א שִׁלְחוּ־כַ֥ר מֹשֵֽׁל־אֶ֖רֶץ מִסֶּ֣לַע מִדְבָּ֑רָה אֶל־הַ֖ר בַּת־צִיּֽוֹן׃ ב וְהָיָ֥ה כְעוֹף־נוֹדֵ֖ד קֵ֣ן מְשֻׁלָּ֑ח תִּֽהְיֶ֙ינָה֙ בְּנ֣וֹת מוֹאָ֔ב מַעְבָּרֹ֖ת לְאַרְנֽוֹן׃ ג הביאו (הָבִ֤יאִי) עֵצָה֙ עֲשׂ֣וּ פְלִילָ֔ה שִׁ֧יתִי כַלַּ֛יִל צִלֵּ֖ךְ בְּת֣וֹךְ צָהֳרָ֑יִם סַתְּרִי֙ נִדָּחִ֔ים נֹדֵ֖ד אַל־תְּגַלִּֽי׃ ד יָג֤וּרוּ בָךְ֙ נִדָּחַ֔י מוֹאָ֛ב הֱוִי־סֵ֥תֶר לָ֖מוֹ מִפְּנֵ֣י שׁוֹדֵ֑ד כִּֽי־אָפֵ֤ס הַמֵּץ֙ כָּ֣לָה שֹׁ֔ד תַּ֥מּוּ רֹמֵ֖ס מִן־הָאָֽרֶץ׃ ה וְהוּכַ֤ן בַּחֶ֙סֶד֙ כִּסֵּ֔א וְיָשַׁ֥ב עָלָ֛יו בֶּאֱמֶ֖ת בְּאֹ֣הֶל דָּוִ֑ד שֹׁפֵ֛ט וְדֹרֵ֥שׁ מִשְׁפָּ֖ט וּמְהִ֥ר צֶֽדֶק׃ ו שָׁמַ֥עְנוּ גְאוֹן־מוֹאָ֖ב גֵּ֣א מְאֹ֑ד גַּאֲוָת֧וֹ וּגְאוֹנ֛וֹ וְעֶבְרָת֖וֹ לֹא־כֵ֥ן בַּדָּֽיו׃ ז לָכֵ֗ן יְיֵלִ֥יל מוֹאָ֛ב לְמוֹאָ֖ב כֻּלֹּ֣ה יְיֵלִ֑יל לַאֲשִׁישֵׁ֧י קִיר־חֲרֶ֛שֶׂת תֶּהְגּ֖וּ אַךְ־נְכָאִֽים׃ ח כִּ֣י שַׁדְמוֹת֩ חֶשְׁבּ֨וֹן אֻמְלָ֜ל גֶּ֣פֶן שִׂבְמָ֗ה בַּעֲלֵ֤י גוֹיִם֙ הָלְמ֣וּ שְׂרוּקֶּ֔יהָ עַד־יַעְזֵ֥ר נָגָ֖עוּ תָּ֣עוּ מִדְבָּ֑ר שְׁלֻ֣חוֹתֶ֔יהָ נִטְּשׁ֖וּ עָ֥בְרוּ יָֽם׃ ט עַל־כֵּ֡ן אֶבְכֶּ֞ה בִּבְכִ֤י יַעְזֵר֙ גֶּ֣פֶן שִׂבְמָ֔ה אֲרַיָּ֙וֶךְ֙ דִּמְעָתִ֔י חֶשְׁבּ֖וֹן וְאֶלְעָלֵ֑ה כִּ֧י עַל־קֵיצֵ֛ךְ וְעַל־קְצִירֵ֖ךְ הֵידָ֥ד נָפָֽל׃ י וְנֶאֱסַ֨ף שִׂמְחָ֤ה וָגִיל֙ מִן־הַכַּרְמֶ֔ל וּבַכְּרָמִ֥ים לֹֽא־יְרֻנָּ֖ן לֹ֣א יְרֹעָ֑ע יַ֗יִן בַּיְקָבִ֛ים לֹֽא־יִדְרֹ֥ךְ הַדֹּרֵ֖ךְ הֵידָ֥ד הִשְׁבַּֽתִּי׃ יא עַל־כֵּן֙ מֵעַ֣י לְמוֹאָ֔ב כַּכִּנּ֖וֹר יֶֽהֱמ֑וּ וְקִרְבִּ֖י לְקִ֥יר חָֽרֶשׂ׃ יב וְהָיָ֧ה כִֽי־נִרְאָ֛ה כִּֽי־נִלְאָ֥ה מוֹאָ֖ב עַל־הַבָּמָ֑ה וּבָ֧א אֶל־מִקְדָּשׁ֛וֹ לְהִתְפַּלֵּ֖ל וְלֹ֥א יוּכָֽל׃ יג זֶ֣ה הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהוָ֛ה אֶל־מוֹאָ֖ב מֵאָֽז׃ יד וְעַתָּ֗ה דִּבֶּ֣ר יְהוָה֮ לֵאמֹר֒ בְּשָׁלֹ֤שׁ שָׁנִים֙ כִּשְׁנֵ֣י שָׂכִ֔יר וְנִקְלָה֙ כְּב֣וֹד מוֹאָ֔ב בְּכֹ֖ל הֶהָמ֣וֹן הָרָ֑ב וּשְׁאָ֥ר מְעַ֛ט מִזְעָ֖ר ל֥וֹא כַבִּֽיר׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מלבי"ם באור המילות

מלבי"ם

פסוק א:
כר. רץ במרכבה מרקדה, לכרי ולרצים (מ"ב יא), בכרכרות (לקמן סו) :
פסוק ג:
פלילה. משפט בדבר גדול וענינים גדולים, מיוחדים לשפיטת הרעיון והמחשבה :
פסוק ד:
אפס, כלה, תמו. פעל אפס ידבר על העצם הנעדר בבחינת העתה שאינו עוד במציאות, אין ואפס (לקמן מא יב), מאפס ותהו (מ' יז), פעל כלה ידבר על העצם בבחינת שהיה הלוך וחסור עד שנאפס, ומציין התנועה מן היש אל האין, והוראתו השתופיית לעד, מה שמורה גמר ותכלית מעשה, ויכל את הבית, ויכל מלאכתו, מענין כל וכליל, וכמוהו בא על תכלית הכליון עד שנעדר ופעל תמם, ידבר על העצם הנעדר, בבחינת שהיה תחלה תם ושלם, וכן נעדר מבלי חסרון, למשל ויהי כאשר תמו כל העם לעבור את הירדן (יהושע ג׳:י״ד), עד תום שנת ממכרו (ויקרא כ״ה:כ״ט), עד תום פגריכם (במדבר י״ד:ל״ג), עד תום כל הדבר (יהושע ד׳:י׳), בכל אלה המכוון שהיה הדבר בשלמות, לא כן כלו בעשן ימי, כלו בדמעות עיני, וכלה זעם, וכלה אפי, לא נקשר בו תנאי השלמות, רק תנועת ההעדר - כלו תפלות דוד בן ישי (תהלות עב), תמו דברי איוב (איוב יד), דברי איוב היו שלמים שלא היה עוד להוסיף עליהם, אבל תפלות דוד לא תמו כי מי ישלים תהלות ה', רק כלו מצד שלא התפלל עוד. (ועמ"ש בפי' התורה בראשית מז טו יח), ולכן על האויב המוצץ אמר אפס, כי לא כלה ותם, רק חדל מארצם, על השדים שהוא העושר,
פסוק ד:
כלה, לאט לאט, על הרומס שהם בני מואב,
פסוק ד:
תמו, כי עליהם נגזר כליון על כולם וכן התמו בשלמות שד, שדים, ושוד מלכים תינקי.
פסוק ד:
רמס, הבהמות, כי האדם דורך או הולך,
פסוק ד:
ומן הארץ, מוסב על כולם :
פסוק ו:
גאותו וגאונו. הבדלם בארתי למעלה (יג יא), הגאון אמת, והגאוה מדומה :
פסוק ו:
בדיו. מחשבותיו, בדיך מתים יחרישו, מושאל מן בדי האילן, כמו סעיף ושרעף, על בדי האילנות והמחשבות :
פסוק ז:
לאשישי. מבצרים חזקים, וישתתף עם נפלו אשיותיה מנל"ה, כדרך נחי הלמ"ד והכפולים שיתאחדו במובנם :
פסוק ז:
תהגו. ענין הוצאה, הגו סגים מכסף, כאשר הוגה מן המסלה וידוע שכל הפעלים המורים הוצאה והסרה, כשאחריהם למ"ד מורים קירוב, הוציאם אלי, סורה אלי, וכשאחריהם מ"ם מורים ריחוק, הוציאם מעלי, סורו ממני, ודומיהם :
פסוק ז:
נכאים. שרשה נכה, המוכים במלחמה, וזה מצוי בבעלי הה"א שיבא א' תמורתם, מן חלה תחלואי רעב מן רצה, רצוא ושוב. מן תלה, והיו חייך תלואים. מן שנה, ישנא הכתם הטוב, וכן נכאו מן הארץ (איוב ל' ח') :
פסוק ח:
שדמות. מקום אילנות או גפנים, והעד מגפן סדום ומשדמות עמורה (דברים ל״ב:ל״ב) :
פסוק ח:
בעלי. עלי נקרא יד המכתש, או כלי שכותשין בו הריפות, אם תכתוש את האויל בעלי (משלי כז יב), ועלי לשון רבים, והב' ב' הכלי :
פסוק ח:
הלמו. הלם יותר מן הכאה, הוראתו שנפרד הדבר מהרכבתו ע"י רוב ההכאה, נמוג וילך והלום (ש"א יד), הכוני בל חליתי (יותר מזה כי) הלמוני ומ"מ בל ידעתי (משלי כ״ג:ל״ה) :
פסוק ח:
שרוקיה. הענפים הדקים הנטוים אחד על חברו כנ"ל (ה' ב') :
פסוק ח:
ושלחותיה. מובדלים מן נטישות, השלוחות מתפשטות לאורך והנטישות לרוחב כמ"ש הרש"פ :
פסוק ט:
בבכי. מושך אחר :
פסוק ט:
אריוך. שרשו רוה, היו"ד עה"פ והוי"ו לה"פ :
פסוק ט:
קיצך. פירות הקיץ :
פסוק ט:
הידד. נגזר מן הד הרים, בת קול המצלצל מן ההרים, והושאל על קול דורכי הגת שהם רבים, צועקים ונענים, וממנו אל קול מחנות נושקי קרב :
פסוק ט:
נפל. יבא ג"כ על העברת דבר ממקום למקום או מגוף לגוף, ע"ל (ט') ונפל בישראל :
פסוק י:
שמחה וגיל. שמחה, מורה שמחת הלב על דבר תמידי, והיית אך שמח, והוא הפך העצבות, לב שמח ובעצבות לב (משלי י"ז כ"ב) וגיל, על דבר התחדש לו, מציאה, בשורה טובה וכדומה, ומבואר בספר זה (למעלה ט' ב', לקמן כה ט', כט יט, לה א' ב', סא יד, סה יח יט, סו יד) :
פסוק יא:
מעי, וקרבי. קרבי, כולל כל חלל הבטן ומעי, בפרטות על המעים לרוב, וישפך מעיו ארצה (ש"ב כ') יצאו מעיו עם חליו (דה"ב כא) :
פסוק יב:
נראה. מענין בזיון, לראוה בך (יחזקאל כא), מוראה ונגאלה (צפניה ג') :
פסוק יב:
ונלאה. גדרו פסוקת הכח (כנ"ל ז') :
פסוק יד:
מעט מזער. מעוטא דמעוטא, וכביר מורה הפלגה, ולרוב בא על החוזק, וכן פה המעט הזה בכמות לא יהיה חזק באיכות :