פסוק א:ותכהין עיניו ולא עיני רבקה משום שהאשה נבראת מן העצם ונשי עשו מן העצם ואין עצם מזיק עצם אבל יכולין להזיק אדם היינו יצחק שתחלתו מן האדמה. ד״א עיניו ולא עיני רבקה לפי שהיתה למודה בבית אביה בעשן עבודת כוכבים.
פסוק ב:לא ידעתי יום מותי ואם אמות תפסיד הכל ממון ושררה שהרי מכרת לו בכורתך ולפיכך אני רוצה להקדים לתת לך הכל מחיים ולא יוכל יעקב להוציא מידך כלום שהרי מתנת בריא קיימת.
פסוק ג:תליך האשפה שתולין אותה בחגורת המתנים.
פסוק ג:וצודה לי ציד ואם תאמר היאך מסתייע מילתא שהיה אוכל איסור בשוגג השתא ומה בהמתן של צדיקים וכו׳ אלא יש לומר שלא אכל משחיטתו משהיה כופר והדברים ידועים שהרי הקדימו יעקב בגדי עזים ומה שכתב כי ציד בפיו היינו קודם שכפר.
פסוק ג:צידה ה״א יתירה הזהירו על חמשה דברים שהייה דרסה חלדה הגרמה עיקור, המעכבים את השחיטה.
פסוק ד:והביאה לי ואכלה הרי מכרת לאחיך בכורה בשביל הנאת סעודה אחת ובהנאת סעודה אחת אחזירנה לך שאתן לך כל השררה כדכתיב הוי גביר לאחיך.
פסוק ד:בעבור תברכך נפשי אמר לו בני הלילה הזה פסח הוא עליונים אומרים שירה ואוצרות טללים נפתחים והברכה חלה מפני המברכים.
פסוק ז:ואברככה לפני ה' פי׳ על פי הדבור שעל כל ברכה וברכה שיברכך אביך הקב״ה יסכים על ידו לפיכך אני מצוה אותך לחזור אחריהם. ודוגמא זה פי׳ בפרשת נח גבי נמרוד.
פסוק ז:ואברככה בכ״ף ה״א. [בדבר בבי״ת].
פסוק ט:טבים שיהיה בהם טעם.
פסוק י:והבאת לאביך ואכל כדי שיברכך בלב טוב שאין שכינה שורה אלא בלב טוב ומתוך שמחה.
פסוק יא:איש שער תרגם ירושלמי גבר בגיר לשון בוגרת שהיא מלאה שעיר.
פסוק יב:והבאתי עלי קללה ולא ברכה ע״כ אני [איני] אומר לו אני עשו דבלאו הכי לא יאמין לי ואם ימושני יכירני ויקללני לפי שכזבתי לו.
פסוק יג:עלי קללתך בני אין לי ולך לירא מן הקללה שהרי בטוחה אני כמה שאמר הקב״ה ורב יעבד צעיר. ד״א אפי׳ ימושך לא יקללך כי מעצמו יבין שלא עשית זאת מדעתך כי אם מדעתי שאני רגילה לעמוד לפניו והשאתי ערמה זאת אותך, ואם בא לקלל יקללני. ד״א עלי קללתך בני דוגמא על עמך ברכתך, שהרי למה יקללך ואתה מביא לו מטעמים אבל עלי לקללך שאתה מסרב מצותי. אך שמע בקלי ולך קח לי.
פסוק טו:החמדת נאים וחדשים שמתכבד בהן בפני הבריות ומשמש בהן בפני אביו ולפיכך הריחן יצחק שהרי בגדים חדשים ריח הצבע נודף. ד״א החמדת שהיה לובש אותם כשהיה יוצא השדה לצוד ציד והיו נודפים ריח השדה, והאילנות כדכתיב וירח את ריח בגדיו ויאמר וגו׳ כריח השדה ואותו היום לא לבשם עשו כשהלך לצוד ציד.
פסוק טו:החמדת מצינו בבגדים בלשון נקבה ובגדיו לא תשרפנה.
פסוק טז:הלבישה על ידיו לפי ששערו קשה משל טלאים ודומה הוא לשער אדם.
פסוק יט:אנכי עשו בכרך י״מ שלפי צורך שעה אפשר לשנות הדבור כגון אברהם אמרי לי אחי הוא, ונשתחוה ונשובה אליכם, וכגון דוד שבלבל דבריו עם אחימלך ואמר ויהי הנערים קדש. גם אמר שהיה הולך בשליחות המלך. וגם אלישע אמר לחזאל מלך ארם לך אמור לו חיה תחיה והראה הקב״ה שיהרג, וכן מיכיהו שאמר לאחאב עלה והצלח אלא לפי מה שראו אמרו. ד״א לפי שקול הדעת לא כחש לו, כך אמר לו אנכי במקום עשו בכרך שהרי כבר מכר לי את הבכורה.
פסוק יט:בעבור תברכני נפשך וכי יעקב משמש היה על מנת לקבל פרס אלא אמר יעקב, אומר לאבי דברים שבינו ובין עשו שאמר לו בעבור תברכך נפשי.
פסוק יט:תברכני הנו״ן בדגש.
פסוק כב:הקל קול יעקב לא נסמוך על הקול שלפעמים הוא משתנה ע״י צעקה וקורא פעמים עבה ופעמים צלול אבל על כי היו ידיו כידי עשו אחיו שעירות כסבור דבר ברור הוא ודבר זה גרם לו ברכה.
פסוק כה:ויבא לו יין וישת שהיין מערבב קצת דעתו של אדם ולא ידקדק אם הוא עשו אם לא.
פסוק כז:וירח את ריח בגדיו שהיה רגיל להריח.
פסוק כז:ויאמר ראה ריח בני משהריח ריח הבגדים אמר אין כאן ספק. וצריך לסרס המקרא ראה בני ריח אלו, כריח השדה. ד״א ראה ריח לשון ראה נופל על כמה דברים ואפילו בל׳ לעז, דוגמא ראה נתתי לפניכם את הארץ.
פסוק כז:כריח השדה בגדים שהוא מלובש בהם ריחם כריח השדה לפי שבהם אדם יוצא השדה.
פסוק כז:אשר ברכו ה' י״מ קאי הוא, אבני שנתן לו הקב״ה את א״י כדכתיב לך ולזרעך.
פסוק כח:מטל השמים שהרי ארץ כנען נתונה לזרעו של אבא ולזרעי, וגשמים אין יורדים בה אלא ב׳ פעמים בשנה. יורה במר חשון ומלקוש בסיון נשאר כל ימות השנה צריכה טל מן השמים.
פסוק כח:ומשמני הארץ כענין שנאמר חמאת בקר וחלב צאן.
פסוק כט:וישתחו לך לאמים, וישתחו כתיב וישתחוו קרי. הוה גביר לאחיך הסכימה דעתו לדעת שגזר הקב״ה ורב יעבד צעיר.
פסוק כט:[הוה גביר היה גביר, והוא לשון נתינה].
פסוק כט:בני אמך אם היא תנשא עוד אחרי מותי.
פסוק כט:ארריך ארור לפי הפשט יצחק היה סבור שהוא עשו ויודע שהוא שנוא ואעפ״י כן שהיה חסיד בעיניו מ״מ גברא אלמא הוא והיה מצוי ביערים, לפיכך הקדים קללתו לברכתו ואמר לשונו לשון רבים, אבל אברהם ידוע היה שהוא אהוב ולא יקללוהו רבים כתוב לשונו בל׳ יחיד ומקללך אאור.
פסוק ל:ויהי אך יצא יצא יעקב. אך מלמדנו כי לא נשתהה עשו בשדה אפי׳ רגע אחד אלא כדי שיעור שנתברך יעקב ויצא והלך לו.
פסוק לא:יקם אבי שהיה מנמנם אחר אכילתו.
פסוק לג:ויחרד יצחק פרש״י ראה גיהנום פתוחה מתחתיו לפי שרצה לקלל את יעקב. וי״מ אמר יצחק אם אני טעיתי בין עשו ליעקב בזה אין אני חרד ואין לי תימה בדבר שהרי כהו עיני ולא הכרתי אותו. אבל על זאת אני חרד שאין דבר נסתר מעיני הקב״ה היאך הסכים להעביר הבכורה מן הגדול ונתנה לצעיר. [ואכל משפט לשון הקודש בהיות התנועה באות הבא אחר הוי״ו יפתחוהו].
פסוק לג:גם ברוך יהיה שע״פ הדבור ברכתיו שהרי קנה הבכורה ממך ושורת הדין עשיתי. ד״א גם ברוך יהיה לפי שכבר אמרתי לו אורריך ארור ואם אקללהו אקלל את עצמי ולכך איני חפץ לקללו. וא״ת לא אקללהו ולא אברכהו כבר אמרתי לו מברכיך ברוך לכך אני מברכו שאני מברכך א״ע. ד״א גם ברוך יהיה מפי הקב״ה עתיד הוא להיות ברוך.
פסוק לה:ויקח ברכתך ברכה שהיתה ראויה לך שאתה בכור.
פסוק לו:את בכרתי לקח פיו הכשילו, לגלות כי דינו של יעקב בבכורה.
פסוק לז:ואת כל אחיו קרוביו בני ישמעאל וקטורה.
פסוק לז:איפוא מה אעשה בני שלא נתן הקב״ה לאברהם רק ארץ כנען ואני נתתיה לו כולה.
פסוק לט:הנה משמני הארץ מקצת ארץ ישראל שהיא שמני הארץ.
פסוק לט:יהיה מושבך זה הר שעיר הסמוך לא״י בחלקו של יהודה והיא ארץ שמנה ונשקית מטל השמים כא״י. ומנין שהסכים הקב״ה על ידו שנאמר ואתן לעשו את הר שעיר. יהיה מושבך בין תזכה בין לא תזכה דאי בזכותא תליא מילתא לא אתיא לעולם, אבל בישראל כתיב מדת הדין ללמדך אם יזכו.
פסוק מ:ועל חרבך תחיה בשכר שלקחת תליך וקשתך במצותי.
פסוק מ:[ועל חרבך בחרבך תחיה]
פסוק מ:ואת אחיך תעבד אמר עשו מאחר ששמתו גביר לי הוא ינהוג בי מנהג בזיון אמר אביו ועל חרבך תחיה תשמישך יהיה בחרב ואין זה מנהג בזיון. אמר עשו אעפ״כ בתשמיש חרב יטריחני יותר מדאי א״ל ואת אחיך תעבד בתשמיש זה וירחם עליך.
פסוק מ:כאשר תריד כמו אריד בשיחי כשיכביד עולו עליך יותר מדאי, ופרקת עלו תניח לו ארצך ולא תעבדנו כמו שעושים הפרשים כשהשר מטריחם יותר מדאי הם מניחים לו הקרקע שמחזיקים ממנו ושוב לא יעבדוהו. ל״א כאשר תריד ל׳ וירד מיעקב כאשר תמשול ופרקת עלו וכן מצינו בימיו פשע אדום וימליכו עליהם מלך.
פסוק מא:וישטם עשו את יעקב על הברכה י״מ דעל הברכה, לא קאי אברכה דיעקב אלא קאי הוא אברכה דעשו שברכו אביו, על חרבך תחיה, ובה היה בטוח. וה״ק וישטם עשו את יעקב על בטחון הברכה דעל חרבך תחיה וגו'.
פסוק מא:יקרבו ימי אבל אבי ולא יוליד עוד בן שינקום יעקב אחי.
פסוק מא:ואהרגה הוי״ו בשו״א והאל״ף בפת״ח.
פסוק מב:ויגד לרבקה את דברי עשו היה אומר בגלוי שבלבו היה יקרבו ימי אבל אבי וגו׳ והלך השומע והגיד לה.
פסוק מד:ימים אחדים שנה אחת.
פסוק מה:למה אשכל גם שניכם יום אחד אביך ואתה שהרי עשו אמר יקרבו ימי אבל אבי וגו׳ נמצא שיצחק מת עשו יהרג את יעקב ואז אהיה שכולה משניהם ביום אחד מבעלי ומבני. והעיקר כדפרש״י. וגם אתא לרבות את רבקה לומר כשתהיה היא שכולה מבניה הרי היא חשובה כמתה.
פסוק מה:יום אחד אע״פ שמיתתן לא היתה ביום א׳ קבורתן מיהא ביום אחד הוא. כך שנויה במסכת סוטה.
פסוק מו:אם לקח יעקב אשה מבנות חת כונתה להרחיק יעקב מעשו. אמרה לו רבקה ליצחק אם לא תזהירנו על זאת, תמיד ישאף לישב פה ויקח אשה בת גדולים וחזקים להתחזק ולעמוד נגד עשו.
