א מַשָּׂ֖א בָּבֶ֑ל אֲשֶׁ֣ר חָזָ֔ה יְשַׁעְיָ֖הוּ בֶּן־אָמֽוֹץ׃ ב עַ֤ל הַר־נִשְׁפֶּה֙ שְֽׂאוּ־נֵ֔ס הָרִ֥ימוּ ק֖וֹל לָהֶ֑ם הָנִ֣יפוּ יָ֔ד וְיָבֹ֖אוּ פִּתְחֵ֥י נְדִיבִֽים׃ ג אֲנִ֥י צִוֵּ֖יתִי לִמְקֻדָּשָׁ֑י גַּ֣ם קָרָ֤אתִי גִבּוֹרַי֙ לְאַפִּ֔י עַלִּיזֵ֖י גַּאֲוָתִֽי׃ ד ק֥וֹל הָמ֛וֹן בֶּֽהָרִ֖ים דְּמ֣וּת עַם־רָ֑ב ק֠וֹל שְׁא֞וֹן מַמְלְכ֤וֹת גּוֹיִם֙ נֶֽאֱסָפִ֔ים יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת מְפַקֵּ֖ד צְבָ֥א מִלְחָמָֽה׃ ה בָּאִ֛ים מֵאֶ֥רֶץ מֶרְחָ֖ק מִקְצֵ֣ה הַשָּׁמָ֑יִם יְהוָה֙ וּכְלֵ֣י זַעְמ֔וֹ לְחַבֵּ֖ל כָּל־הָאָֽרֶץ׃ ו הֵילִ֕ילוּ כִּ֥י קָר֖וֹב י֣וֹם יְהוָ֑ה כְּשֹׁ֖ד מִשַּׁדַּ֥י יָבֽוֹא׃ ז עַל־כֵּ֖ן כָּל־יָדַ֣יִם תִּרְפֶּ֑ינָה וְכָל־לְבַ֥ב אֱנ֖וֹשׁ יִמָּס׃ ח וְֽנִבְהָ֓לוּ ׀ צִירִ֤ים וַֽחֲבָלִים֙ יֹֽאחֵז֔וּן כַּיּוֹלֵדָ֖ה יְחִיל֑וּן אִ֤ישׁ אֶל־רֵעֵ֙הוּ֙ יִתְמָ֔הוּ פְּנֵ֥י לְהָבִ֖ים פְּנֵיהֶֽם׃ ט הִנֵּ֤ה יוֹם־יְהוָה֙ בָּ֔א אַכְזָרִ֥י וְעֶבְרָ֖ה וַחֲר֣וֹן אָ֑ף לָשׂ֤וּם הָאָ֙רֶץ֙ לְשַׁמָּ֔ה וְחַטָּאֶ֖יהָ יַשְׁמִ֥יד מִמֶּֽנָּה׃ י כִּֽי־כוֹכְבֵ֤י הַשָּׁמַ֙יִם֙ וּכְסִ֣ילֵיהֶ֔ם לֹ֥א יָהֵ֖לּוּ אוֹרָ֑ם חָשַׁ֤ךְ הַשֶּׁ֙מֶשׁ֙ בְּצֵאת֔וֹ וְיָרֵ֖חַ לֹֽא־יַגִּ֥יהַ אוֹרֽוֹ׃ יא וּפָקַדְתִּ֤י עַל־תֵּבֵל֙ רָעָ֔ה וְעַל־רְשָׁעִ֖ים עֲוֺנָ֑ם וְהִשְׁבַּתִּי֙ גְּא֣וֹן זֵדִ֔ים וְגַאֲוַ֥ת עָרִיצִ֖ים אַשְׁפִּֽיל׃ יב אוֹקִ֥יר אֱנ֖וֹשׁ מִפָּ֑ז וְאָדָ֖ם מִכֶּ֥תֶם אוֹפִֽיר׃ יג עַל־כֵּן֙ שָׁמַ֣יִם אַרְגִּ֔יז וְתִרְעַ֥שׁ הָאָ֖רֶץ מִמְּקוֹמָ֑הּ בְּעֶבְרַת֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת וּבְי֖וֹם חֲר֥וֹן אַפּֽוֹ׃ יד וְהָיָה֙ כִּצְבִ֣י מֻדָּ֔ח וּכְצֹ֖אן וְאֵ֣ין מְקַבֵּ֑ץ אִ֤ישׁ אֶל־עַמּוֹ֙ יִפְנ֔וּ וְאִ֥ישׁ אֶל־אַרְצ֖וֹ יָנֽוּסוּ׃ טו כָּל־הַנִּמְצָ֖א יִדָּקֵ֑ר וְכָל־הַנִּסְפֶּ֖ה יִפּ֥וֹל בֶּחָֽרֶב׃ טז וְעֹלְלֵיהֶ֥ם יְרֻטְּשׁ֖וּ לְעֵֽינֵיהֶ֑ם יִשַּׁ֙סּוּ֙ בָּֽתֵּיהֶ֔ם וּנְשֵׁיהֶ֖ם תשגלנה (תִּשָּׁכַֽבְנָה׃) יז הִנְנִ֛י מֵעִ֥יר עֲלֵיהֶ֖ם אֶת־מָדָ֑י אֲשֶׁר־כֶּ֙סֶף֙ לֹ֣א יַחְשֹׁ֔בוּ וְזָהָ֖ב לֹ֥א יַחְפְּצוּ־בֽוֹ׃ יח וּקְשָׁת֖וֹת נְעָרִ֣ים תְּרַטַּ֑שְׁנָה וּפְרִי־בֶ֙טֶן֙ לֹ֣א יְרַחֵ֔מוּ עַל־בָּנִ֖ים לֹֽא־תָח֥וּס עֵינָֽם׃ יט וְהָיְתָ֤ה בָבֶל֙ צְבִ֣י מַמְלָכ֔וֹת תִּפְאֶ֖רֶת גְּא֣וֹן כַּשְׂדִּ֑ים כְּמַהְפֵּכַ֣ת אֱלֹהִ֔ים אֶת־סְדֹ֖ם וְאֶת־עֲמֹרָֽה׃ כ לֹֽא־תֵשֵׁ֣ב לָנֶ֔צַח וְלֹ֥א תִשְׁכֹּ֖ן עַד־דּ֣וֹר וָד֑וֹר וְלֹֽא־יַהֵ֥ל שָׁם֙ עֲרָבִ֔י וְרֹעִ֖ים לֹא־יַרְבִּ֥צוּ שָֽׁם׃ כא וְרָבְצוּ־שָׁ֣ם צִיִּ֔ים וּמָלְא֥וּ בָתֵּיהֶ֖ם אֹחִ֑ים וְשָׁ֤כְנוּ שָׁם֙ בְּנ֣וֹת יַֽעֲנָ֔ה וּשְׂעִירִ֖ים יְרַקְּדוּ־שָֽׁם׃ כב וְעָנָ֤ה אִיִּים֙ בְּאַלְמְנוֹתָ֔יו וְתַנִּ֖ים בְּהֵ֣יכְלֵי עֹ֑נֶג וְקָר֤וֹב לָבוֹא֙ עִתָּ֔הּ וְיָמֶ֖יהָ לֹ֥א יִמָּשֵֽׁכוּ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ביאור שטיינזלץ

עדין שטיינזלץ

פסוק א:
מַשָּׂא, נבואה, ביטוי שיש במשמעו יחס רציני וכבד של הנביא כלפי נבואתו על בָּבֶל, אֲשֶׁר חָזָה, ניבא, ראה למרחוק יְשַׁעְיָהוּ בֶּן אָמוֹץ.
פסוק ב:
עַל הַר נִשְׁפֶּה, גבוה ומחודד שְׂאוּ, הניפו נֵס, דגל או סימן אחר, הָרִימוּ קוֹל, קִראו לָהֶם — לבבלים, הָנִיפוּ יָד, וְיָבֹאוּ פִּתְחֵי נְדִיבִים, נכבדים. זהו דימוי אירוני של הזמנה וקבלת פנים — התכוננו לבואם, הם כבר עומדים לבוא בשעריכם. ייתכן שאינכם מזמינים אותם מרצון, והם לא יגיעו בחיבה יתרה, אבל הם יבואו.
פסוק ג:
אֲנִי צִוֵּיתִי לִמְקֻדָּשָׁי, אלו שזימנתים למשימה, הבבלים, גַּם קָרָאתִי גִבּוֹרַי לְאַפִּי, להוציא לפועל את כעסי, ולעַלִּיזֵי גַּאֲוָתִי, השמחים בגאווה שבאה להם הודות לי.
פסוק ד:
קוֹל הָמוֹן בֶּהָרִים, דְּמוּת עַם רָב עתיד לבוא הנה, קוֹל שְׁאוֹן מַמְלְכוֹת גּוֹיִם נֶאֱסָפִים, ה' צְבָאוֹת מְפַקֵּד צְבָא מִלְחָמָה. אמנם ממלכת אשור הייתה מוכרת וידועה כמעצמה צבאית גדולה, אבל הבבלים שיבואו אחריה יהיו חזקים, גדולים ומאורגנים אף יותר.
פסוק ה:
יבואו אִתם עמים שונים — בָּאִים מֵאֶרֶץ מֶרְחָק, מִקְצֵה הַשָּׁמָיִם, מאי שם, ממרחקים, ה' וּכְלֵי זַעְמוֹ, כל העמים הללו הבאים מרחוק, הם התגלותו של ה', והם הכלים המוציאים לפועל את כעסו לְחַבֵּל כָּל הָאָרֶץ.
פסוק ו:
הֵילִילוּ, יללו, בכו, כל העמים הנכבשים, כִּי קָרוֹב יוֹם המפלה הגדולה שיחולל ה', כְּשֹׁד מִשַּׁדַּי יָבוֹא, כמו שוד הבא מכוחו האדיר של ה'.
פסוק ז:
עַל כֵּן כָּל יָדַיִם תִּרְפֶּינָה כשיבוא האויב, וְכָל לְבַב אֱנוֹשׁ יִמָּס.
פסוק ח:
וְנִבְהָלוּ כולם, צִירִים וַחֲבָלִים יֹאחֵזוּן, כַּיּוֹלֵדָה יְחִילוּן, ירעדו. פחדים וייסורים דוגמת צירי לידה יתקפו את האנשים. ואִישׁ אֶל רֵעֵהוּ יִתְמָהוּ: פְּנֵי לְהָבִים, פנים בוערות פְּנֵיהֶם של האויבים הללו.
פסוק ט:
הִנֵּה יוֹם ה' בָּא, אַכְזָרִי וְעֶבְרָה וַחֲרוֹן אָף, לָשׂוּם, יום הזעם ישים את הָאָרֶץ לְשַׁמָּה, לשממה, וגם ינקה אותה — וְאת חַטָּאֶיהָ, האנשים החוטאים שבארץ יַשְׁמִיד מִמֶּנָּה.
פסוק י:
כִּי כוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וּכְסִילֵיהֶם, כוכביהם הגדולים לֹא יָהֵלּוּ, לא יאירו את אוֹרָם. חָשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ בְּצֵאתוֹ, וְיָרֵחַ לֹא יַגִּיהַּ, יאיר אוֹרוֹ. האפלה מצטרפת לשאר הדימויים המתארים מלחמת אימה גדולה וכוללת.
פסוק יא:
וּפָקַדְתִּי עַל תֵּבֵל רָעָה, את כל הרעות שעשתה, וְעַל רְשָׁעִים אפקוד את עֲוֹנָם. בתוך כך — וְהִשְׁבַּתִּי גְּאוֹן זֵדִים וְגַאֲוַת עָרִיצִים אַשְׁפִּיל.
פסוק יב:
אולם — אוֹקִיר אֱנוֹשׁ מִפָּז, וְאָדָם מִכֶּתֶם אוֹפִיר. אדם יהיה יקר יותר מזהב. אמנם הרשעים ייענשו, אך הנשארים יהיו יקרים ביותר. רוח האדם וכוחות הנפש שלה ניכרים בזמנים של מהומה, מלחמה ומשבר. בזמן שהעולם עומד להתמוטט, נודע לאדם מקום חשוב.
פסוק יג:
עַל כֵּן שָׁמַיִם אַרְגִּיז, ארעיד, וְתִרְעַשׁ, תזדעזע הָאָרֶץ מִמְּקוֹמָהּ, בְּעֶבְרַת, בכעס ה' צְבָאוֹת וּבְיוֹם חֲרוֹן אַפּוֹ.
פסוק יד:
וְהָיָה כל בן אנוש כִּצְבִי מֻדָּח, נרדף ומגורש, וּכְצֹאן מפוזרות וְאֵין מְקַבֵּץ. אִישׁ אֶל עַמּוֹ יִפְנוּ, וְאִישׁ אֶל אַרְצוֹ יָנוּסוּ. למלחמה גויסו צבאות זרים, וכאשר הובסו, ברחו כל הזרים איש למקומו.
פסוק טו:
כָּל הַנִּמְצָא יִדָּקֵר, וְכָל הַנִּסְפֶּה, הנוסף אליהם, או: הנאסף אל העיר יִפּוֹל בֶּחָרֶב.
פסוק טז:
וְעֹלְלֵיהֶם, ילדיהם הקטנים יְרֻטְּשׁוּ, ייחתכו לְעֵינֵיהֶם. יִשַּׁסּוּ, יישדדו בָּתֵּיהֶם, וּנְשֵׁיהֶם תִּשָּׁכַבְנָה, ייאנסו.
פסוק יז:
הנביא מוסיף להרחיק ראות בחזונו: הִנְנִי מֵעִיר, מעורר, מניע עֲלֵיהֶם אֶת מָדָי, הבבלים, בהיותם הממלכה הראשית, לקחו עמם בכיבושיהם צבא קטן ממדי, אך שנים רבות לאחר מכן קם על בבל הצבא של פרס ומדי עצמו. אֲשֶׁר כֶּסֶף לֹא יַחְשֹׁבוּ, וְזָהָב לֹא יַחְפְּצוּ בוֹ. אלה הם עמים אכזריים ופראיים, שכסף וזהב אינם נחשבים בעיניהם, ואי אפשר לשחדם. כֶּסֶף לֹא יַחְשֹׁבוּ, וְזָהָב לֹא יַחְפְּצוּ בוֹ.
פסוק יח:
וּקְשָׁתוֹת — את הנְעָרִים תְּרַטַּשְׁנָה, יפלחו, וּפְרִי בֶטֶן לֹא יְרַחֵמוּ. עַל בָּנִים, ילדים לֹא תָחוּס עֵינָם.
פסוק יט:
וְהָיְתָה בָבֶל צְבִי, יפי מַמְלָכוֹת, תִּפְאֶרֶת גְּאוֹן כַּשְׂדִּים, במשך שנים היה לה מעמד של עיר בירה עולמית – אך סופה שתהיה כְּמַהְפֵּכַת אֱלֹהִים אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה. לא לאורך זמן יישמר מעמדה. לבסוף היא תחרב לחלוטין.
פסוק כ:
לֹא תֵשֵׁב לָנֶצַח וְלֹא תִשְׁכֹּן עַד דּוֹר וָדוֹר, וְלֹא יַהֵל, יאהל שָׁם עֲרָבִי. המדינה תהיה כה שוממה, שאפילו ערבי לא יקים בה את אוהלו. וְרֹעִים לֹא יַרְבִּצוּ, ישכיבו את צאנם שָׁם, מפחד המוות. מצד אחד, הנביא מתאר כיצד עולה בבל וכובשת את העולם, ומצד אחר, כבר מתגלה לו חזון הפיכתה לעיי חורבות באחריתה.
פסוק כא:
וְרָבְצוּ שָׁם צִיִּים, בעלי חיים שוכני מדבריות וחורבות, ששמם נגזר מן המלה 'ציה', וּמָלְאוּ בָתֵּיהֶם אֹחִים, אולי מין עוף לילה, וְשָׁכְנוּ שָׁם בְּנוֹת יַעֲנָה, וּשְׂעִירִים, כנראה עופות דורסים יְרַקְּדוּ שָׁם.
פסוק כב:
וְעָנָה, ייללו אִיִּים, חתולי בר בְּאַלְמְנוֹתָיו, בארמנותיו, וְתַנִּים ייללו בְּהֵיכְלֵי עֹנֶג. וְקָרוֹב לָבוֹא עִתָּהּ של בבל, וְיָמֶיהָ לֹא יִמָּשֵׁכוּ. אכן, לא נמשכה ממלכת בבל בגדולתה אלא כשבעים שנה עד שהתפוגגה כליל.