פסוק א:נ כמשמעו שעשן קשה לעינים, אבל רבקה היתה רגילה בו כדפרישית. (מהרש"ל), ונ"ל דצריך רש"י לג' טעמים אלו, דבתחילה מפרש משום עשן והוא מכח סמיכות, ואחר כך קשה ליה ואיך הביא הקב"ה תקלה לידו, אלא מפני הברכה לא מנעו הקב"ה מן הסיבה, וקשה סוף סוף מאחר שהיה העשן למה רבקה אינה נסמת, לזה פירש שכבר כהו עיניו במקצת ע"י העקידה ובא זה ואיבד את הכל:
פסוק ג:ס פירש שלא יהיה בסכין פגומה, כתב הרא"ם וא"ת נהי דעשו הוי מהימן לו ליצחק דבחזקת כשר היה בעיניו, סוף סוף כיון דהוה שחיט ליה לעוף בהדי דפרח, ניחוש דילמא עביד ליה חלדה, ותירץ כמו שתירצו בגמרא חולין (דף ל':). (נח"י), ואין צורך לאריכת הרא"ם דהא יצחק לא ביקש שיביא לו עופות אלא חיות, וכדפרש"י בסמוך (פ' ז' ד"ה כאשר) כי טעם הגדי כטעם הצבי, ועוד וכו', ואע"ג דקרא הזכיר גם קשתך דמשמע קצת לירות עופות, מכל מקום איכא למימר דקשת קאי על החיה ר"ל שיורה בחיה במקום שאינו עושה טריפה כדי שלא תוכל לברוח ואח"כ ישחטנה בחרב:
פסוק ג:ע דאם לא כן לי למה לי, הא כתיב (פ' ד') והביאה לי, לכן פירש וכו':
פסוק ז:פ וקשה ואיך אמרה רבקה לפני ה' מה שלא אמר יצחק. (נח"י), דהוקשה לרש"י מאחר שעשו היה צדיק בעיני יצחק, למה הוצרך להזהירו היום כ"כ שלא יאכילנו נבלה ושלא יביא מן הגזל, ועל זה תירץ כוונת יצחק היתה שהברכות יהיו ברשות ה' ושיסכים על ידו, לפיכך זרזו היום יותר, ועל זה אמרה רבקה שהלך לצוד ציד להביא ואפילו מן הגזל, וממילא שעשו לא ישגיח בדברי אביו ויאכילנו נבילה, אם כן בוודאי הקב"ה לא יסכים על ידו, לכן אמרה קח לי משם ולא מן הגזל:
פסוק ט:צ ונראה לי דבפסח נולד יצחק כמו שפירש"י בפרשת וירא (לעיל י"ט ג') הקב"ה ממלא ימיהם של צדיקים (ר"ה י"א.) באותן הימים שנולדין באותן הימים הם מתים, דכתיב גבי משה (דברים ל"א ב') בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, שפירש"י (שם) היום מלאו ימי, ומדאמר יצחק לא ידעתי יום מותי שמא היום אמות, ודאי פסח היה:
פסוק טו:ק פירש שהבגדים היו בהם ציורין של כל מיני חיות, וכשלבשן נמרוד ויצא לשדה היו החיות סוברין שהוא חיה ובאין אצלו, ועשו הרג את נמרוד ולקחן:
פסוק יט:ר דאם לא כן היה יעקב מדבר שקר ח"ו, ואם תאמר והלא עדיין היה משקר כיון שעשו מכר לו הבכורה ואיך אמר עשו הוא בכורך, ויש לומר דהוא לא לקחה מעשו אלא לענין עבודה, אבל הבכורה נשארה עדיין לעשו לענין נחלת פי שנים, ועוד יש לומר דעשו היה בכור ללידה וק"ל:
פסוק כא:ש ואם תאמר והא יצחק היה מחזיק את עשו לצדיק גמור, ויש לומר דהיא הנותנת כיון שצדיק גמור הוא, לכך אינו מוציא שם שמים לבטלה, ואף על פי דכ"ש הוא ביעקב דהא היה מחזיקו יותר צדיק מעשו כדפרישית לעיל, מכל מקום סבר כיון שעשו אינו יכול ליזהר שלא ילך במקום טנופת מיזהר זהיר שלא להזכיר שם שמים יותר מיעקב, מפני שיעקב יושב אוהלים (לעיל כ"ה כ"ז) ולא בא למקום מטונף:
פסוק כב:ת דאי כמשמעות אטביעות עינא דקלא קאי, מיד הוה ליה למימר כשאמר לו אנכי עשו בכורך, ועוד לעיל (פ' י"ב) כשאמר לאמו אולי ימשני אבי, למה לא פחד שיכירו בטביעת קולו, אלא קולם היו שוים, לכן פירש שקאי על דברי תחנונים:
פסוק כב:א ואף על פי שהיה מחזיקו כצדיק גמור, מכל מקום אין זה מורה על רשעתו, כי יש הרבה בני אדם שדבריהם בלשון קנטוריא אף על פי שהם כשרים:
פסוק כז:ב לפי שעשו חמד הבגדים האלו מנמרוד, ונמרוד ירשן מאדם הראשון, ואדם היה לובשן בגן עדן:
פסוק כז:ג ואשר ברכו ה', שב אל השדה, כאילו אמר כריח השדה אשר נתן בו ה' ריח טוב והוא שדה של תפוחים:
פסוק כח:ד דקשה לרש"י למה כתיב ויתן בוי"ו, אלא פירוש ויתן לך, ואם יפסוק הברכה מפני החטא אפילו הכי יחזור ויתן, ופירוש זה היינו לפי מדרשם ז"ל, דלפי פשוטו מוסיף על ענין ראשון, רצה לומר נתן לך ברכה אחת, לכן קאמר ויתן לך עוד ברכה זו, והיכן מצינו לעיל שברכו, יש לומר מדכתיב (פ' כ"ז) אשר ברכו ה' שנתן לו הקב"ה ברכה, כי אשר ברכו ה' שב אל בני הכתוב למעלה (שם) כאילו אמר ראה ריח בני אשר ברכו ה' כריח השדה שנתן לו הקב"ה ריח טוב:
פסוק כט:ה (ג"א), שלא רצה לתלות הקללה בעצמו לומר שבניו יהיו עבדים:
פסוק כט:ו כלומר יסורין וצרות שלהם באין תחילה, לפיכך יצחק הקדים קללות אוררים וכו'. והרמב"ן טען למה כתיב בפרשת לך (לעיל י"ב ג') ואברכה מברכיך ומקללך אאר, ותירץ שהרי כתיב אחריו (שם) ונברכו וגו' הרי גם קללות אוררים קודם לברכת מברכים, ואף על פי שבלעם אמר לישראל (במדבר כ"ד ט') מברכיך ברוך וגו', לא אמר זה אלא למה שהורגל לדבר עם הרשעים, אי נמי שהיה מברך אותם שיגיע להם כמעשה הרשעים שיהיה להם ג"כ תחילה שלוה כו' וק"ל:
פסוק ל:ז דאם לא כן שתי יציאות למה לי, אלא שזה יצא מאהל אביו, וזה יצא מן השדה ובא אל הבית. והרא"ם פירש דאך מיעט היציאה:
פסוק לג:ח ואם כן לפי מדרש רז"ל יהיה פירוש של ויחרד אינו כמשמעו לשון תמיהה אלא פחד על פתיחת גיהנם, ואף על פי דלפי פשוטו נמי ויחרדו אינו לשון תמיהה אלא לשון חרדה, אלא רצה לומר דהחרדה היה כמשמעו על דבר המתמיה של מי איפוא, ולאפוקי לפי המדרש החרדה הוא הגיהנם:
פסוק לג:ט (ג"א), פירש מתחתיו תחת עשו כי עם יעקב נכנס גן עדן ועם זה גיהנם:
פסוק לג:י פירש שאינה מלה מורכבת מאיה ואיפה, רק הוא לשון בפני עצמו והוא משמש לכמה ענינים וכו':
פסוק לג:כ דאם לא כן מכל למה לי:
פסוק לג:ל וקשה והלא קרא דויעקבני (פ' ל"ו) הוא אחר פסוק גם ברוך יהיה, ונראה לי דבודאי עשו צעק מיד בקול רם מה עשה לי האח הזה, ויעקבני זה פעמים, ושמע אביו ואמר גם ברוך יהיה, והנה כשמוע עשו דברי אביו שאמר גם ברוך יהיה אחר שאמר ויעקבני זה פעמים ולא השגיח בו, אז אמר לו הכי קרא שמו יעקב, כלומר אני משיג שאהוב בעיניך עקיבתו ורמאותו, ומשום הכי קראתו יעקב לשון עתיד ולא עקב, שיעקבני פעמים, (מהרש"ל):
פסוק לג:מ דאם לא כן גם ברוך יהיה למה לי, הלא כבר ברכו:
פסוק לה:נ דאם לא כן מאי ברוך יהיה:
פסוק לו:ס שהוא מבואר ממה שכתוב אחריו (לקמן כ"ט ט"ו) ועבדתני חנם הגידה לי וגו':
פסוק לט:ע לאפוקי ממה שנאמר לעיל (פ' כ"ח) מטל השמים ומשמני הארץ, דלעיל קאי אפירות הארץ, שהתבואה והפירות שבארצך יהיו שמנים וטובים, אבל כאן נאמר על המקום שיהיה המקום ממקום השמן שבארץ, וזה שנאמר מושבך ולא במושבך על כרחך שמורה על המקום שיושב שם, דאם לא כן קשה הא בירך את יעקב בברכת משמני הארץ:
פסוק מ:פ (מהר"ן), ואם תאמר שלא נמצא שנתן יצחק ליעקב הברכות על תנאי, וי"ל דכתיב (לעיל פ' כ"ח) ויתן לך האלהים, מלת האלהים משמע בדין שאם אתה ראוי וכו':
פסוק מא:צ אף על פי שהיה רשע, את זה לא עשה שיהא מצער את אביו, כי היה נוהג בו כבוד באביו, והא ראיה ממה שנאמר (לקמן כ"ח ח') וירא עשו כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו וגו':
פסוק מב:ק ואם תאמר והלא גם לפי המדרש הוא לשון תנחומין, י"ל דהכי פירושו אם באנו לפרש מלשון המדרש שהוא לשון תנחומין ואינו לשון מחשבה, אז תוכל לפרשו שמתנחם על הברכות בהריגתך, ואין צריך לפרשו על כוס תנחומין:
