האהל והשדה
במרכז הפרק עומדת הברכה שנטל יעקב מאביו במרמה, והמפרשים מבררים, איך טעה יצחק וחשב לברך את עשו - האם לא הכירו?
יש שפירשו, שמרוב אהבתו של יצחק לעשו הוא התעלם ממעשיו(רמב"ן בראשית כז ד), ויששאמרו שיצחק חשב להחזירו למוטב ע"י הברכות (אור החיים בראשית כז א).
אולם רוב המפרשים סבורים שיצחק אכן הכיר את עשו, אלא שהטעות היתה של רבקה. יצחק לא חשב לתת לעשו את המעמד המיוחד של עם ישראל, הוא ידע שזה הולם רק את יעקב, ולכן כשחשב שמברך את עשו בירך אותו רק בברכת הארץ: "ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ" (בראשית כז כח). ברם כשבירך את יעקב אמר לו: "ויתן לך את ברכת אברהם, לך ולזרעך אתך, לרשתך את ארץ מגריך אשר נתן אלקים לאברהם"(שם כח ד) את ברכת אברהם ואת ברכת ארץ ישראלייעד יצחק ליעקב לבדו, אולם רבקה חשבה שיצחק עומד להעניק לעשו את ברכת אברהם, ולכן עשתה מאמץ למנוע זאת.
אך יש לומר בזה עניין עמוק יותר: גם רבקה ידעה שיצחק ייעד ברכה גשמית לעשו, ואת הברכה הרוחנית ליעקב, ואף על פי כן לא הסכימה עם יצחק. היא הבינה שהאידאל של האומה הישראלית הוא שילוב של כוחות שונים ומנוגדים. אי אפשר שכולם יהיו יושבי אהל ועוסקים בתורה, כשם שלא ייתכן שכולם יעסקו רק בעבודת אדמה; אלא חלק יעסקו בצרכים הגשמיים של האומה, וחלק ישאו את הדגל הרוחני, התורני, אך חייבים תחילה להגדיר מהי התכלית ומהם האמצעים. חסידים מפרשים: "השמים שמים לה', והארץ נתן לבני אדם" (תהילים קטו, טז)- כדי שיעשו מהארץ שמים, זוהי התכלית.
ונראה, כשם שרוב אברי גופו של האדם עוסקים בענינים חומריים, ורק הראש עוסק בעניני הרוח, כך גם בגוף האומה. וכשם שהראש הוא למעלה מהכל, וברור שאין הראש יכול לתפקד לבדו בלי שאר האברים, והכל הוא גוף אחד - כך גם באומה כולה. העוסקים בחומר והעסוקים ברוח יודעים שכל צד פועל בשליחותו של האחר, ושאין לוותר על שום תחום, אלא שצריך לדאוג לכך שהברכה הגשמית תהיה מנוצלת למטרות אידאליסטיות.
בדרך דומה ביאר הספורנו פסוק תמוה. התורה מצוה "בהעלתך את הנרת אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות"(במדבר ח ב) - וקשה, הרי הנרות הן הן המנורה וכיצד יאירו הנרות מול המנורה? וכתב שם רש"י שהמנורה היא הנר האמצעי. ועדין קשה אם כן היה לו לומר "יאירו ששת הנרות". ומבאר שם הספורנו וז"ל:
"אל מול פני המנורה" שהוא הקנה האמצעי, וזה כשתפנה שלהבת כל אחד מהששה נרות אל הקנה האמצעי, אז יאירו שבעת הנרות. כל השבעה יאירו וישפיעו אור עליון לישראל, שיורו היות אור הימנים ואור השמאלים מכוון ופונה אל אור הקנה האמצעי שהוא עיקר המנורה, ושכן ראוי שכוונת המימינים - העוסקים בחיי עולם, והמשמאילים - העוסקים בחיי שעה, העוזרים למימינים, כאמרם "אלמלי עלייא לא מתקיימי אתכליא"[אלמלא העלים לא יתקיימו האשכולות] (חולין צב ע"א), תהיה להפיק רצון האל ית', באופן שיושג מכוונו בין כלם, וירוממו את שמו יחדו, כמו שקבלו עליהם, כאשר העיד באמרו "ויענו כל העם יחדו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה" (שמות יט ח). כלומר בין כולנו נשלים כוונתו.
(ספורנו במדבר ח ב)
על היחס שבין האשכולות והעלים דורשת הגמרא:
"גפן ממצרים תסיע"... אמר ריש לקיש: אומה זו כגפן נמשלה. זמורות שבה אלו בעליבתים, אשכולות שבה אלו תלמידי חכמים, עלין שבה אלו עמי הארץ וכו'. והיינו דשלחו מתם ליבעי רחמים איתכליא על עליא, דאילמלא עליא לא מתקיימין איתכליא(=יבקשו האשכולות רחמים על העלים, משום שבלי עלים אין אשכולות).
(חולין צב.)
האשכולות מסתכלים בבוז על העלים, שהרי האשכול הוא עיקר האילן, אלא שאמרו חז"ל שכדאי לו לאשכול להתפלל על העלים, שמבלעדיהם לא יהיו אשכולות, שכן הרוח תפיל את הפריחה, או שהשמש תשדוף אותם, והעלים הם המסוככים ומצילים אותם. ועוד, ידוע כיום שכל מתיקות הענבים - מקליטת קרני השמש של העלים היא באה. עם ישראל בנוי מאנשי תורה ואנשי מעשה, וכל אחד חייב לעסוק בתחומו, אך בתנאי שיבינו שאחד ללא השני אין לו קיום. הימניים והשמאליים וכל ששת הנרות יפנו למטרה אחת, שמייצג אותה הנר האמצעי, ואז תאיר המנורה על כל שבעת נרותיה.
והנה יצחק היה סבור, שיעקב ועשו יבנו שניהם את בית ישראל, יעקב כשהוא יושב באהלה של תורה, ועשו כשהוא מתפקד כאיש השדה. כדרך שאמרו חז"ל(פסיקתא רבתי פרשה כ), שהתורה ניתנה בחודש סיון שמזלו תאומים, כי תורה ראויה לשני האחים התאומים גם ליעקב וגם לעשו. לזה התנגדה רבקה, משום שהאמינה שרק יעקב מסוגל לכלול את שני התחומים, ואילו עשו לעולם לא יבין לשם מה קיבל את הברכה הגשמית, והוא יהפוך אותה למטרה בפני עצמה.
וכשנדייק בדבר נראה שההשגחה שמה זאת בפיו של יצחק. כשבירך את יעקב אמר לו: "ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ"(בראשית כז כח) - קודם טל שמים, רוחניות, ורק אח"כ משמני הארץ. ואילו לעשו אמר - "הנה משמני הארץ יהיה מושבך ומטל השמים מעל"(שם לט) - משמני הארץ הם הראשונים כי זה העיקר אצל עשו. ועוד, עשו נתברך "ועל חרבך תחיה"(שם מ), אך ליעקב נאמר, "הקל קול יעקב והידים ידי עשו"(שם כב). והסביר אחי הגר"א, כשהקול קול יעקב, אפשר לצרף אליו גם את ידי עשו, ואז זוכה יעקב לברכה כפולה - קול וידים; אך אצל עשו הידים הם העיקר.
ולבסוף הבין יצחק שטעה. כאשר נכנס יעקב הריח בבגדיו ריח גן עדן, הוא הודה בטעותו: "ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'"(שם כז), גם לשדה יכול להיות ריח גן עדן; ואילו כשנכנס עשו, ראה גהינום פתוחה תחתיו.
ומעניינת דרשת חז"ל על הפסוק שרבקה משכנעת את יעקב לקבל את הברכות. "'לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים טבים' (שם ט) - 'עזים טובים' טובים לך וטובים לבניך, לך - שאתה נוטל את הברכות על ידם, ולבניך - שעל ידם מתכפר לך ביום הכיפורים, והם שני השעירים, אחד לה' ואחד לעזאזל" (בראשית רבה סה יד). רק מי שיכול להיכנס אל קודש הקודשים, יכול גם להקריב קרבן בחוץ, בשדה. עשו שלא היה שייך לקודש כלל, גם את החוץ אין לו.