א מַשָּׂ֖א בָּבֶ֑ל אֲשֶׁ֣ר חָזָ֔ה יְשַׁעְיָ֖הוּ בֶּן־אָמֽוֹץ׃ ב עַ֤ל הַר־נִשְׁפֶּה֙ שְֽׂאוּ־נֵ֔ס הָרִ֥ימוּ ק֖וֹל לָהֶ֑ם הָנִ֣יפוּ יָ֔ד וְיָבֹ֖אוּ פִּתְחֵ֥י נְדִיבִֽים׃ ג אֲנִ֥י צִוֵּ֖יתִי לִמְקֻדָּשָׁ֑י גַּ֣ם קָרָ֤אתִי גִבּוֹרַי֙ לְאַפִּ֔י עַלִּיזֵ֖י גַּאֲוָתִֽי׃ ד ק֥וֹל הָמ֛וֹן בֶּֽהָרִ֖ים דְּמ֣וּת עַם־רָ֑ב ק֠וֹל שְׁא֞וֹן מַמְלְכ֤וֹת גּוֹיִם֙ נֶֽאֱסָפִ֔ים יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת מְפַקֵּ֖ד צְבָ֥א מִלְחָמָֽה׃ ה בָּאִ֛ים מֵאֶ֥רֶץ מֶרְחָ֖ק מִקְצֵ֣ה הַשָּׁמָ֑יִם יְהוָה֙ וּכְלֵ֣י זַעְמ֔וֹ לְחַבֵּ֖ל כָּל־הָאָֽרֶץ׃ ו הֵילִ֕ילוּ כִּ֥י קָר֖וֹב י֣וֹם יְהוָ֑ה כְּשֹׁ֖ד מִשַּׁדַּ֥י יָבֽוֹא׃ ז עַל־כֵּ֖ן כָּל־יָדַ֣יִם תִּרְפֶּ֑ינָה וְכָל־לְבַ֥ב אֱנ֖וֹשׁ יִמָּס׃ ח וְֽנִבְהָ֓לוּ ׀ צִירִ֤ים וַֽחֲבָלִים֙ יֹֽאחֵז֔וּן כַּיּוֹלֵדָ֖ה יְחִיל֑וּן אִ֤ישׁ אֶל־רֵעֵ֙הוּ֙ יִתְמָ֔הוּ פְּנֵ֥י לְהָבִ֖ים פְּנֵיהֶֽם׃ ט הִנֵּ֤ה יוֹם־יְהוָה֙ בָּ֔א אַכְזָרִ֥י וְעֶבְרָ֖ה וַחֲר֣וֹן אָ֑ף לָשׂ֤וּם הָאָ֙רֶץ֙ לְשַׁמָּ֔ה וְחַטָּאֶ֖יהָ יַשְׁמִ֥יד מִמֶּֽנָּה׃ י כִּֽי־כוֹכְבֵ֤י הַשָּׁמַ֙יִם֙ וּכְסִ֣ילֵיהֶ֔ם לֹ֥א יָהֵ֖לּוּ אוֹרָ֑ם חָשַׁ֤ךְ הַשֶּׁ֙מֶשׁ֙ בְּצֵאת֔וֹ וְיָרֵ֖חַ לֹֽא־יַגִּ֥יהַ אוֹרֽוֹ׃ יא וּפָקַדְתִּ֤י עַל־תֵּבֵל֙ רָעָ֔ה וְעַל־רְשָׁעִ֖ים עֲוֺנָ֑ם וְהִשְׁבַּתִּי֙ גְּא֣וֹן זֵדִ֔ים וְגַאֲוַ֥ת עָרִיצִ֖ים אַשְׁפִּֽיל׃ יב אוֹקִ֥יר אֱנ֖וֹשׁ מִפָּ֑ז וְאָדָ֖ם מִכֶּ֥תֶם אוֹפִֽיר׃ יג עַל־כֵּן֙ שָׁמַ֣יִם אַרְגִּ֔יז וְתִרְעַ֥שׁ הָאָ֖רֶץ מִמְּקוֹמָ֑הּ בְּעֶבְרַת֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת וּבְי֖וֹם חֲר֥וֹן אַפּֽוֹ׃ יד וְהָיָה֙ כִּצְבִ֣י מֻדָּ֔ח וּכְצֹ֖אן וְאֵ֣ין מְקַבֵּ֑ץ אִ֤ישׁ אֶל־עַמּוֹ֙ יִפְנ֔וּ וְאִ֥ישׁ אֶל־אַרְצ֖וֹ יָנֽוּסוּ׃ טו כָּל־הַנִּמְצָ֖א יִדָּקֵ֑ר וְכָל־הַנִּסְפֶּ֖ה יִפּ֥וֹל בֶּחָֽרֶב׃ טז וְעֹלְלֵיהֶ֥ם יְרֻטְּשׁ֖וּ לְעֵֽינֵיהֶ֑ם יִשַּׁ֙סּוּ֙ בָּֽתֵּיהֶ֔ם וּנְשֵׁיהֶ֖ם תשגלנה (תִּשָּׁכַֽבְנָה׃) יז הִנְנִ֛י מֵעִ֥יר עֲלֵיהֶ֖ם אֶת־מָדָ֑י אֲשֶׁר־כֶּ֙סֶף֙ לֹ֣א יַחְשֹׁ֔בוּ וְזָהָ֖ב לֹ֥א יַחְפְּצוּ־בֽוֹ׃ יח וּקְשָׁת֖וֹת נְעָרִ֣ים תְּרַטַּ֑שְׁנָה וּפְרִי־בֶ֙טֶן֙ לֹ֣א יְרַחֵ֔מוּ עַל־בָּנִ֖ים לֹֽא־תָח֥וּס עֵינָֽם׃ יט וְהָיְתָ֤ה בָבֶל֙ צְבִ֣י מַמְלָכ֔וֹת תִּפְאֶ֖רֶת גְּא֣וֹן כַּשְׂדִּ֑ים כְּמַהְפֵּכַ֣ת אֱלֹהִ֔ים אֶת־סְדֹ֖ם וְאֶת־עֲמֹרָֽה׃ כ לֹֽא־תֵשֵׁ֣ב לָנֶ֔צַח וְלֹ֥א תִשְׁכֹּ֖ן עַד־דּ֣וֹר וָד֑וֹר וְלֹֽא־יַהֵ֥ל שָׁם֙ עֲרָבִ֔י וְרֹעִ֖ים לֹא־יַרְבִּ֥צוּ שָֽׁם׃ כא וְרָבְצוּ־שָׁ֣ם צִיִּ֔ים וּמָלְא֥וּ בָתֵּיהֶ֖ם אֹחִ֑ים וְשָׁ֤כְנוּ שָׁם֙ בְּנ֣וֹת יַֽעֲנָ֔ה וּשְׂעִירִ֖ים יְרַקְּדוּ־שָֽׁם׃ כב וְעָנָ֤ה אִיִּים֙ בְּאַלְמְנוֹתָ֔יו וְתַנִּ֖ים בְּהֵ֣יכְלֵי עֹ֑נֶג וְקָר֤וֹב לָבוֹא֙ עִתָּ֔הּ וְיָמֶ֖יהָ לֹ֥א יִמָּשֵֽׁכוּ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

רד"ק

רד"ק

פסוק א:
משא בבל. אמר אשר חזה להודיע כי נתנבא גם על אומות העולם, ובראשון אמר אשר חזה ולא הוצרך לומר על האחרים:
פסוק ב:
על הר נשפה. נשא וגבוה, כמו וילך שפי, אפתח על שפיים קינה, ויונתן תרגם על כרכא דיתבא שליוא ר"ל בבל שהיתה שלוה ושקטה, פירוש מלשון רבותינו והוא שאכלום בעליהם שלש שנים בשופי אמר שאו נס הניפו יד על דרך משל כאלו קראו להם ונשאו להם נס על הר גבוה והניפו להם יד שיבאו מהרה אל בבל להשחיתה והבאים אליה הם מדי ופרס, ותנופת היד הוא כאדם הקורא והוא רחוק לו שאינו שומעו ומניף לו בידו שיבא:
פסוק ב:
ויבאו פתחי נדיבים. כמו בפתחי חסר בי"ת השמוש, כמו לזנות בית אביה, ואחרים רבים, ושרי בבל קורא נדיבים שהיו גדולים בעושר ובמעלה והם הנקראים נדיבים כי ברוב אנשים גדולים ואנשי שם רוח נדיבה בהם, ויש מפרשים נדיבים על מדי ופרס, ויפרשו פתחי כמו חרבות, וכן ואת ארץ נמרד בפתחיה:
פסוק ג:
אני צויתי למקודשי. והם מדי ופרס, ואמר צויתי ואמר למקודשי ר"ל שהעיר את רוחם לבא אל בבל והרי הם כאלו צוה וקדש וזמן אותם לבא:
פסוק ג:
לאפי. קראתי אותם לעשות בבבל אפי וחמתי ויהיו עליזים ושמחים:
פסוק ג:
בגאותי. שאני מתגאה על בבל על ידם:
פסוק ד:
קול המון. אמר הנביא כי שמע בנבואה קול המון בהרים דמות עם רב כאלו היו עם רב בהרים מדברים ונשמע קול המון ההרים בו ושמע קול שאון ממלכות גוים נאספים ורב הצבא הזה היה ה' צבאות והוא היה מפקדם, כלומר מונה אותם, כענין שנאמר תפקדו אותם לצבאותם, כי כן דרך העולם בבא צבא למלחמה מונה אותם האדון המושל עליהם לדעת מנינם בבאם למלחמה, ויש לפרשו ענין מנוי כלומר הוא היה משים פקידים עליהם, וכן תרגם יונתן:
פסוק ה:
באים. מקצה השמים, ממזרח, אמר מקצה השמים על דרך הפלגה לרחוק הקצה כאלו נוגע לשמים מן הצד ההוא:
פסוק ה:
ה' וכלי זעמו. הוא המנהיג הצבא ועם הצבא הם כלי זעמו ובהם יחבל ארץ בבל:
פסוק ו:
הלילו. אמר כנגד אנשי בבל:
פסוק ו:
כשוד משדי יבא. כשוד שיבא מחזק שאין דרך להנצל ממנו, וכן כקול שדי כקול חזק, וכן תרגם יונתן:
פסוק ז:
על כן. כי אין להם תחבולה להנצל כיון שבא להם זה להנצל מאת ה':
פסוק ז:
תרפינה. הידים מלהלחם כנגד אויביהם והלב ימס שלא ימצא בעצמו שום גבורה ואומץ כי הגבורה היא בלב, כמו שאמר ואמיץ לבו בגבורים:
פסוק ח:
ונבהלו. בקמץ מפני השלשלת כי יש לה משפט ההפסק, ופירוש יושבי בבל יהיו נבהלים ולא יוכלו להשיב יד:
פסוק ח:
יאחזון. בצר"י מפני ההפסק, ופי' הם יאחזום צירים, וזה הענין משמש בשני פנים כי הצירים יאחזו האדם הנבהל, כמו חיל אחז יושבי פלשת, הלא חבלים יאחזון, צירים אחזונו, ובהתחזק מצירים על האדם תמיד כאלו האדם יאחז הצירים שלא יפרדו ממנו, לפיכך אמר צירים וחבלים יאחזון, לדעת יונתן יהיה נו"ן יאחזון נו"ן הכנוי והוא כמו יאחזום ויהיה בענין כמו חבריו וטוב הוא פירושו לכן תרגם יחידונונון:
פסוק ח:
יתמהו. לפי שבא להם הרעה פתאם יתמהו איש אל רעהו איך היה זה:
פסוק ח:
פני להבים פניהם. כאדם שיש לו בשת שישובו פניו אדומים:
פסוק ט:
הנה יום ה' בא אכזרי ועברה. יהיה אכזרי ועברה וחרון אף עמו:
פסוק ט:
הארץ. פירוש ארץ בבל:
פסוק ט:
וחטאיה. יושבי בבל שהם חטאים ורשעים ישמידם מבבל עד שתשאר שממה בעונותיהם מאנשיה:
פסוק י:
כי כוכבי. הנביאים מדברים דרך משל ואומרים על מי שתבא לו צרה כי הוא יושב בחשך ולא יזרח לו השמש ולא יאירו לו הכוכבים ולא שום אורה כמו שאמר ידעך נרו באשון חשך, וכן זה הפסוק ואחרים רבים בזה הענין, ופירוש וכסיליהם, כתב רבי יונה כי כסיל הוא כוכב גדול נקרא בערבי סוא"ל והכוכבים המתחברים אליו נקראים על שמו כסילים:
פסוק י:
יהלו אורם. ענין נוגה שרשו הלל מבנין הפעיל ויהלו כמו יגיהו, כמו שאמר וירח לא יגיה אורו, כאילו אמר לא יתנו אורם והפעלה על הככבים, אם אראה אור כי יהל הפעלה על האומר בצאתו שיקוו אורו:
פסוק יא:
ופקדתי על תבל. ר"ל על ארץ בבל אפקוד עליהם רעה שעשו לישראל:
פסוק יא:
ועל רשעים. הכשדים שהם רשעים והרעו לישראל יותר מדאי, כמו שאמר אני קצפתי מעט והם עזרו לי לרעה:
פסוק יא:
גאון זדים. שהיו גאים ואנשי זדון אשבית זדונם:
פסוק יב:
אוקיר. אשים בני תבל יקרים יותר מפז, כלומר אם ירצה אדם לפדותם שלא יהרגום לא יקחו מדי ופרס בהם משקלם זהב שלא יהרגו אותם:
פסוק יב:
מכתם אופיר. מזהב אופיר, והפסוק כפול בענין במלות שונות, ויונתן תרגם הפסוק בענין אחר אמר אחבב דחלי וגו', ר"ל על ישראל שהיו בבבל שלא יומתו בין המומתים מאנשי בבל כי יהיו יקרים בעיני מדי ופרס יותר מפז וישמרו אותם שלא יהרגו:
פסוק יג:
על כן שמים. דרך משל, כאלו ירגזו השמים ותרעש הארץ מרוב הרעה הבאה על בבל כי לא יוכלו להנצל מן החרב בשום ממון, לפיכך אמר על כן:
פסוק יד:
והיה. העם הנכרי אשר בבבל יהיה בבא הרעה על בבל כצבי מודח, שידיחוהו וירדפו אחריו ללכדו שהוא רץ בכל כחו כן כל אשר בבבל מעם אחר יצאו בחפזון מתוכו איש אל עמו יפנו ואיש אל ארצו ינוסו:
פסוק טו:
כל הנמצא. כל הנמצא בתוכו מעם אחר ידקר, כמו אנשי העיר, וכפל הענין במלות שונות, ואמר כל הנספה יפול בחרב ופירוש הנספה כמו נוסף שהוא מעם אחר ונוסף אל אנשי העיר, והוא משרש ספו שנה על שנה למען ספות הרוה ויסף וספה בענין אחד, ובענין הזה תרגם יונתן, וענין ידקר הוא מכת החרב, ויש מפרשים כל הנספה כמו ויש נספה בלא משפט ואמר כל מי שיגיע זמנו למות לא ימות על מטתו אלא יפול בחרב:
פסוק טז:
ועולליהם ירטשו. הבנים בעיני האבות, ישסו בתיהם ונשיהם תשכבנה לעיניהם, ואחר כן יהרגו אותם, וכל זה הוא דרך אכזריות, וענין ירוטשו הוא הפלת העוללים בקרקע או אל הקירות דרך אכזריות, וישסו ענין בזה והוא מפעלי הכפל מבנין נפעל:
פסוק טז:
ותשכבנה. כתיב ותשגלנה קרי:
פסוק יז:
הנני מעיר. אעיר את רוחם לבא אל בבל להלחם עליה וזה מדי כי דריוש המדי הוא שכבש בבל ובמותו מלך עליהם כורש הפרסי, וזה העם לא יחשבו כלום כסף וזהב לפדיון אנשי בבל אלא יהרגו אותם ולא יהיה להם פדיון כמו שאמר אוקיר אנוש מפז:
פסוק יח:
וקשתות. פי' עם קשתותיהם ירוטשו הנערים כי הנה הקשתות תרטשנה הנערים, ופי' בו כי היו משימים הנערים בקשתות מקום חצים ומורים אותם על הקרקע ואל הקירות:
פסוק יח:
ופרי בטן, ובנים. ר"ל בעודם קטנים, וכן ואכל פרי בטנך, אם בנים ואם בנות יציל, או בן יגח או בת יגח:
פסוק יח:
לא תחוס עינם. בשורק והוא לבדו בשור"ק כי כל השאר בחולם:
פסוק יט:
והיתה בבל. פירוש בבל שהיתה צבי ממלכות תפארת גאון כשדים תהיה עתה כמהפכת אלהים את סדום ואת עמורה ופירוש צבי חפץ שכל הממלכות היו חפצים בה והכשדים שהיתה להם היו מתפארים ומתגאים בה עתה תהיה כמהפכה שהפך אלהים את סדום ואת עמורה שתהיה חרבה ולא יהיה בה יישוב לעד, והעיר בבל שמלכו עליה דריוש וכורש, ושהיא היום אינה בבל הקדומה כי אותם החריב דריוש ובנה עיר אחרת באותה הבקעה היא שמה בבל עד היום, ובסדר עולם אומר כי כשכבש אותה דריוש והרג בלשצר ומלך עליה שנה ובשנה השניה הפכה אלהים כמהפכת סדום ועמורה, וזהו שאמר הכתוב ובא בשנה השמועה שמועה זו של דריוש ואחריו בשנה השנית השמועה זאת כמהפכה שהפכה אלהים כסדום ועמורה:
פסוק כ:
לא תשב. פי' תשב ותשכון על העיר כנגד היושבים והשוכנים בה, כמו העיר היוצאת אלף, רוצה לומר על אנשים היוצאים ממנה:
פסוק כ:
לא יהל. משפטו לא יאהל רוצה לומר לא יטה אהלו ואמר ערבי לפי שהערביים הם השוכנים באהלים:
פסוק כ:
ורועים. ואפילו רועים לא ירביצו שם צאנם, כי אמר תחלה לא תשב, כלומר לא תהיה בנויהם עד שישבו בה אנשים ולא אפי' אהל לא יטה אדם שם דרך עראי ואין צריך לומר אלא אפילו הצאן לא ירביצו שם שלא ירבצו אותם שם הרועים כי משכן החיות רעות תהיה כמו המדבר:
פסוק כא:
ורבצו. הצאן לא ירביצו שם אלא מי ירבץ שם חיות המדבר ירבצו שם, ופי' ציים חיות השוכנות במקום ציים לפיכך נקראו ציים, וי"מ ששם נמיות הנזכר בדברי רבותינו כדי שלא תקפוץ הנמיה מרטרי"נא בלע"ז:
פסוק כא:
בתיהם. החרבים:
פסוק כא:
אוחים. חיה שקורין בלע"ז פרו"ן:
פסוק כא:
בנות יענה. הם הקטנים מן היענים והאמות מעופפים בעולם ויניחו קטניהם ויתאבלו לחוסר מזונותם, לפיכך אמר ואבל כבנות יענה ודרך היענים לשכן במדבר ובמקומות החרבים:
פסוק כא:
ושעירים. הם השדים, כמו לשעירים אשר הם זונים אחריהם, ונקראו כן לפי שהם נראים כדמות שעירים למאמין בהם, וכן תרגם יונתן ושידין יחייכון תמן:
פסוק כב:
וענה. פי' ויצעק כמו ענו לה, ותען להם, וענתה שמה, והדומים להם ענין הגבהת קול וכן דרך האיים והתנים להגביה קולם והוא כקול אבל:
פסוק כב:
איים. שם חיה מחיות המדבר, וי"ת וינפצון חתולין בבירניתהון, נ"א וינצפון צד"י קודם לפ"א:
פסוק כב:
באלמנותיו. כמו בארמנותיו, כתרגומו:
פסוק כב:
ותנין בהיכלי ענג. וכן תנין יענו בהיכלי ענג שהיו ועתה יהיו חרבים מדור החיות:
פסוק כב:
וקרוב לבא עתה. עת חרבן בבל קרוב לבא:
פסוק כב:
וימיה. ימי שלותה לא ימשכו כי קצרים יהיו: