פסוק א:ויהי כי זקן יצחק ותכהינה עיניו מראות. מצאתי כתוב למה כהו עיניו, לפי שכשנעקד על גבי המזבח ולקח אביו המאכלת לשוחטו נפתחו השמים ויצאו מלאכי השרת חוצה והיו בוכים שנאמר הן אראלם צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון וירדו דמעותיהם על עיניו, וזהו מראות שהיו רואים האב מוכן לזבוח והבן להזבח והיו הדמעות רשומות בתוך עיניו וכיון שהזקין כהו. ויהי כי זקן יצחק, אחר שבאה הזקנה ונתוסף לו דעת היה לו ללמוד מאביו שנאמר ולבני הפילגשים נתן אברהם מתנות וישלחם מעל יצחק בנו, כן היה לו ליצחק לעשות, לזה אמר ותכהינה עיניו שהן עיני השכל, והיתה סבה מה' כדי שתהיה תמיד מריבה ביניהם כדי שיהיו עיניו של יעקב תמיד תלויות לה' ית' ויהיה אדוק בה', לפי שהוא מתאוה לתפלתן של צדיקים, ומפחדו של עשו יהיה אדוק בתורה ובמצות כמו שאמר לו והיה כאשר תריד:
פסוק א:ויקרא את עשו בנו וכו'. יש להתעורר איך יצחק מניח מלברך יעקב שהוא יושב אהלים וראהו קודם שכהו עיניו ויברך לעשו. ועוד שא נא כליך לא היה צריך לומר אלא וצודה לי ציד ודאי שיקח כליו שאם לא יקח במה יצוד. ועוד למה אמר שא יאמר קח, ועוד תליך וקשתך למה וכי הוא הולך לערוך מלחמה, ועוד צא השדה מיותר כי פשיטא שצידה היא בשדה ולא במדינה. ועוד וצודה לי, ועשה לי הביאה לי, לי לי לי למה, ועוד אומרו בעבור אשר תברכך נפשי, וכי הנפש מברכת, האדם מברך. אלא כשהאדם מתקרב למיתה נתוסף בו יותר התעוררות ויותר הכנה מכשהיה לפי שהוא מתקרב לעילוי נשמתו ובפרט כשהזקין שבטל כח הגוף, לזה אמר ויהי כי זקן יצחק ותכהינה עיני הגוף מראות, ויקרא את עשו בנו שראה שהוא בנו והוא הגדול ויוצא לתרבות רעה לכך רצה לברכו ויתן לך האלהים מטל השמים יעבדוך עמים וגו', כשיראה שגבר חסד הקב"ה עליו בלא עמל ובלי טורח יחזור בו, ולפי שראה שלא יש לו שום זכות כי יעקב יש לו זכיות הרבה שעמלו בתורה שהיא שקולה כנגד כל המצות וזה שהוא תאומו לא יהיה לו שום זכיות, לזה אמר לו עתה שא נא כליך תליך וכו', כלומר הסר כלי הצידה כמו ישא פרעה את ראשך של שר האופים, וכוונתו של יצחק שיסיר המלבוש שחמד מנמרוד איני אוכל לחם חמודות, וגם אינו צידה כי כשהיו חיות רואות אותו מלבוש היו באות מאליהן, אני רוצה שתצוד צידה ע"י טורח וע"י עמל כדי להרבות שכרך לפום צערא אגרא, וגם תסיר תליך שהוא החרב והקשת כדי שלא יזדמן לך. שום הריגה לשום אדם על ידי, וגם אם הציד לא יכנע ממך תהרגהו ותאכילני נבילות. וצא השדה, למרחוק כדי שיטרח לזכותו, ולז"א כשבא יעקב מה זה מהרת למצוא בני, אני הייתי רוצה שלא תמצא בריוח אלא בצער ובדוחק. וצודה לי, איני צריך מאכל אלא לזכותך כמ"ש, ואמר וצודה לי, כשתצוד תאמר זה לכבוד אבי, וכן בעשיה ועשה לי, והביאה לי, על כל דבר ודבר עשהו לשמי. ויתאמת פירוש זה לפי שיצחק היה אוכל על שלחנו של עשו כמו שאמר המתרגם כי ציד פיו ארי מצידיה הוה אכיל, אם כן מה צורך ומר לו צא השדה וצודה לי, כי כל ימיו הוא אוכל ציד ומדידיה אכיל ומה צריך לומר ועשה לי מטעמים והביאה לי ואוכלה. אלא ודאי כמו שאמרנו שאמר לו אתה בכל יום צד ציד אבל זה היום לא יהיה הציד אלא על שמי, זהו וצודה לי, ובכל יום אתה עושה תבשילין וזה היום יהיה על שמי, זהו ועשה לי מטעמים, לי דייקא, הביאה לי, הכל לי, כדי לזכותו כמ"ש, ובזה יהיה התעוררות לנפש לברך, או לשכינה שנקראת נפש:
פסוק ו:ורבקה אמרה אל יעקב בנה לאמר הנה שמעתי את אביך מדבר אל עשו אחיך לאמר, למה לאמר תרי זמני, אלא אמרה רבקה לאמר, הנה שמעתי זאת האמירה שאני אומרת לך ברוח הקדש נאמר לי כי איני צייתנית, ולז"א שמעתי את אביך לא אמרה אביך אלא את אביך לומר שברוח הקדש נאמר, אל עשו אחיך לאמר הביאה לי ציד, כלומר אע"פ שהוא אמר צא השדה וצודה לי ציד, הכוונה היא ההבאה לא הצידה שאם הכוונה היא הצידה לא היה נאמר לי ברוח הקדש שאין אתה צייד ואינך איש שדה אלא מכאן שהכוונה היא ההבאה עיקר. ועוד לאמר עיקר אמירה היא לאמר הביאה לי, ועשה לי, שתעשה המצות לשמה, ולזה כשבא יעקב אמר עשיתי כאשר דברת, העשיה והדבור על כל דבר הייתי אומר זה לכבוד אבא, וכשבא עשו אמר יקום אבי ויאכל מציד בנו, אמר יצחק זה לא כוון בשעת הצידה אלא לעצמו שאמר מציד בנו, ולזה ויחרד יצחק חרדה גדולה ויאמר מי אפוא גימ' פ"ח, שם לי פח ללכדני להאכילני לחם חמודות שהוא צד לעצמו ואחמוד אותו ציד לאכול ממנו, הוא הצד ציד ויבא לי לשמי זה ראוי לברכה, גם ברוך יהיה, ס"ת גימ' ה"ס היא השכינה, גם השכינה תסכים עמי בברכתי:
פסוק יא:הן עשו אחי איש שעיר, איש עשיר, שכן היה התנאי בינינו שהוא יקח העוה"ז ואני העוה"ב, ואנכי איש חלק, כנייר חלק שאין בו כתב ואין לי חלק בזה העולם, והברכות הם לזה העולם, אולי ימושני אבי שבשמים והייתי בעיניו שעברתי על התנאי. ותאמר לו אמו עלי קללתך, אם יתברך אחיך והוא רשע ובברכה יוסיף על רשעו רשע שישמן ויבעט וינבל אלוה עשהו ויבאו כל העולם לקללני לומר ארור בטן שזה ילד. ועלי קללתך בני אמרה נגד עשו, ועלי תהיה לי קללה בעבורך. אך שמע בקולי ולך. קח לי, לי ממש הצילני מקללת המון העם, וקבל ברכות אביך יתחיה בברכה ועושר, וגם עשו אחיך תסעדנו שלא יהיה עני מדוכא, שכשיראו אותך, בברכה ובעושר והוא בתכלית העוני יאמרו אוי לרשע רע וגו' ועליך יאמרו אמרו צדיק כי טוב וגו', אם כן עלי קללתך, הייטב בעיניך שיבא לי קללה ולא יתלו הדבר שיצא רשע אלא בי, כמו שאז"ל על פסוק מה ברי ומה בר בטני, אמרה לו הכל יודעים שאביך ירא שמים ועכשיו יאמרו אמו גרמה לו, לזה שמע בקולי וקח לי ממש, וכשיהיה עני אולי לא יעשה כ"כ רשע. ואולם כוונתו של יצחק היתה כשיהיה ברבוי טובה וברבוי ברכה יעבדוהו עמים וישתחוו לו לאומים יחדל מהרע, כי יטרד בברכתו, כי יצחק ידע שהוא רשע, כמו שאז"ל יוחן רשע בל למד צדק אמר יצחק לפני הקב"ה יוחן עשו א"ל רשע הוא א"ל בל למד צדק א"ל בארץ נכוחות יעול א"ל א"כ ובל יראה גאות ה', כן אמרו במגילה (ו'), משמע שהיה יודע יצחק שהוא רשע ורצה לברכו לסיבה שאמרנו:
פסוק טו:ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול וכו' ותלבש את יעקב בנה הקטן. למה אמר כאן גדול וקטן, אלא אמרה לו ליעקב עלי קללתך בני כתרגום עלי יתאמר בנבואה, רצתה לבחון נבואתה בבגדיו של עשו, לפי שעשו היה יותר ארוך מיעקב והכל היו אומר זה גדול מזה ולזה קראוהו עשו שהיה גדול ועשוי, והלבישה בגדיו של עשו ליעקב לראות אם יבאו כמדתו של יעקב אז יתאמת לה נבואתה, כמו שאירע לדוד שאמר וילבישהו מדיו אז"ל שבאו כמדתו ושאול היה משכמו ומעלה גבוה כו', לזה אמר בגדי עשו בנה הגד"ל שלא היה גדול במעלה, (לזה הגד"ל כתיב חסר) אלא בקומה, ותלבש את יעקב בנה הקטן לראות אם יבאו כמידתו, וכשראתה שבאו כמדתו אז נתאמת נבואתה, מיד ותתן את המטעמים:
פסוק טז:ואת עורות גדיי העזים הלבישה. כבר ידעת שיעקב פרי בלא קליפה ועשו קליפה בלא פרי, ולזה הלבישתו כי האשה הוא יותר קרובה לקליפה, אש"ה בגימ' ערל"ה יתר אחד, שאלמלא אחד אין כל אדם יכול לה, ותראה שיעקב נולד מהול מכאן שהוא פרי בלא קליפה:
פסוק יח:ויבא אל אביו ויאמר אבי ויאמר הנני מי אתה בני. ולמה לא הכירו ומה לי אם כהו עיניו שאפי' הקול קולו הוא, אלא לפי שאמר כי הקרה ה' וכו' אמר יצחק יודע אני שאין עשו מזכיר שמו של הקב"ה אין זה אלא יעקב. ויאמר אבי, פירוש נשא עיניו לאביו שבשמים, כבמדרש בשעה שאמר גשה נא ואמושך נשפכו מים על ברכיו והיה לבו נפה כשעוה וזימן לו הקב"ה שני מלאכים אחד מימין ואחד משמאל והיו אוחזין בו שלא יפול הה"ד אל תשתע אל יהי לבך כשעוה, לכך נשא עיניו שלא יתבייש לפני אביו. וראיתי כתוב לפי שראהו יצחק קרוב למות לכך ברכו בטל של תחית המתים ונעשה גבור חיל, לכך נאמר מידי אביר יעקב שנתן לו אבירות לב:
פסוק יט:ויאמר יעקב וגו' אנכי, למה לא אמר אני כמו שאמר עשו, אלא אמר אנכי שאני ראוי לקבל הברכה שעתיד הקב"ה לתת התורה לזרעו של יעקב על הר סיני ואומר אנכי ה' אלהיך, עשו בכורך לפי דעתך אבל לפני הקב"ה יעקב הבכור שכן נאמר בני בכורי ישראל:
פסוק כז:וירח את ריח בגדיו. אמר יצחק הרי מאכל והרי יין כלום חסר הריח מיד הפיח רוח מג"ע והריח, בגדיו בגי' כ"ה שהיא השכינה היא הריחה היינו ריח ג"ע ויברכו, ומה ברכו ראה ריח בני כריח שדה, למי אמר ראה להקב"ה אמר, בגדיו גימ' כ"ה וע"ה כ"ו א"כ להקב"ה אמר ראה ריח בני, א"ל רבש"ע כשתגזור שום גזירה על בני ויתענו לפניך תעלה ריח פיהם לפניך כריח שדה, אשר ברכו ה', ר"ת אבי, א"ל אבי שבשמים יערב ריחם לפניך ויתבטל הגזירה מעליהם, ולזה אמר ריח בני ולא אמר ריח בגדי בני אלא בני. יבא דודי לגנ"ו ויאכ"ל, בגימ' יעקב ע"ה. פרי מגדי"ו, בגימ' ס"ג, שהיה בן ס"ג כשקבל יעקב הברכות כדאיתא במדרש:
פסוק כח:ואמר ורוב דגן ותירוש וסמיך לי' יעבדוך עמים, שא"ת ל"ל רוב דגן ותירוש, אם יהיה לו רבוי דגן ותירוש צריך לטרוח טורח גדול לקבץ ולאסוף כל אותו דגן וכל אותו תירוש ולמי יאסוף אותו, לזה אמר לו יעבדוך עמים, לא תטרח אתה, על דרך ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו', ותצטרך לזונם. הוי גביר לאחיך אמר לו לא יעלה בדעתך שמה שאמרתי יעבדוך עמים שהוא על אחיך זה, לא, לפי שקנאתו עליך שיאמר כלנו בני איש אחד אנחנו למה נעבדך, אלא תהא גביר עליהם לבד, ולא תאמר כשיראוני גביר עליהם שמא יבאו לקלל, לזה אמר אורריך ארור אלא אדרבא יברכוך כשיראו שאין אתה משתעבד בהם:
פסוק כח:ותמצא רמוז בברכה זו שם כ"ו שהתחיל בוא"ו ואמר ויתן לך וסיים בך. ומניין המלות הם כ"ו גם כן, מנין האותיות אי"ק ואי"ק היינו אל"ף, ואל"ף גם כן שני יודי"ן ו' כזה הציור א אי"ק עם הכולל יב"ק, ואמר ויתן לך האלהים פ"ו והברכה התחילה בוא"ו וסיים בכ"ף, היינו כ"ו פ"ו גימטריא יב"ק, יחוד ברכה קדושה, וסוד יב"ק הוא על דרך קו האמצעי ה"ס כ"ו א"ך, ולזה אמר ויעבר את מעבר יבק. שעולה למעלה עד הכתר היא נחלה בלא מצרים וכן רמוז בברכה מטל השמים ומשמני הארץ. ובעשו אמר הנה משמני התחיל בה' הנה וסיים מעל צוארך סיים בכ"ף, חסר א' אין לו אחיזה בשם יתברך כלל, ולכך אמר לו הנה משמני הארץ שהיא איטליא של יון שהיתה מלאה גלולים ומלאה מכל מיני טומאה יהיה מושבך, א"כ מה אברכך אינך ראוי לברכה, ואם ירד הטל לא ירד אלא מעל, ולכך לא אמר בעשו יתן שאינו כדאי ליתן לו ברכה לפי שנשמתו היתה טמאה, וכן הנה משמני בגימטריא נשמה טמאה לך, ואתה שנאוי שנאמר ואת עשו שנאתי, וכן עשו ע"ה בגימ' שנוי הוא, אח"כ אמר ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו אותו דוקא, וברכו בחשאי ואמר לו ואל שדי יברך וכו', זו ברכה כוללת לכל ישראל שיאמר די לצרותינו, ובברכה זו אנו דרים בין האומות, ולזה אמר לרשתך את ארץ מגוריך לשון מורא כמו ויגר מואב, מגור מסביב, מגריך בגימ' רגע, כאומרם ז"ל כמה זעמו רגע שנאמר כי רגע באפו וגו' וכן הוא אומר בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך, גערה לבד:
פסוק כח:וכתב הרב ר' יהודה חייט ז"ל ברכו בטל כדי להחליק השער שהיה איש שעיר, והשער יתחלק בשמן הטל, לפי דעתו שלעשו היה מברך, וגם אחר שנודע לו האמת וברך את עשו אמר לו הנה משמני הארץ ומטל לכוונה הנזכרת ע"כ:
פסוק כח:ומה שבאה הברכה כך בערמה היה סבה כדי להסיח דעתו של השטן שיאמר שאין ברכה שבאה על ידי ערמה מתקיימת ולא יערער, וגם שלא יהיו בניו של יעקב בטוחים שהברכה תתקיים על כל פנים אע"פ שלא ילכו בדרך ה', וכשיראו שהברכה על ידי ערמה אז יפחדו וייראו את ה' ויהיו עיניהם תלויות לאביהם שבשמים וילכו בדרכיו ויעבדוהו בכל לבם ובכל נפשם. וכשתדקדק בברכה של יעקב תמצא בה, עשרה מינים, טל ומשמני הארץ וכו' ותמצא עשר פעמים נאמר ברכה ליעקב, שעירות ויברכהו, תברכך נפשי, ריח בגדיו ויברכהו, ברכו ה', ומברכיך ברוך, לברך את יעקב, בטרם תבא ואברכהו, גם ברוך יהיה, ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו, ויתן לך את ברכת אברהם. ובעשו לא תמצא אחת כי ודאי לא ברכו אדרבא מנעו מברכה:
פסוק כח:שמעתי דשופריה דיעקב מעין שופריה דאדם, פירוש שופריה תקון כמו ברוחו שמים שפרה, וכמו שנתקלל אדם ע"י אשה ובלא דעת כן נתקן ע"י אשה ובלא דעת, ול הברכות שלו הוא לוקח, ומנען מעשי כדי שלא יתברך סמאל שהוא כחו, ועל ידו נתקנו העשר צנורות שהן סוד עשר ברכות, ונתקן הסולם לעלות ולהוריד שפע בלי הפסק ובלי שום מעכב. ואמר לעשו ועל חרבך תחיה רמז לו סמאל שהוא שלו ומחיתו ממנו, ועל חרבך גימ' של"ו, שכל אחד לקח שלו, ועל חרבך תחיה, גימ' שט"ן הנשמ"ה, שעולה ומשטין ויורד ונוטל הנשמה בחרבו, ועתיד ליכלות מן העולם, שכן ועל חרבך תחיה סופי תיבות כלה, ועליו נאמר הגשם חלף הלך לו. נשמה בהפוך אותיות משנה שהוא משנה הבריות ומטען הלך כלה מן העולם:
פסוק כח:עוד נאמר שהיו הברכות על דרך זה ברמאות כנראה היתה סבה אלהית, שאם היה מברכו בפירוש לא היו בני יעקב סובלין עליהם עול הגלות והיו אומרים אבינו ברכנו מטל השמים ומשמני הארץ אם כן נאכל משמנים ונשתה ממתקים ונתענג בזה העולם ונקנה עבדים ושפחות שכן ברכנו אבינו יעבדוך עמים וישתחוו וכו', ולא כן כוונת השם יתברך אלא יהיו עיניהם תלויות לשמים ולא יבטחו על הברכות, ולזה היה ברמאות כזה ואדרבא יפחדו מעשו שרימהו ולעולם יהיה ביניהם שנאה ואיבה, ושיהיו עיניהם נשואות לאדוניהם ויסבלו עול הגלות, וכן היא הכוונה:
פסוק לא:ויעש גם הוא מטעמים ויבא אל אביו וכו'. תרגום ירושלמי ועכיב מימרא דה' מיניה צידא דכיא ואשכח כלבא חדא וקטליה ועבד מניה תבשילין ואייתיה לאבוהי, לכך ויחרד חרדה ואמר מי הוא הצד ציד, במה שצדין הציד שהוא הכלב הביא לו. מי אפוא הוא הצד ר"ת ע"ה בגימ' כלב, ולכך זעק שלא זמן לו דבר טהור אלא דבר טמא והביאו לאביו, והיה כלב דומה לשר שלו שהוא סמאל שנאמר הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי:
פסוק לא:או נאמר שאמר לו הוא הצד, הוא הצייד שהוא יעקב לא אתה שהוא צדך ברשותו, ולזה אמר יקום אבי ויאכל מציד בנו, לא אמר כמו שאמר יעקב מצידי אלא מציד בנו, לומר בנו שהוא יעקב שהוא בנו העשקרי כמו שנאמר לאברהם כי ביצחק יקרא לך זרע ביצחק ולא כל יצחק, א"כ מציד בנו יאכל ולא מציד עשו שהביא לו דבר טמא, ולזה לא אמר עשיתי כאשר דברת אלי כמ"ש יעקב לפי שהוא לא עשה צוויו שאמר לו עשה לי וצודה לי לשמי כמו שאמרנו, ולא די שלא עשה אלא שהביא לו דבר טמא:
פסוק לד:כשמוע עשו את דברי אביו ויצעק צעקה וכו'. במדרש א"ל מה האכילך שאמר ואוכל מכל א"ל איני יודע אבל הייתי טועם טעם פת טעם בשר טעם דגים, כיון שהזכיר בשר מיד בכה ואמר אני קערה של עדשים האכילני ונטל הבכורה ממני אתה שהאכילך בשר על אחת כמה וכמה:
פסוק לו:שמעתי על שאמר ויעקבני זה פעמים, מהו זה, אלא כשאמר לו האכילני בשר וכו' ומפחדו של יעקב שלא יבא עשו שכח הקערה, כשראה אותה עשו נזכר ואמר ויעקבני זה, בזה הקערה עקבני פעמים:
פסוק לו:ויאמר הכי קרא שמו יעקב וכו'. אמר עשו אני הייתי חושב שנקרא יעקב ע"ש וידו אוחזת בעקב, אבל עתה נתאמת לי שנקרא יעקב מלשון עקבה ורמאות כמו עקוב הלב (ירמיה י"ז), והיה לו ליקרות עקב ונקרא יעקב לומר עקב ויעקוב, וזה פעמים:
פסוק מא:ויברכהו. י"ל למה ברכו הלא אמרו כשתראה עוברי רצונו יושבין בשלוה יש לך לשמוח ולומר אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו עאכ"ו, וכן ה"א נתת שמחה בלבי מעת דגנם ותירושם רבו. עוד יש להתעורר בברכה שבירך יצחק שאמר וירח את ריח בגדיו ויברכהו ולא פירש הברכה, ואמר ראה ריח בני וכו', ואמר ג"כ ולא הכירו כי היו ידיו כידי עשו ויברכהו ולא פירש הברכה, אלא אמר האתה זה בני עשו ויאמר אני. ועוד כבר אמר לעיל מי אתה בני ויאמר אנכי עשו בכורך ועוד למה אמר ויתן לך האלהים וכו' ורב דגן ותירש וסמיך ליה יעבדוך עמים וכו', ועוד שאין זה נראה לשון ברכה כמו ויברכם ביום ההוא בן יברך, הזכיר לשון ברכה, ועוד שאמר אחרי כן ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו פעם אחרת ולא פירש הברכה, ואם הברכה היא ואל שדי יברך כו' אם כן יאמר מיד למה זה הפסיק שאמר לא תקח וגו' אשה קום לך פדנה ארם וכו', ועוד מה הפרש בין ברכת יעקב לברכת עשו דבברכת יעקב אמר מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש ובעשו אמר ג"כ משמני הארץ יהיה מושבך ומטל השמים, והנה ביעקב אמר ויתן ובעשו אמר הנה משמני וכו', ועוד ביעקב אמר מטל קודם ואחר כך ומשמני ובעשו אמר משמני הארץ קודם, ועוד בעשו אמר מטל השמים מעל וביעקב לא אמר מעל, ועוד מהו פירוש מעל, הטל הוא מן השמים ואינו מעל השמים. אלא אמר ולא הכירו וכו' ויברכהו, ברכו ברכה כוללת בין ליעקב בין לעשו לפי שלא נתאמת לו מי הוא אם עשו ואם יעקב, ולזה אמר ולא הכירו, וברכו בצנעא כדי שלא תשלוט בו עין הרע, כי לזה אמרו ז"ל אסור להסתכל בכהנים כשמברכים שלא יסמו עיניהם מדה כנגד מדה, ואפילו הכהנים עצמן אסורים להסתכל בידיהם בשעת ברכה, ולכך מכסין פניהם כדי שתהיה ברכה בצנעא, וזהו פירוש התפלה שמתפללין הכהנים בשעה שעוקרין רגליהם לעלות לדוכן יהי רצון שתהא ברכה זו שלמה וכו'. והברכה אע"פ שהיא בקול רם היא סתומה שאמר יברכך ולא יפרש במה יברכהו וכן כולם, כל זה, כדי שלא תשלוט בו עין הרע כדאיתא פרקא קמא דמועד קטן בההוא מעשה דרבי יונתן בן עכמא ורבי יהודה בן גרים דהוו תנו קמי דרבי שמעון בן יוחאי כד איפטרו מקמיה אמר לבריה זיל לגבייהו דלברכוך אזל לגבייהו א"ל יהא רעוא מן קדם ה' דתזרע ולא תחצוד תעיל ולא תפיק תפיק ולא תעיל ליחרב ביתך וליתוב אושפיזך ויבלבל פתורך ולא תחזי שתא חדתא, ברכוהו כן כדי שתהא סמוי' שאפילו הוא לא ידע שהיא ברכה. ואח"כ כשהריח ריח ג"ע ברכו ברכה פרטית והברכה היא ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה' ברכו שיהיה חי לעולם, שכן ריח בני ס"ת חי, וכן יעקב עולה לעולם עם ה' אותיות והכולל, וזהו סוד יעקב לא מת, ולפי שברכות של עולם הבא אין להם לא ערך ולא דמיון לכך נסתמה בז' תיבות אלו, ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה' שהוא סוד השביעיות ואין ספק שעיקר הברכות היא ברכת עוה"ב א"כ איך יעלה בדעת שיצחק אבינו יברך מעין עוה"ז כנראה ויתן לך כו' ויניח העקרית שהיא ברכת עולם הבא, אלא ודאי ברכו מעין ברכת עולם הבא קודם שהיא עיקר ואחר כך מעין עולם הזה, ולזה אמר ויתן לך וגו', שברכו קודם הברכה הסמויה מן העין והיא ברכת עולם הבא שנאמר עליו עין לא ראתה ואחר כך ויתן לך שהיא ברכת העולם הזה, ולפי שזה העולם הוא עולם המעשה ואי אפשר להשיג חיי העולם הבא אלא על ידי מעשה של עולם הזה, לכך ברכו שישפיע לו האלהים טובות העוה"ז דהיינו רוב דגן ותירוש וכו' וירחיק ממנו דברים המונעים כגון חולי ומלחמה ורעב וזהו פסוק שני יעבדוך עמים וכו', פסוק ראשון ברבוי טובה פסוק שני בדברים המונעים, כדי שימצא עצמו פנוי לעסוק בתורה ולקיים המצות כדי שיזכה לחיי עוה"ב:
פסוק מא:יקרבו ימי אבל אבי וכו'. אמר עשו אבי ברכני והיה כאשר תריד ופרקת שלא אוכל לשלוט עליו אלא כשיבטלו מעסק התורה, ודאי כששמע כן הוא לא יבטל, אבל בימי אבלו של אבא יבטל על כרחו שהאבל אסור בדברי תורה אז אהרגה ואוכל עליו:
פסוק מא:או נאמר יקרבו ימי. שאמר עשו כמו שהוא לקח הבכורה בימי אבלו של אברהם גם אני אמדוד לו יקרבו ימי וכו':
פסוק מא:שמעתי על דרך הלצה שאמר אם אהרגנו עתה צריך להתאבל עליו וכשימות ג"כ אבי צריך להתאבל פעם אחרת על אבי א"כ לא אהרגנו עתה אלא יקרבו ימי אבל אבי ואתאבל על שניהם פעם אחת ולא שתי פעמים:
