א שִׁלְחוּ־כַ֥ר מֹשֵֽׁל־אֶ֖רֶץ מִסֶּ֣לַע מִדְבָּ֑רָה אֶל־הַ֖ר בַּת־צִיּֽוֹן׃ ב וְהָיָ֥ה כְעוֹף־נוֹדֵ֖ד קֵ֣ן מְשֻׁלָּ֑ח תִּֽהְיֶ֙ינָה֙ בְּנ֣וֹת מוֹאָ֔ב מַעְבָּרֹ֖ת לְאַרְנֽוֹן׃ ג הביאו (הָבִ֤יאִי) עֵצָה֙ עֲשׂ֣וּ פְלִילָ֔ה שִׁ֧יתִי כַלַּ֛יִל צִלֵּ֖ךְ בְּת֣וֹךְ צָהֳרָ֑יִם סַתְּרִי֙ נִדָּחִ֔ים נֹדֵ֖ד אַל־תְּגַלִּֽי׃ ד יָג֤וּרוּ בָךְ֙ נִדָּחַ֔י מוֹאָ֛ב הֱוִי־סֵ֥תֶר לָ֖מוֹ מִפְּנֵ֣י שׁוֹדֵ֑ד כִּֽי־אָפֵ֤ס הַמֵּץ֙ כָּ֣לָה שֹׁ֔ד תַּ֥מּוּ רֹמֵ֖ס מִן־הָאָֽרֶץ׃ ה וְהוּכַ֤ן בַּחֶ֙סֶד֙ כִּסֵּ֔א וְיָשַׁ֥ב עָלָ֛יו בֶּאֱמֶ֖ת בְּאֹ֣הֶל דָּוִ֑ד שֹׁפֵ֛ט וְדֹרֵ֥שׁ מִשְׁפָּ֖ט וּמְהִ֥ר צֶֽדֶק׃ ו שָׁמַ֥עְנוּ גְאוֹן־מוֹאָ֖ב גֵּ֣א מְאֹ֑ד גַּאֲוָת֧וֹ וּגְאוֹנ֛וֹ וְעֶבְרָת֖וֹ לֹא־כֵ֥ן בַּדָּֽיו׃ ז לָכֵ֗ן יְיֵלִ֥יל מוֹאָ֛ב לְמוֹאָ֖ב כֻּלֹּ֣ה יְיֵלִ֑יל לַאֲשִׁישֵׁ֧י קִיר־חֲרֶ֛שֶׂת תֶּהְגּ֖וּ אַךְ־נְכָאִֽים׃ ח כִּ֣י שַׁדְמוֹת֩ חֶשְׁבּ֨וֹן אֻמְלָ֜ל גֶּ֣פֶן שִׂבְמָ֗ה בַּעֲלֵ֤י גוֹיִם֙ הָלְמ֣וּ שְׂרוּקֶּ֔יהָ עַד־יַעְזֵ֥ר נָגָ֖עוּ תָּ֣עוּ מִדְבָּ֑ר שְׁלֻ֣חוֹתֶ֔יהָ נִטְּשׁ֖וּ עָ֥בְרוּ יָֽם׃ ט עַל־כֵּ֡ן אֶבְכֶּ֞ה בִּבְכִ֤י יַעְזֵר֙ גֶּ֣פֶן שִׂבְמָ֔ה אֲרַיָּ֙וֶךְ֙ דִּמְעָתִ֔י חֶשְׁבּ֖וֹן וְאֶלְעָלֵ֑ה כִּ֧י עַל־קֵיצֵ֛ךְ וְעַל־קְצִירֵ֖ךְ הֵידָ֥ד נָפָֽל׃ י וְנֶאֱסַ֨ף שִׂמְחָ֤ה וָגִיל֙ מִן־הַכַּרְמֶ֔ל וּבַכְּרָמִ֥ים לֹֽא־יְרֻנָּ֖ן לֹ֣א יְרֹעָ֑ע יַ֗יִן בַּיְקָבִ֛ים לֹֽא־יִדְרֹ֥ךְ הַדֹּרֵ֖ךְ הֵידָ֥ד הִשְׁבַּֽתִּי׃ יא עַל־כֵּן֙ מֵעַ֣י לְמוֹאָ֔ב כַּכִּנּ֖וֹר יֶֽהֱמ֑וּ וְקִרְבִּ֖י לְקִ֥יר חָֽרֶשׂ׃ יב וְהָיָ֧ה כִֽי־נִרְאָ֛ה כִּֽי־נִלְאָ֥ה מוֹאָ֖ב עַל־הַבָּמָ֑ה וּבָ֧א אֶל־מִקְדָּשׁ֛וֹ לְהִתְפַּלֵּ֖ל וְלֹ֥א יוּכָֽל׃ יג זֶ֣ה הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהוָ֛ה אֶל־מוֹאָ֖ב מֵאָֽז׃ יד וְעַתָּ֗ה דִּבֶּ֣ר יְהוָה֮ לֵאמֹר֒ בְּשָׁלֹ֤שׁ שָׁנִים֙ כִּשְׁנֵ֣י שָׂכִ֔יר וְנִקְלָה֙ כְּב֣וֹד מוֹאָ֔ב בְּכֹ֖ל הֶהָמ֣וֹן הָרָ֑ב וּשְׁאָ֥ר מְעַ֛ט מִזְעָ֖ר ל֥וֹא כַבִּֽיר׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ביאור שטיינזלץ

עדין שטיינזלץ

פסוק א:
מואב יזדקק לעזרה ויפנה אל השלטון שבהר ציון — שִׁלְחוּ כַר, מתנה, אולי מתנת צאן, למֹשֵׁל אֶרֶץ, מִסֶּלַע מִדְבָּרָה, מקום במואב אֶל הַר בַּת צִיּוֹן.
פסוק ב:
וְהָיָה כְעוֹף נוֹדֵד ממקומו, כמו קֵן מְשֻׁלָּח, תִּהְיֶינָה בְּנוֹת מוֹאָב במנוסתן אל מַעְבָּרֹת לְאַרְנוֹן, מעברי נחל ארנון.
פסוק ג:
הנביא פונה בשם העם המואבי אל ארצו: הָבִיאִי עֵצָה, עֲשׂוּ פְלִילָה, מחשבה ודיון. שִׁיתִי כַלַּיִל צִלֵּךְ בְּתוֹךְ צָהֳרָיִם. שימי לעצמך צל חשוך באמצע הצהריים. זהו דימוי פיוטי למי שמבקש את חסות החשכה בשעה שהוא חש חשוף ביותר. סַתְּרִי, מִצאי פינות מסתור לנִדָּחִים, נֹדֵד אַל תְּגַלִּי. דאגי שהגולים המשוטטים לא יתגלו. אמנם מואב אינה ארץ מישורית, אבל כיוון שאין בה הרים גבוהים, קשה למצוא בה מסתור.
פסוק ד:
יָגוּרוּ בָךְ נִדָּחַי, ארצי מוֹאָב, הֱוִי, היי סֵתֶר לָמוֹ — לנודדים מִפְּנֵי שׁוֹדֵד, כִּי אָפֵס הַמֵּץ, טובך נמצץ וכלה על ידי האויב, כָּלָה שֹׁד, לשד, לחלוחית, תַּמּוּ רֹמֵס, מקנה הצאן מִן הָאָרֶץ.
פסוק ה:
בסופו של דבר, השלטון והמשפט היציבים והראויים יכוננו בבית דוד: וְהוּכַן בַּחֶסֶד כִּסֵּא המלוכה. כס המשפט והשלטון ייוסד על אדני חסד, וְיָשַׁב עָלָיו בֶּאֱמֶת, בנאמנות וביושר בְּאֹהֶל דָּוִד, שֹׁפֵט וְדֹרֵשׁ מִשְׁפָּט וּמְהִר, וממהר לעשות צֶדֶק.
פסוק ו:
לעומת ציון, סופה של מואב להיחרב: שָׁמַעְנוּ על גְאוֹן, רוּם מוֹאָב, גֵּא מְאֹד, גַּאֲוָתוֹ וּגְאוֹנוֹ, יהירותו וְעֶבְרָתוֹ, וכעסו על סביבותיו. בהתנהגותם הפגינו המואבים חשיבות יתרה, אך לֹא כֵן בַּדָּיו. לא כך היו הישגיהם בפועל, או: לא נכונים דברי גאוותו שבדה מואב מלבו.
פסוק ז:
לָכֵן, בעקבות תבוסתם של בני מואב הגאים יְיֵלִיל, יילל מוֹאָב הנשארים לְמוֹאָב, כֻּלֹּה — כל מואב יְיֵלִיל. לַאֲשִׁישֵׁי, לאשיות, ליסודות העיר הגדולה קִיר חֲרֶשֶׂת תֶּהְגּוּ, תהרהרו, או: תבטאו אַךְ נְכָאִים, דברי שבר על העיר החרבה.
פסוק ח:
כִּי שַׁדְמוֹת, שדות העיר חֶשְׁבּוֹן אֻמְלָל, נמללו נכרתו. גֶּפֶן העיר שִׂבְמָה — בַּעֲלֵי, נכבדי גוֹיִם הָלְמוּ, הכו שְׂרוּקֶּיהָ, ענפיה. עַד יַעְזֵר נָגָעוּ, ניגפו ונפגעו, תָּעוּ מִדְבָּר. שְׁלֻחוֹתֶיהָ, פארותיה, ענפיה נִטְּשׁוּ, השתרעו, עָבְרוּ יָם.
פסוק ט:
עַל כֵּן אֶבְכֶּה בִּבְכִי יַעְזֵר. גֶּפֶן שִׂבְמָה, אֲרַיָּוֶךְ, ארווה אותך בדִּמְעָתִי, חֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה, כִּי עַל קֵיצֵךְ, פרות הקיץ שלך, בעיקר התאנים, וְעַל קְצִירֵךְ 'הֵידָד' השמחה האופיינית לחגיגות הקציר והקיץ, נָפָל, הושבתה.
פסוק י:
וְנֶאֱסַף שִׂמְחָה וָגִיל מִן הַכַּרְמֶל, מקום נטוע ומגונן. וּבַכְּרָמִים לֹא יְרֻנָּן, יושר לֹא יְרֹעָע, תישמע תרועה. יַיִן בַּיְקָבִים לֹא יִדְרֹךְ הַדֹּרֵךְ מן הענבים, 'הֵידָד' הִשְׁבַּתִּי. הפסקתי את קריאות השמחה.
פסוק יא:
עַל כֵּן מֵעַי לְמוֹאָב כַּכִּנּוֹר יֶהֱמוּ, וְקִרְבִּי הומה לְקִיר חָרֶשׂ, העיר קִיר חֲרֶשֶׂת. הנביא משתתף בצער מואב נוכח אובדנו ומפלתו העלובים.
פסוק יב:
וְהָיָה השבר הזה, כִי, כאשר נִרְאָה כִּי נִלְאָה, התעייף מוֹאָב לעלות למקומות הגבוהים לשם מלחמה או לשם סגידה לאליליו עַל הַבָּמָה, וּבָא אֶל מִקְדָּשׁוֹ לְהִתְפַּלֵּל — וְלֹא יוּכָל. מתוך ייאוש וחוסר תוחלת יאבד מואב את האפשרות לערוך פולחן. ממצב זה כבר לא תהיה לו תקומה.
פסוק יג:
זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מוֹאָב מֵאָז, מקדמת דנא, בנבואה הישנה.
פסוק יד:
וְעַתָּה דִּבֶּר ה' נבואה חדשה, לֵאמֹר: בְּעוד שָׁלֹשׁ שָׁנִים כִּשְׁנֵי שָׂכִיר, בדיוק, כשם ששכיר אינו מוסיף זמן על שנות עבודתו שסוכמו, וְנִקְלָה, יושפל כְּבוֹד מוֹאָב בְּכֹל הֶהָמוֹן הָרָב, בתוך הרעש, המהומה והתהפוכות. וּשְׁאָר, יישאר מְעַט מִזְעָר, מעט מאוד, לוֹא כַבִּיר, לא גדול.