פסוק א:לאחר המפלה הגדולה יישארו מעט גברים כי רבים ייהרגו במלחמה או במחלות, ואז — וְהֶחֱזִיקוּ שֶׁבַע נָשִׁים, שבע הוא מספר סמלי המציין ריבוי, בְּאִישׁ אֶחָד בַּיּוֹם הַהוּא, נשים רבות ירגישו בודדות ומסכנות, ולכן הן יתקבצו סביב גבר אחד, לֵאמֹר, ויאמרו לו: לַחְמֵנוּ נֹאכֵל וְשִׂמְלָתֵנוּ נִלְבָּשׁ, איננו מבקשות ממך דבר, לא אוכל ולא בגדים, רַק יִקָּרֵא שִׁמְךָ עָלֵינוּ. הן מסכימות לוותר על כל זכות ולהשליך את עצמן בכל תנאי, ובלבד שייחשבו נשואות ומהוגנות, שיהיה גבר כלשהו בחייהן. אֱסֹף, הכנס, הטמן חֶרְפָּתֵנוּ. הסר מעלינו את הביזיון שיש בחיים בודדים כאלה, שאין בהם לא עבר ולא עתיד.
פסוק ב:מכאן נבואת הנחמה הנכונה לשארית הפלטה: בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה צֶמַח ה', התקווה והישועה שיצמיח ה' לִצְבִי, ליופי וּלְכָבוֹד. וּפְרִי הָאָרֶץ, כל היוצא מן האדמה יהיה לְגָאוֹן וּלְתִפְאֶרֶת לִפְלֵיטַת יִשְׂרָאֵל.
פסוק ג:וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלִַם, אחרי שימותו רשעיה, 'קָדוֹשׁ' יֵאָמֶר לוֹ, 'קדוש' ייאמר על כָּל הַכָּתוּב לַחַיִּים, כל מי שנרשם בין החיים בִּירוּשָׁלִָם. הסיבה לכך היא שה' יטהר אז את העולם. הנביא מבטא זאת במלים ציוריות אך קשות:
פסוק ד:אִם, כאשר רָחַץ אֲדֹנָי אֵת צֹאַת בְּנוֹת צִיּוֹן, דימוי זה נושא קונוטציה אבהית — ה' רוחץ את לכלוכם של ישראל, כאב המטפל בילדיו הקטנים. וְאֶת דְּמֵי יְרוּשָׁלִַם, דם הרצח והפשע, הוא יָדִיחַ, ישטוף מִקִּרְבָּהּ בְּרוּחַ מִשְׁפָּט, באמצעות רוח המשפט תישטף זוהמת העוול מירושלים, וּבְרוּחַ בָּעֵר. לא די במשפט המעריך את המצב; יהיה צורך גם לבער את הרע באמצעות עונשים חמורים.
פסוק ה:וּבָרָא ה' עַל כָּל מְכוֹן, המקום המיועד שבהַר צִיּוֹן, הר המוריה שעליו בית המקדש וְעַל מִקְרָאֶהָ, קריותיה, על סביבותיה של ציון, יברא ה' עָנָן — יוֹמָם, כדרך שהיה על המשכן במדבר, וְעָשָׁן וְנֹגַהּ אֵשׁ לֶהָבָה — לָיְלָה, כשם ששכן ה' על ישראל בהיותם במדבר. כבוד ה' ישוב להתגלות בירושלים כשם שהופיע בקרב מחנה ישראל לאחר שיצאו ממצרים. כִּי עַל כָּל כָּבוֹד חֻפָּה, כל כבודה של ירושלים יהיה מחופה ועטוף בענן ובאש. כך גדולתה וחשיבותה יהיו ניכרות לעין כול.
פסוק ו:וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹרֶב, עננים אלו יסוככו על ירושלים ויצֵּלו עליה מן היובש ומהחום, ויהיו גם לְמַחְסֶה וּלְמִסְתּוֹר מִזֶּרֶם וּמִמָּטָר. סוכה זו, שנקראה בפסוק הקודם חופה, שומרת על ירושלים לילה ויום, ומגִנה עליה לא רק מפגעים רעים, אלא אפילו מפגעי מזג האוויר.
