א מַשָּׂ֖א מוֹאָ֑ב כִּ֠י בְּלֵ֞יל שֻׁדַּ֨ד עָ֤ר מוֹאָב֙ נִדְמָ֔ה כִּ֗י בְּלֵ֛יל שֻׁדַּ֥ד קִיר־מוֹאָ֖ב נִדְמָֽה׃ ב עָלָ֨ה הַבַּ֧יִת וְדִיבֹ֛ן הַבָּמ֖וֹת לְבֶ֑כִי עַל־נְב֞וֹ וְעַ֤ל מֵֽידְבָא֙ מוֹאָ֣ב יְיֵלִ֔יל בְּכָל־רֹאשָׁ֣יו קָרְחָ֔ה כָּל־זָקָ֖ן גְּרוּעָֽה׃ ג בְּחוּצֹתָ֖יו חָ֣גְרוּ שָׂ֑ק עַ֣ל גַּגּוֹתֶ֧יהָ וּבִרְחֹבֹתֶ֛יהָ כֻּלֹּ֥ה יְיֵלִ֖יל יֹרֵ֥ד בַּבֶּֽכִי׃ ד וַתִּזְעַ֤ק חֶשְׁבּוֹן֙ וְאֶלְעָלֵ֔ה עַד־יַ֖הַץ נִשְׁמַ֣ע קוֹלָ֑ם עַל־כֵּ֗ן חֲלֻצֵ֤י מוֹאָב֙ יָרִ֔יעוּ נַפְשׁ֖וֹ יָ֥רְעָה לּֽוֹ׃ ה לִבִּי֙ לְמוֹאָ֣ב יִזְעָ֔ק בְּרִיחֶ֕הָ עַד־צֹ֖עַר עֶגְלַ֣ת שְׁלִשִׁיָּ֑ה כִּ֣י ׀ מַעֲלֵ֣ה הַלּוּחִ֗ית בִּבְכִי֙ יַֽעֲלֶה־בּ֔וֹ כִּ֚י דֶּ֣רֶךְ חוֹרֹנַ֔יִם זַעֲקַת־שֶׁ֖בֶר יְעֹעֵֽרוּ׃ ו כִּֽי־מֵ֥י נִמְרִ֖ים מְשַׁמּ֣וֹת יִֽהְי֑וּ כִּֽי־יָבֵ֤שׁ חָצִיר֙ כָּ֣לָה דֶ֔שֶׁא יֶ֖רֶק לֹ֥א הָיָֽה׃ ז עַל־כֵּ֖ן יִתְרָ֣ה עָשָׂ֑ה וּפְקֻדָּתָ֔ם עַ֛ל נַ֥חַל הָעֲרָבִ֖ים יִשָּׂאֽוּם׃ ח כִּֽי־הִקִּ֥יפָה הַזְּעָקָ֖ה אֶת־גְּב֣וּל מוֹאָ֑ב עַד־אֶגְלַ֙יִם֙ יִלְלָתָ֔הּ וּבְאֵ֥ר אֵילִ֖ים יִלְלָתָֽהּ׃ ט כִּ֣י מֵ֤י דִימוֹן֙ מָ֣לְאוּ דָ֔ם כִּֽי־אָשִׁ֥ית עַל־דִּימ֖וֹן נוֹסָפ֑וֹת לִפְלֵיטַ֤ת מוֹאָב֙ אַרְיֵ֔ה וְלִשְׁאֵרִ֖ית אֲדָמָֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ביאור שטיינזלץ

עדין שטיינזלץ

פסוק א:
מַשָּׂא מוֹאָב. כִּי בְּלֵיל אשר בו שֻׁדַּד, נשדדה העיר עָר, אחת הערים הראשיות של מואב — מוֹאָב נִדְמָה, הוכה ונשחת, כִּי בְּלֵיל שֻׁדַּד קִיר, אף היא עיר מואבית חשובה — מוֹאָב נִדְמָה. נפילתן של ערים אלו גרמה לתושבי מואב לחוש כאילו כל ארצם נכחדה.
פסוק ב:
עָלָה איש מואב אל הַבַּיִת, לבית המלך, או: למקדש המואבי, וְדִיבֹן הַבָּמוֹת, ועלה אל הבמות שבעיר דיבון לְבֶכִי, עַל נְבוֹ וְעַל מֵידְבָא שהושמדו במלחמה, מוֹאָב יְיֵלִיל, יילל, יבכה. לכן — בְּכָל רֹאשָׁיו קָרְחָה, כָּל זָקָן גְּרוּעָה, מגרעת שֵׂער. מנהג הקרחה על מת, שנאסר על ישראל, היה נפוץ בכל עמי האזור. את אבלם העמוק ביטאו המואבים ביצירת קרחות בראשם ובמגרעות שער זקַניהם.
פסוק ג:
בְּחוּצֹתָיו של מואב חָגְרוּ שָׂק, וחגורי שק עלו עַל גַּגּוֹתֶיהָ של המדינה, וּבִרְחֹבֹתֶיהָ כֻּלֹּה יְיֵלִיל יֹרֵד בַּבֶּכִי, התייפחו והזילו דמעות.
פסוק ד:
וַתִּזְעַק חֶשְׁבּוֹן. עיר מואבית זו עברה לידי סיחון מלך האמורי, ומידיו - לישראל, אך נראה שהמואבים יִישבו אותה שנית. וְאֶלְעָלֵה, עיר נוספת הנזכרת בתורה. כשהערים הללו זעקו את שבר מפלתן, עַד יַהַץ, שאף היא נזכרת בתורה, אך מקומה המדויק אינו ידוע, נִשְׁמַע קוֹלָם. עַל כֵּן חֲלֻצֵי מוֹאָב יָרִיעוּ לא תרועת מלחמה, אלא תרועת שבר ויללה, כי נַפְשׁוֹ יָרְעָה, מלה זו היא מעין צירוף של תרועה ורעה לּוֹ. נפשו בכתה לו והייתה מרה עליו.
פסוק ה:
לִבִּי לְמוֹאָב יִזְעָק. בְּרִיחֶהָ, בריחי הערים נשברו. ואפשר: הבורחים ממנה בורחים עַד צֹעַר, עֶגְלַת שְׁלִשִׁיָּה, כנראה אף היא שם או כינוי למקום כלשהו,כִּי הבורח מן המלחמה דרך מַעֲלֵה הַלּוּחִית, שם מקום — בִּבְכִי יַעֲלֶה בּוֹ, כִּי בדֶּרֶךְ חוֹרֹנַיִם זַעֲקַת שֶׁבֶר יְעֹעֵרוּ, יעוררו, יערערו, או: יצעקו.
פסוק ו:
כִּי מֵי נִמְרִים, שם מעיין או נחל — מְשַׁמּוֹת, שממה יִהְיוּ, כִּי יָבֵשׁ חָצִיר, כָּלָה דֶשֶׁא, יֶרֶק לֹא הָיָה.
פסוק ז:
עַל כֵּן יִתְרָה, יותר ממה שנאמר — האויב עָשָׂה, ואת פְקֻדָּתָם, ממונם עַל נַחַל הָעֲרָבִים, לא ידוע היכן הוא — ייתכן שהוא בערבה, או שגדלים בו ערבי נחל,יִשָּׂאוּם — את כספם וישמידום האויבים.
פסוק ח:
כִּי הִקִּיפָה הַזְּעָקָה אֶת גְּבוּל מוֹאָב, עַד אֶגְלַיִם יִלְלָתָהּ, וּבְאֵר אֵילִים יִלְלָתָהּ. יללת כאב המפלה הגיעה עד גבולות ארצם. אף מקומות אלה אינם מוכרים.
פסוק ט:
כִּי מֵי הנהר דִימוֹן מָלְאוּ דָם, כִּי אָשִׁית, אשים עַל דִּימוֹן נוֹסָפוֹת, תוספות דם לִפְלֵיטַת מוֹאָב אַרְיֵה. אנשים יברחו מעיר לעיר, ייהרגו בחרב וימותו ברעב, ואחרי הפליטים ירדפו אריות, שבאותו זמן היו מצויים באזור גאון הירדן. וְלִשְׁאֵרִית אֲדָמָה, לאותם הנשארים על אדמתם.