פסוק א:מואב יזדקק לעזרה ויפנה אל השלטון שבהר ציון — שִׁלְחוּ כַר, מתנה, אולי מתנת צאן, למֹשֵׁל אֶרֶץ, מִסֶּלַע מִדְבָּרָה, מקום במואב אֶל הַר בַּת צִיּוֹן.
פסוק ב:וְהָיָה כְעוֹף נוֹדֵד ממקומו, כמו קֵן מְשֻׁלָּח, תִּהְיֶינָה בְּנוֹת מוֹאָב במנוסתן אל מַעְבָּרֹת לְאַרְנוֹן, מעברי נחל ארנון.
פסוק ג:הנביא פונה בשם העם המואבי אל ארצו: הָבִיאִי עֵצָה, עֲשׂוּ פְלִילָה, מחשבה ודיון. שִׁיתִי כַלַּיִל צִלֵּךְ בְּתוֹךְ צָהֳרָיִם. שימי לעצמך צל חשוך באמצע הצהריים. זהו דימוי פיוטי למי שמבקש את חסות החשכה בשעה שהוא חש חשוף ביותר. סַתְּרִי, מִצאי פינות מסתור לנִדָּחִים, נֹדֵד אַל תְּגַלִּי. דאגי שהגולים המשוטטים לא יתגלו. אמנם מואב אינה ארץ מישורית, אבל כיוון שאין בה הרים גבוהים, קשה למצוא בה מסתור.
פסוק ד:יָגוּרוּ בָךְ נִדָּחַי, ארצי מוֹאָב, הֱוִי, היי סֵתֶר לָמוֹ — לנודדים מִפְּנֵי שׁוֹדֵד, כִּי אָפֵס הַמֵּץ, טובך נמצץ וכלה על ידי האויב, כָּלָה שֹׁד, לשד, לחלוחית, תַּמּוּ רֹמֵס, מקנה הצאן מִן הָאָרֶץ.
פסוק ה:בסופו של דבר, השלטון והמשפט היציבים והראויים יכוננו בבית דוד: וְהוּכַן בַּחֶסֶד כִּסֵּא המלוכה. כס המשפט והשלטון ייוסד על אדני חסד, וְיָשַׁב עָלָיו בֶּאֱמֶת, בנאמנות וביושר בְּאֹהֶל דָּוִד, שֹׁפֵט וְדֹרֵשׁ מִשְׁפָּט וּמְהִר, וממהר לעשות צֶדֶק.
פסוק ו:לעומת ציון, סופה של מואב להיחרב: שָׁמַעְנוּ על גְאוֹן, רוּם מוֹאָב, גֵּא מְאֹד, גַּאֲוָתוֹ וּגְאוֹנוֹ, יהירותו וְעֶבְרָתוֹ, וכעסו על סביבותיו. בהתנהגותם הפגינו המואבים חשיבות יתרה, אך לֹא כֵן בַּדָּיו. לא כך היו הישגיהם בפועל, או: לא נכונים דברי גאוותו שבדה מואב מלבו.
פסוק ז:לָכֵן, בעקבות תבוסתם של בני מואב הגאים יְיֵלִיל, יילל מוֹאָב הנשארים לְמוֹאָב, כֻּלֹּה — כל מואב יְיֵלִיל. לַאֲשִׁישֵׁי, לאשיות, ליסודות העיר הגדולה קִיר חֲרֶשֶׂת תֶּהְגּוּ, תהרהרו, או: תבטאו אַךְ נְכָאִים, דברי שבר על העיר החרבה.
פסוק ח:כִּי שַׁדְמוֹת, שדות העיר חֶשְׁבּוֹן אֻמְלָל, נמללו נכרתו. גֶּפֶן העיר שִׂבְמָה — בַּעֲלֵי, נכבדי גוֹיִם הָלְמוּ, הכו שְׂרוּקֶּיהָ, ענפיה. עַד יַעְזֵר נָגָעוּ, ניגפו ונפגעו, תָּעוּ מִדְבָּר. שְׁלֻחוֹתֶיהָ, פארותיה, ענפיה נִטְּשׁוּ, השתרעו, עָבְרוּ יָם.
פסוק ט:עַל כֵּן אֶבְכֶּה בִּבְכִי יַעְזֵר. גֶּפֶן שִׂבְמָה, אֲרַיָּוֶךְ, ארווה אותך בדִּמְעָתִי, חֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה, כִּי עַל קֵיצֵךְ, פרות הקיץ שלך, בעיקר התאנים, וְעַל קְצִירֵךְ 'הֵידָד' השמחה האופיינית לחגיגות הקציר והקיץ, נָפָל, הושבתה.
פסוק י:וְנֶאֱסַף שִׂמְחָה וָגִיל מִן הַכַּרְמֶל, מקום נטוע ומגונן. וּבַכְּרָמִים לֹא יְרֻנָּן, יושר לֹא יְרֹעָע, תישמע תרועה. יַיִן בַּיְקָבִים לֹא יִדְרֹךְ הַדֹּרֵךְ מן הענבים, 'הֵידָד' הִשְׁבַּתִּי. הפסקתי את קריאות השמחה.
פסוק יא:עַל כֵּן מֵעַי לְמוֹאָב כַּכִּנּוֹר יֶהֱמוּ, וְקִרְבִּי הומה לְקִיר חָרֶשׂ, העיר קִיר חֲרֶשֶׂת. הנביא משתתף בצער מואב נוכח אובדנו ומפלתו העלובים.
פסוק יב:וְהָיָה השבר הזה, כִי, כאשר נִרְאָה כִּי נִלְאָה, התעייף מוֹאָב לעלות למקומות הגבוהים לשם מלחמה או לשם סגידה לאליליו עַל הַבָּמָה, וּבָא אֶל מִקְדָּשׁוֹ לְהִתְפַּלֵּל — וְלֹא יוּכָל. מתוך ייאוש וחוסר תוחלת יאבד מואב את האפשרות לערוך פולחן. ממצב זה כבר לא תהיה לו תקומה.
פסוק יג:זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מוֹאָב מֵאָז, מקדמת דנא, בנבואה הישנה.
פסוק יד:וְעַתָּה דִּבֶּר ה' נבואה חדשה, לֵאמֹר: בְּעוד שָׁלֹשׁ שָׁנִים כִּשְׁנֵי שָׂכִיר, בדיוק, כשם ששכיר אינו מוסיף זמן על שנות עבודתו שסוכמו, וְנִקְלָה, יושפל כְּבוֹד מוֹאָב בְּכֹל הֶהָמוֹן הָרָב, בתוך הרעש, המהומה והתהפוכות. וּשְׁאָר, יישאר מְעַט מִזְעָר, מעט מאוד, לוֹא כַבִּיר, לא גדול.
