פסוק א:משא מואב וגומר עד לכן ייליל מואב למואב כולו וגומר. הנבואה הזאת ניבא הנביא על חרבן מואב שנחרבה על ידי סנחריב, ולפי שהיתה חרבנה פתע פתאום, לכן אמר כי בליל שודד ער מואב נדמה, וער וקיר היו שני ערים גדולות במואב, ולפי ששניהם שודדו ונחרבו בפתע, אמר שמואב בליל שודד על דרך מה שאמר (יונה ד, י) שבין לילה אבד והמפרשים כתבו ששניהם שודדו בלילה אחד כפי פשט הכתוב, ולפי שהיו שני הערים האלה גדולות ובצורות. והיה מואב כולו נשען עליהן, לכן אמר כי בליל שודד ער מואב נדמה רוצה לומר באותה לילה או באותה שעה ששודד, נדמה מואב רוצה לומר נכרת וימות לבו בקרבו ויהי לאבן, וכן בליל שודד קיר מואב נדמה כי בלילה ששודד העיר ששמה קיר, באותה שעה או באותה לילה מואב נדמה ונכרת, והרב רבי אברהם אבן עזרא פירש שליל הוא סמוך, והטעם בליל כך מהשבוע ואינו נכון. וזכר הנביא שהיתה כל כך יגון מואב ואנקתו על אבדת שני הערים הגדולות האלה, (ב) שעלה הבית, רוצה לומר בית עבודה זרה שלו, ואל דיבון שהוא היה מקום גבוה באותו בית, ששם היו הבמות, וספר שעלה שם לבכות על נבו ועל מידבא שהם ערים למואב שהחריבם סנחריב, אחרי לוקחו ער וקיר, וייליל מואב עליהם ויקרחו בני מואב ראשיהם וימרטו זקנם, והוא אומרו בכל ראשיו קרחה וכל זקן גרועה, רוצה לומר חסרה מהשער על ידי מריטה, כי זה היה להם גרעון גדול, לפי שהיה אצלם הדרת פנים הזקן, ואפשר לפרש שהנביא רצה להאשים את מואב שלא היו גבורי חיל, על שלא התחזקו להלחם למלט את נפשם ואת ארצם, והוא אומרו כי בליל שודד ער מואב נדמה, כלומר נשתתק שלא נשאר בו כח, ולא יצאו להלחם עם אויביהם על חומות עריהם, אבל כל אחד מהם עלה הבית, רוצה לומר שהיה עולה לביתו להטמן שם ולבכות, וכן היו עולים לדיבון שהוא מקום הבמות לבכות על נבו ועל מידבא ולקרוע ראשם וזקנם לא להלחם, והוא על דרך מה שנאמר במשא גיא חזיון (ישעיה כא, יז) כי עלית כולך לגגות כמו שאפרש שמה בעזר הצור.
פסוק א:וזכר שהיה עושה מואב כאשה מתאבלת על מת, (ג) כי הם בחוצותיו חגרו שק ועל גגותיה שהיא הבית אשר זכר למעלה, וברחובותיה כולו ייליל יורד בבכי, כי לא עצרו כח להלחם כי אם לצעוק ולבכות (ד) ותצעק חשבון ואלעלה שהם ערי מואב, כל אחת מהן תצעק צעקה כל כך גדולה עד שנשמע קולם עד יהץ שהיא עיר אחרת רחוקה משם, והגיעה הזעקה עד שמה לגדלה, ולא לבד ההמון והאנשים החלושים רכי הלב והנשים היו צועקים, אבל גם חלוצי מואב והם אנשי המלחמה יריעו, רוצה לומר היו מרימים קולם בתרועה, וכל אחד מהם נפשו ירעה לו, כלומר שנפשו של מואב וקירות לבו יעשה תרועה וזעקה על עצמו, (ה) באמרו לבי למואב יזעק בריחיה עד צוער עגלה שלישיה, רוצה לומר שמואב היה צועק לשני דברים, האחת בעבור מעלתו ששודד ונהפך כמו רגע, והענין שהעם המואבי יאמר כן, והשני לפי שהבורחים אשר ברחו בבורחם ממואב לא נמלטו בעיר גדולה להשגב בה כי אם בעיר קטנה, וזהו אומרו בריחיה עד צוער, כלומר הברוחים של מואב לא ברחו, כי אם עד צוער שהיא עיר קטנה כדרך שעשה אביהם לוט שברח לשם בהפכת סדום ועמורה, כמו שאמר (בראשית יט, כ) הלא מצער היא ותחי נפשי. וה"ר אברהם אבן עזרא פירש בריחיה מלשון בריח ודלתים, יאמר שבריחי המדינה הובאו עד צוער של מצרים, או עד צוער של סדום בידי האויבים, ומה שפירשתי הוא הנכון. וחזר לדבר כנגד השני דברים אשר זכר, אם כנגד שלימות ארץ מואב ומעלתה אשר אמר לבי למואב יצעק, ואמר עוד עליה עגלת שלישיה והתי"ו תשמש במקום ה"א, כמו (תהלים קלב, ד) אם אתן שנת לעיני, יאמר שמואב היא כעגלה שלישיה בת ג' שנים כי היא הטובה והשמנה, וכן היתה מואב מלאה כל טוב כשבא עליה הרעה, ואמר כנגד הדבר השני שזעק עליו מאשר בריחיה ברחו עד צוער, שהסבה שלא ברחו יותר מזה ונמלטו שם בעיר קטנה היה הוא, לפי שמעלה הלוחית בבכי יעלה בו, ומעלה הלוחית הוא מקום גבוה כשילכו לצוער, וכאלו הגיד שהיו הבריחים עולים ובוכים, וכן בדרך חורונים, רוצה לומר מעלה בית חורון התחתון והעליון גם כן באותו הדרך אותם הבורחים, זעקת שבר יעערו, רוצה לומר יריעו או יהיה ירועעו מענין תרועה, ויש מפרשים עגלה שלישיה על צוער שהיתה חזקה ונכבדת כעגלה בת שלש שנים להמלט שמה, ושמעלה הלוחית הוא דרך אחד וכן דרך חורונים הוא דרך אחר, כי בשני הדרכים האלו הלכו הבורחים הלוך ובכה, ואולי לוחית וחורונים הם שמות מקומות והם בדרך צוער.
פסוק א:ואמרו (ו) כי מי נמרים משמות יהיו כי יבש חציר וגומר, להגיד שהיה זה כאשר מי נמרים והוא נהר גדול הנקרא כן העובר בארץ מואב, והיו מימיו מתברכים ועולה ומשקה את כל הארץ אותם המימות היו משמות ונהר יחרב ויבש, ונמשך מזה כי יבש חציר כלה דשא ירק לא היה, רוצה לומר כי בסבת חסרון מי הנהר נעדרו התבואות כולם, וזה היה גם כן עזר גדול לרעתם. ואמנם אומרו (ז) על כן יתרה עשה ופקודתם על נחל הערבים ישאום פירשו בו בעבור בריחתם ועזיבתם כל אשר להם, על כן היתרון אשר עשה כל אחד מהם, רוצה לומר הממון אשר כנס ואסף ופקודתם שהוא הטמון, הכל ישאום אויביהם על נחל הערבים, ושם יחלקו שלל, ולפי שהעיקר חסר מן הספר כפי זה הפירוש, כי הנה יחסר מלת אשר ומלת האויבים, ומאמר ושם יחלקו שלל, לכן אחשוב בפירושו שמלת עשה הוא מגזרת (יחזקאל כג, ג) ושם עשו דדי בתוליה, (תהלים קלט, טו) אשר עושתי בסתר, שענינם כפי מה שפירשו המדקדקים סחיטה וכתישה, יאמר הכתוב על כן יתרה של מואב, והוא כנוי לשרים ולשרידים שבהם, עשה רוצה לומר רמס וכתש האויב, ופקודתם שהם הפקודים והסגנים שבהם על נחל הערבים ישאום, רוצה לומר שיהרגו אותם וישפכו דמם בנחל, וכמו שאמר מיד כי מי דימון מלאו דם, וכאלו אמר שמפני שמי נמרים נשמו כמו שזכר, היו באים המואביים על נחל הערבים לבקש מים, ושם היו הורגים אותם ומשליכים אותם בנחל, וזהו ופקודתם על נחל הערבים ישאום, וה"ר אברהם אבן עזרא פירש הכתוב הזה על נכון, שהוא אמר שיתרם הוא ממונם וכן ופקודתם הוא הדבר הטמון, ועשה הוא כמו עשה לי את החיל הזה, יאמר שהמואבים יתרם ופקודתם שהוא ממונם שכל אחד מהם עשה על נחל הערבים ישאום, שהיו מוליכים אותו שם מפחד האויבים כדי שלא יגזלו אותו, ורש"י פירש פקודתם כמו שתרגם יונתן תחומיהון, כלומר ארצם שפקודתם עליה תלקח מהם עד נחל הערבים, ופירש ישאום שיקחו האויבים עד אותם הגבולים, ועוד פירש עד נחל הערבים ישאום שהאויבים יגלו אותם, וישאום על נהרות בבל שנאמר עליהם (תהלים קלז, ב) על ערבים בתוכה תלינו כנורותינו ודרך דרש הוא.
פסוק ח:וזכר הנביא שמפני זה הגיעה והקיפה הזעקה את גבול מואב עד אגלים, רוצה לומר שהיתה הזעקה בכל הגבול עד אגלים יללתה שהיה סוף הגבול שמה, וגם כן עד באר אלים יללתה שמצד אחד היה סוף הגבול אגלים, ומצד אחר היה סוף הגבול באר אלים, והיללה והזעקה הגיעה עד אותם המקומות, וכמו שביאר שעד נחל הערבים ישאום את המואבים כפי הפירוש האחד.
פסוק ט:כך ביאר שבנחל אחר שנקרא דימון היה גם כן מלא דם לפי שהיו שמה גם כן האויבים, וכאשר היו באים המואבים על הנחל היו הורגים אותם שמה, וזהו אומרו כי מי דימון מלאו דם, רצונו לומר מן הרוגי מואב, ואמרו כי אשית על דימון נוספות פירשו בו שיהיה הדם נוסף על מי הנהר, ויהיו נוספות כמו גולות דם נוספות על הנהר שילכו מזה ומזה פלגים לנהרים, ושכן ישים לפלטת מואב ולשארית אדמתו אריה ושאר חיות רעות שיאכלם, והנכון אשר זכר הנביא בשם האל, שישית על דימון צרות נוספות לפלטת מואב ולשארית אדמתו, והתוספת שישית על פליטתו הוא אריה שרוצה לומר שאשר ינצל מחרב סנחריב יבוא נבוכדנצר אחריו שנקרא אריה, כמו שנאמר (ירמיה ד, ז) עלה אריה מסבכו, ויכלה אותם כי כן היה, ולפי שהנביאים היו מליצים מאמריהם עם שתוף השמות, אפשר לפרש שהנהר הזה שהיה שמו דימון מגזרת דם ישית עליו נוספות, רוצה לומר דם הרבה שיתוסף עליו באופן שיתוסף שמו כראוי, וכן יעשה שישית אריה לפלטת מואב ולשארית אדמתו.
