פסוק א:משא בבל. זו הנבואה על בבל:
פסוק ב:על הר נשפה. הרימו נס על הר גבוה שיהא נראה למרחוק וקראו בקול רם לאנשי פרס ומדי:
פסוק ב:הניפו יד. לרמז להם שימהרו ללכת ויבואו בפתחי נדיבי בבל:
פסוק ג:למקודשי. הם פרס ומדי שזמנתים לכך:
פסוק ג:לאפי. לעשות בבבל חרון אפי:
פסוק ג:עליזי גאותי. להיות שמחים בגאותי שהתגאה על בבל על ידם:
פסוק ד:קול המון. קול הומיה נשמע בהרים דמות קול עם רב והוא קול שאון ממלכות פרס ומדי הנאספים יחד:
פסוק ד:מפקד. המקום יצוה לספור אנשי צבא המלחמה כדרך שעושה אוסר המלחמה ר״ל יצליחו במלחמה כאלו המקום יהיה אוסר המלחמה:
פסוק ה:מקצה השמים. אמר דרך הפלגה:
פסוק ה:ה׳ וכלי זעמו. כאלו יבוא ה׳ להיות אוסר המלחמה וכלי זעמו עמו והם חיל פרס ומדי:
פסוק ה:לחבל. להשחית כל ארץ בבל:
פסוק ו:הילילו. כאלו לבבל יאמר שיעשו יללה כי קרוב יום הפורעניות הבא מה׳ לא במקרה:
פסוק ו:כשוד משדי יבוא. רצה לומר תהיה גדולה וקשה כדרך השוד הבא משדי בעל היכולת:
פסוק ז:כל ידים. כל ידי אנשי בבל יהיו רפוים מרוב אימה וכל לבב אנשיהם ימס:
פסוק ח:ונבהלו. יהיו בהולים ופחודים:
פסוק ח:יאחזון. יאחז אותם צירים וחבלים וכאשת לידה יחילון:
פסוק ח:איש אל רעהו. בני בבל יתמהו זה מול זה על הצובאים עליהם כי יהיו פניהם צהובים כלהבת אש:
פסוק ט:אכזרי. היום ההוא יהיה יום אכזרי ויהיה עוד עמו עברה וחרון אף:
פסוק ט:וחטאיה. אנשים החוטאים:
פסוק י:לא יהלו אורם. מרוב הצרה ידמה להם שאין אורם מזהיר:
פסוק י:בצאתו. עם כי אז נרגש ביותר הבהקת אורו:
פסוק יא:ופקדתי על תבל רעה. אזכור על ארץ בבל את הרעה שעשו לישראל ואשלם להם גמולם:
פסוק יא:ועל רשעים. על אנשי בבל אזכיר עונה:
פסוק יב:אוקיר. אז אשים בן אנוש יותר יקר מפז כי האויב לא יקח פז מחירו לבל יהרגנו:
פסוק יב:ואדם וכו׳. וכפל הדבר במ״ש:
פסוק יג:על כן. בעבור הרעה הבאה על בבל ארגיז צבא השמים:
פסוק יג:ותרעש הארץ. מחרדת מפלת בבל ירעשו יושבי הארץ ביום בוא עברת ה׳ וחרון אפו:
פסוק יד:והיה וכו׳. בבוא הרעה על בבל אז העם הנכרי אשר בבבל יהיה כצבי המודח ממקומו על ידי רודפים שהוא רץ מפניהם בכל כוחו כן אשר בבבל מעם אחר יצאו בחיפזון מתוכה איש אל עמו וכו׳ ולא ישובו עוד כצאן הנדחה מהעדר ואין מי מקבצם:
פסוק טו:כל הנמצא. כי כל הנמצא בתוכה ידקר בחרב ואם הוא מעם נכרי:
פסוק טו:וכל הנספה. כל הנוסף על בני העיר להיות עמהם יפול בחרב והוא כפל ענין במ״ש:
פסוק טז:ועולליהם. קטניהם יתבקעו לעיניהם ואין לאל ידם למחות:
פסוק טז:ישסו בתיהם. יבוזו וישללו בתיהם ויאנסו נשיהם:
פסוק יז:את מדי. לפי שהוא אכזר ביותר לזה הזכיר אותו לבדו:
פסוק יז:לא יחשבו. לקחת בפדיון נפש:
פסוק יז:וזהב. ואף זהב לא יחפצו בו:
פסוק יח:וקשתות. הקשתות של אנשי פרס ומדי תבקענה את נערי בבל בחיציהם אשר יורו עליהם:
פסוק יח:ופרי בטן. עוללים דקים:
פסוק יח:על בנים. ר״ל בנים קטנים:
פסוק יט:צבי ממלכות. אשר היא תאר כל הממלכות:
פסוק יט:תפארת. אשר היא תפארת לבני כשדים אנשיה כי היו מתפארים ומתגאים בה:
פסוק יט:כמהפכת. בבוא עתה תהיה כמהפכת אשר הפך ה׳ את סדום וכו׳:
פסוק כ:לא תשב. לא תהיה מיושבת עד עולם ולא תשכון לא תהיה שכונה מבני אדם עד סוף ימי הדורות וכפל הדבר במ״ש:
פסוק כ:ולא יהל. אף הערבי השוכן באהלים על פני השדה לא יטה שם אהלו לגודל השממון:
פסוק כ:לא ירביצו שם. את מקניהם:
פסוק כא:ורבצו שם. לגודל השממון ירבצו שם חיות היער:
פסוק כב:וענה. כל אחד מהציים תצעק בהארמונות והתנים יצעקו גם המה בהיכליהם שהיו מתענגים בהם (דרך הציים והתנים לצעוק בתמידות):
פסוק כב:וקרוב. הזמן קרוב לבוא עליה עת הפורעניות ימי שלותה לא יהיו נמשכין לזמן מרובה וכפל הדבר במ״ש לחוזק הענין: