמצא שם זריעה על האילנות רק בעת הרכבת הכלאים שמרכיב זמורה ממין אחד באילן אחר, לא תזרע כרמך כלאים, ויתנהו בשדה זרע (יחזקאל י״ז:ה׳) :
פסוק יא:תשגשגי. ענין ריבוי, שרשו שגא או שגה, כארז בלבנון ישגא והוכפל פ"א ועי"ן הפעל וכפילת השורש מורה על הריבוי כמו כרכר חרחר גלגל :
פסוק יא:תפריחי. פרח, הוא פריחת האילנות בעת הגיע תור גידול הפירות :
פסוק יא:נד. מגזרת נע ונד, ובא ע"מ פעל כמו כי מת הילד :
פסוק יא:קציר. מענין תשלח קציריה עד ים, וגדר השם זה, הוא מורה על האילן בכלל חוץ מן השורש, שרשי פתוח עלי מים וטל ילין בקצירי (איוב כט יט), מתחת שרשיו ייבשו וממעל ימל קצירו (שם יח טז), ועשה קציר כמו נטע (יד ט') :
פסוק יא:נחלה. לדעתי הוא כמו נחלה עבר על נפשנו (תהלות קכד) נחל מים, כי לדעת המפרשים חסר מלת מכה המתואר, והכתוב שאחריו המון מים רבים, מבאר מהו הנחלה :
פסוק יא:וכאב אנוש. כמו כי אנושה מכותיה, ומשתתף עם אנוש המורה על האנושיות, מכה המוצאה מגדר האנושיות, ככל השרשים המשמשים דבר והפוכו, כמו סקלו מאבן, ובכל תבואתי תשרש :
פסוק יב:עמים, לאמים. הבדלם בארתי במק"א באורך, עמים מורה על קבוצים שיש להם ממשלה (כי זה המבדיל בין עם לגוי שגוי מורה הקיבוץ לבד כנ"ל א' ד'), ולאום מורה על אומה המתאחדת מצד שיש לה דת מיוחדת, ואיזה אמונה אשר תצרפם, לא מצד הממשלה שיש להם מלך אחד רק מצד האמונה שיש להם אמונה אחת, וכן מצאתי ברבה בראשית (פרשה סג) ולאום מלאום יאמץ, ר' חלבו אמר עד כאן קריין סבתא ורעמה וסבתכא, מכאן ואלך יהודין וארמאין עכ"ל, ר"ל שיהיה שינוי דת ביניהם, וע"ל (לד א'), ובזה לאומים כולל יותר מעמים, כי עמים רבים וממלכות שונות יתקבצו תחת דת אחת :
פסוק יב:המון, ושאון, יהמיון, ישאיון. בארתי הבדלם למעלה (ה' יד, יג ד') המון היא ההמיה המורגלת. ושאון הוא שאון גדול המרגיש ומתחולל הבלתי מורגל, וע"ל (כב ב') :
פסוק יב:רבים, כבירים. כבר כתבתי למעלה (טז יד) כי רבים הם הרבים בכמות וכבירים הם העצומים באיכות ובזה תראה כי בדקדוק יחס אל העמים את ההמון המורגל, ואל לאומים החזקים יחס את השאון הבלתי מורגל וכבירים המורה על העוצם והריבוי באכות :
פסוק יג:סופה. גדולה מרוח כידוע, ובזה מוסיף על המשפט הראשון :
פסוק יד:בלהה, ראיתי לאחד מן המבארים בפסוק תצעידהו למלך בלהות, מביא בשם הרנה"ו בהבדל בין שם בלהה, לשם בהלה, כי בלהה מציין כתות השדים והמזיקים שהיו מבהילים את המהבילים בין המהבילים הקדמונים, או את לחומי רשף וקטב מרירי, והממונים על השאול והתפתה וכדומה עכ"ד, ולפי הנודע היה עקר שליטתם ופחדם בלילה, כמ"ש מפחד בלילות, בו תרמוש כל חיתו יער, ובהגיע אור הבקר היו מתפזרים ושבו לאפס עפ"ז ימליץ את מחנה סנחריב שבאו לירושלים בלילה, ואז נפל פחדם על ישראל, ובבקר סר הפחד ושבו לאין ואפס, כבלהות השדים שירבה פחדם בלילה ויסור באור הבקר :
פסוק יד:חלק שוסינו וגורל לבזזינו. ההבדל בין חלק וגורל, מבואר, חלק הוא הקנין הבא לו ע"י חלוקה, וגורל הוא הקנין שזכה בו ע"י גורל, בחלק לא ישיג רק הדבר המגיע לו אשר יש לו בו שותפות, רק שע"י החלוקה מתברר כי זאת חלקו, ובגורל יזכה גם דבר הבלתי מגיע לו מקודם, שיפול בגורלו חלק גדול, ויותר מכדי חלקו, גם תדע ההבדל בין שוסה ובוזז, הבוזז עקר מגמתו הוא השלל והרכוש והממון, והשוסה עקר מגמתו הוא ההשחתה שרוצה להשחית שלל אויבו, הבוזז לוקח את אשר ביכלתו ליקח ואת המותר יניח, והשוסה יקח את אשר יקח ואת המותר יחרים, ומשתתף עם שסס מן הכפולים, שסוהו כל עוברי דרך (תהלות פה), וע"ל (מב כג) מש"ש, עפ"ז אמר כי שוסיהם, הם אשר כונתם רק להשחיתם ולבלעם, זה חלקם בשלימות, וגם בוזזיהם הם אשר אינם צוררים להם, וכונתם לא היה רק להנאת עצמם, מ"מ הגם שאין זאת חלקם, נפל עונש זה בגורלם, נפל להם גורל יותר מן המגיע להם :