א שִׁלְחוּ־כַ֥ר מֹשֵֽׁל־אֶ֖רֶץ מִסֶּ֣לַע מִדְבָּ֑רָה אֶל־הַ֖ר בַּת־צִיּֽוֹן׃ ב וְהָיָ֥ה כְעוֹף־נוֹדֵ֖ד קֵ֣ן מְשֻׁלָּ֑ח תִּֽהְיֶ֙ינָה֙ בְּנ֣וֹת מוֹאָ֔ב מַעְבָּרֹ֖ת לְאַרְנֽוֹן׃ ג הביאו (הָבִ֤יאִי) עֵצָה֙ עֲשׂ֣וּ פְלִילָ֔ה שִׁ֧יתִי כַלַּ֛יִל צִלֵּ֖ךְ בְּת֣וֹךְ צָהֳרָ֑יִם סַתְּרִי֙ נִדָּחִ֔ים נֹדֵ֖ד אַל־תְּגַלִּֽי׃ ד יָג֤וּרוּ בָךְ֙ נִדָּחַ֔י מוֹאָ֛ב הֱוִי־סֵ֥תֶר לָ֖מוֹ מִפְּנֵ֣י שׁוֹדֵ֑ד כִּֽי־אָפֵ֤ס הַמֵּץ֙ כָּ֣לָה שֹׁ֔ד תַּ֥מּוּ רֹמֵ֖ס מִן־הָאָֽרֶץ׃ ה וְהוּכַ֤ן בַּחֶ֙סֶד֙ כִּסֵּ֔א וְיָשַׁ֥ב עָלָ֛יו בֶּאֱמֶ֖ת בְּאֹ֣הֶל דָּוִ֑ד שֹׁפֵ֛ט וְדֹרֵ֥שׁ מִשְׁפָּ֖ט וּמְהִ֥ר צֶֽדֶק׃ ו שָׁמַ֥עְנוּ גְאוֹן־מוֹאָ֖ב גֵּ֣א מְאֹ֑ד גַּאֲוָת֧וֹ וּגְאוֹנ֛וֹ וְעֶבְרָת֖וֹ לֹא־כֵ֥ן בַּדָּֽיו׃ ז לָכֵ֗ן יְיֵלִ֥יל מוֹאָ֛ב לְמוֹאָ֖ב כֻּלֹּ֣ה יְיֵלִ֑יל לַאֲשִׁישֵׁ֧י קִיר־חֲרֶ֛שֶׂת תֶּהְגּ֖וּ אַךְ־נְכָאִֽים׃ ח כִּ֣י שַׁדְמוֹת֩ חֶשְׁבּ֨וֹן אֻמְלָ֜ל גֶּ֣פֶן שִׂבְמָ֗ה בַּעֲלֵ֤י גוֹיִם֙ הָלְמ֣וּ שְׂרוּקֶּ֔יהָ עַד־יַעְזֵ֥ר נָגָ֖עוּ תָּ֣עוּ מִדְבָּ֑ר שְׁלֻ֣חוֹתֶ֔יהָ נִטְּשׁ֖וּ עָ֥בְרוּ יָֽם׃ ט עַל־כֵּ֡ן אֶבְכֶּ֞ה בִּבְכִ֤י יַעְזֵר֙ גֶּ֣פֶן שִׂבְמָ֔ה אֲרַיָּ֙וֶךְ֙ דִּמְעָתִ֔י חֶשְׁבּ֖וֹן וְאֶלְעָלֵ֑ה כִּ֧י עַל־קֵיצֵ֛ךְ וְעַל־קְצִירֵ֖ךְ הֵידָ֥ד נָפָֽל׃ י וְנֶאֱסַ֨ף שִׂמְחָ֤ה וָגִיל֙ מִן־הַכַּרְמֶ֔ל וּבַכְּרָמִ֥ים לֹֽא־יְרֻנָּ֖ן לֹ֣א יְרֹעָ֑ע יַ֗יִן בַּיְקָבִ֛ים לֹֽא־יִדְרֹ֥ךְ הַדֹּרֵ֖ךְ הֵידָ֥ד הִשְׁבַּֽתִּי׃ יא עַל־כֵּן֙ מֵעַ֣י לְמוֹאָ֔ב כַּכִּנּ֖וֹר יֶֽהֱמ֑וּ וְקִרְבִּ֖י לְקִ֥יר חָֽרֶשׂ׃ יב וְהָיָ֧ה כִֽי־נִרְאָ֛ה כִּֽי־נִלְאָ֥ה מוֹאָ֖ב עַל־הַבָּמָ֑ה וּבָ֧א אֶל־מִקְדָּשׁ֛וֹ לְהִתְפַּלֵּ֖ל וְלֹ֥א יוּכָֽל׃ יג זֶ֣ה הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהוָ֛ה אֶל־מוֹאָ֖ב מֵאָֽז׃ יד וְעַתָּ֗ה דִּבֶּ֣ר יְהוָה֮ לֵאמֹר֒ בְּשָׁלֹ֤שׁ שָׁנִים֙ כִּשְׁנֵ֣י שָׂכִ֔יר וְנִקְלָה֙ כְּב֣וֹד מוֹאָ֔ב בְּכֹ֖ל הֶהָמ֣וֹן הָרָ֑ב וּשְׁאָ֥ר מְעַ֛ט מִזְעָ֖ר ל֥וֹא כַבִּֽיר׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

רש"י

רש״י

פסוק א:
שלחו כר מושל ארץ. אל תתגאו בגאותכם הלא ידעתם שמושל ארץ שלכם מישע מלך מואב במלכים (ב' ג') היה נוקד והשיב למלך ישראל מאה אלף כרים שלחו אותו כר המושל שלכם מסלע מדברה אל הר בת ציון:
פסוק ב:
כעוף נודד. מקינו:
פסוק ב:
קן משולח. כאפרוחים משולחים מקינם שהולכים מטולטלין כן תהיינה בנות מואב למעברות ארנון:
פסוק ג:
עשי פלילה. הוא לשון ויכוח משפט לבחור לך את הטוב כמו (איוב ל״ד:ד׳) משפט נבחרה לנו:
פסוק ג:
שיתי כליל צלך. שיתי לך צל בצהרים שיחשיך צלך כלילה להסתר בו מפני אויביך:
פסוק ג:
סתרי נדחים. אם יברחו עוד נדחי עמי דרך עליכם בימי נבוכדנצר אל תסגירם אלא תסתירם:
פסוק ד:
יגורו בך נדחי. בני ישראל הבורחים:
פסוק ד:
הוי סתר למו. כי גם את דעי נפש הנודדים מה היא צרתם:
פסוק ד:
כי אפס המץ. המץ שלך עשרך וכבודך שהיה לך על ידי צאנך ובקרך שאת מוצצת מהם חלב וחמאה:
פסוק ד:
כלה שד. לשון שדים המספיקין חלב כמו (לקמן ס) ושד מלכים תינקי:
פסוק ד:
תמו רומס. הבהמות שלך הרומסות בארץ:
פסוק ה:
והוכן בחסד כסא. כשיבא עליך השבר הזה אז יכון כסא דוד ויגדל שבאותו הפרק יפול סנחרב ע"י חזקיהו ויהיה נכון כסאו בחסד שיעשה כמו שמצינו שהיה גומל חסד שנא' בדברי הימים (ב ל) כי חזקיהו מלך יהודה הרים לקהל אלף פרים ושבעת אלפי צאן:
פסוק ה:
וישב עליו וגו'. שופט ודורש משפט ומהיר צדק, ת"י ועביד קשוט:
פסוק ו:
גא מאד. נתגאה מאד:
פסוק ו:
גאותו וגאונו. שלא כדין הוא כי עיקר גידולי בניו ע"י ממזרות וניאוף הבנות מאביהן:
פסוק ו:
עברתו. עיבורו והריון שלו, ד"א עברתו חמתו ששמר לישראל:
פסוק ו:
לא כן. גבוריו עשו שהיו כפויי טובה:
פסוק ז:
ייליל מואב למואב. על מואב:
פסוק ז:
לאשישי קיר חרשת. אל חומות קיר חרשת, אשישי כמו (ירמיה מ) נפלו אשיותיה:
פסוק ז:
תהגו אך נכאים. שברים:
פסוק ז:
תהגו. תקוננו:
פסוק ח:
שדמות. שדות תבואה:
פסוק ח:
גפן שבמה. יש ללמד שחשבון היתה מקום שדות ושבמה מקום כרמים ואם תאמר כל אלה ערי עבר הירדן הם וישראל לקחום מיד סיחון ואימתי חזרו ליד מואב כשהגלה סנחריב לראובני ולגדי באו המואבים הסמוכים להם וישבו בהם:
פסוק ח:
אמלל. חרב:
פסוק ח:
שרוקיה. נטיעות שורק שלה:
פסוק ח:
עד יעזר נגעו. שדמות הגפן ושורק הנזכרים כאן אינם אלא משל והם מחנות וסיעות בימי העמים האלה וכת"י:
פסוק ח:
עד יעזר נגעו. הלכו בגול':
פסוק ח:
תעו מדבר. למדבר:
פסוק ח:
שלוחותיה. זמורותיה והם משל גליותיה:
פסוק ח:
נטשו. נפצו כמו ונטשתיך המדברה (יחזקאל כ״ט:ה׳) והנם נטושים (שמואל א ל׳:ט״ז) וינטשו בעמק רפאים (שם כ"ה):
פסוק ט:
אבכה בבכי יעזר. ת"י כמא דאייתיתי משריין על יעזר כן אייתי קטולין על שבמה ולשון המקרא הנביא אומר כעין קינות יעזר יש לי עליך לקונן את הגפן שבמה:
פסוק ט:
אריוך דמעתי. אתרוה עליך דמעה יש תיבה משמשת כשתי תיבות כמו בני יצאוני (ירמיהו י׳:כ׳) ארץ הנגב נתתני (יהושע טז) דברו לשלום (בראשית לז):
פסוק ט:
קיצך. תאנים שמייבשין בקיץ:
פסוק ט:
הידד. קול שודדים ובוזזים:
פסוק י:
מן הכרמל. הוא מקום יער ושדות תבואה:
פסוק י:
לא ירועע. ל' תרועת שמחה:
פסוק י:
הידד השבתי. קול המתאספים להטיל הקורה לעצור הענבים:
פסוק יא:
יהמו. בקינה:
פסוק יב:
כי נלאה מואב. להלחם על במות המגדלים:
פסוק יב:
ובא אל מקדשו. אל מקום אשר הם מתקדשים שם ומזדמנים שם להתפלל:
פסוק יג:
זה הדבר. סוף כלייתו של מואב ביד נבוכדנצר:
פסוק יג:
אשר דבר ה' אל מואב מאז. מימים רבים לפני בא הרעה עליו ניבא לו ישעיה את זאת, ד"א מאז מאת אשר שכר בלק את בלעם:
פסוק יד:
ועתה דבר ה'. לקרב את הפורענות להם:
פסוק יד:
בשלש שנים כשני שכיר. בשביל שלש שנים שסייעו את סנחרב כשצר על שומרון ועזרוהו בלי בצע כאלו היו לו שכירים לפיכך ונקלה כבוד מואב בין כל שאר המונו של סנחריב ששיטפם בשבי מתוך אותו החיל וילך לו וכן מפורש בסדר עולם שטף עמונים ומואבים שהיו מסייעין אותם כשצר על שומרון שלש שנים לקיים מה שנאמר שלש שנים כשני שכיר וגו', ועוד יש לפרש שלש שנים כשני שכיר שלש שנים נגזרו עליכם לאורך זמן אבל מצומצמין יהיו ולא תאחר עוד הפורענות כאשר ידקדק השכיר בשני שכירותו לצמצם:
פסוק יד:
ונקלה כבוד מואב. בעיני כל המון סנחריב הרב:
פסוק יד:
ושאר. פליטה הנשארת למואב:
פסוק יד:
מעט מזער. תהיה:
פסוק יד:
לוא כביר. לשון רוב: