ברכותיו של יצחק (א)
יצחק הקדיש את שארית ימיו לבניין הדור הבא ולהשפעה עליו, כמו שעשה אברהם אביו בטרם מותו. שתי ברכות היו בידו: אחת משל אברהם אביו, "בִּרְכַּ֣ת אַבְרָהָ֔ם"(כח ד), ואחת משלו, ברכת תיקון הארץ, "וְיִֽתֶּן־לְךָ֙ הָאֱ-לֹהִ֔ים מִטַּל֙ הַשָּׁמַ֔יִם וּמִשְׁמַנֵּ֖י הָאָ֑רֶץ"(כז כח) כנגד שתי הברכות עמדו שני בניו של יצחק; עשו מזה ויעקב מזה.
כפי שהזכרנו במאמר לפרק כ"ה, רחש יצחק הערכה רבה לכוחו המעשי של עשו – כח העשייה (רש"י כה כה) – ותלה בו תקוות מפליגות לתיקון העולם כולו. מדרך פעולתו נראה שסבר שראוי לצרף כח זה אל עבודתו הרוחנית של בנו השני, יעקב. כך, אולי, הסביר לעצמו את מעשה הבורא, שצירף את שני הכוחות במקום אחד; בשני בנים תאומים, אחים מאב ומאם גם יחד. יצחק חשב שאמנם חיצוניותו של עשו נגועה בחולשות רבות, אך פנימיותו שייכת לבית אברהם והיא עתידה למצוא את מקומה הנכון כאשר תצורף לכוחו הרוחני של יעקב.
בהתאם לסגולותיהם של שני הבנים, הבין יצחק שכחו של עשו הוא בעולם המעשה ואילו כוחו של יעקב הוא בעולם הרוח. על־כן התכוון להאציל לעשו את הברכה הארצית, ברכת "וְיִֽתֶּן־לְךָ֙", כדי לנווט את מעשיו ולהטות את עתידו לכיוון עבודת הקודש שבה עוסק יעקב (ראה ביאור בדרך זו בספר לב העיברי).
אמנם, כפי שהתבאר במאמר נוסף לפרק כ"ה, מאחורי נסיבות הולדתם וגידולם של יעקב ועשו מסתתרת ההשגחה הא-להית, המבררת את הסיגים הדקים ביותר בחלקי הנפש הנמשכת מבית אברהם ויצחק, אלו שהעין האנושית איננה מבחינה בתערובת זוהמתם. משום כך לא התגלגלו הדברים בדרכו של יצחק.
הברכה שניתנה בהעלם: "וְיִתֶּן־לְךָ הָאֱ-לֹהִים"
יצחק החליט לברך את עשו על מנת להשיבו אל תעודתו המעשית בקודש, אולם ידע כי לא ייתכן שתחול הברכה על הרחוק מן הקודש מבלי שיעשה מאמץ מצדו לתקן, ולו במשהו, את דרכיו. משום כך הוא מצווה את עשו להכין לו מטעמים (ד), כדי שיקיים מצוות כיבוד אב ואם וישתדל לכוון במחשבתו את הטוב בעיני יצחק, ומתוך כך תדבק מחשבתו באותה טובה ותמצא הברכה מקום נוח לחול עליו.
לעומת יצחק, רבקה, ברוח הקודש המיוחדת בדרך האמהית הטבעית, הכירה עד כמה גדולה הסכנה בנתינת הברכה לעשו. היא, שעוד בבית אביה למדה להכיר את הרע הבא בתחפושת, הבחינה בהרגשת הלב שאין בעשו טובה פנימית הראויה לברכה וכי לא רק בחיצוניותו זר הוא לבית אברהם, אלא גם בשורשו הפנימי.
בכל זאת, לא התירה לה עדינות הנפש ויראת הכבוד מפני מעלתו של יצחק בעלה להעיר את אזנו ולצערו כשיכיר מי הוא זה שיצא מחלציו. על כן התחכמה רבקה וסיפרה את הדברים ליעקב (ו), כשהיא מדריכה אותו כיצד יעשה בערמה על מנת שיקבל הוא את אותה הברכה שייעד אביו לעשו (ז-י).
מעשה זה התאפשר הודות לכהות עיניו של יצחק (א), שלא הכיר במראה הבאים אליו, והיה מזהה אותם על פי קולם או מישוש ידם (יב,כא). רבקה, שידעה לכוון לרצונו של יצחק, הכינה מטעמים האהובים עליו (יד) והלבישה את יעקב בעורות עזים, שהשיער המכסה אותם הזכיר את מגע גופו של עשו (טו). יעקב, בתמימותו, התנגד להדרכה זו ואף הביע באזני אמו את החשש שמא יכירנו אביו (יב), דבר שיביא עליו קללה במקום ברכה. למרות דבריו גזרה עליו רבקה לשמוע בקולה (יג), וכך יצא יעקב בשליחותה להביא את מטעמיה לאביו.
המעמד המוזר עורר את חשדו של יצחק, ולכן שאל את יעקב: מי אתה, וכיצד מיהרת למצוא ציד ולהביאו לפניי? (כ) יעקב הזדהה כעשו (יט), ותלה את הצלחתו בחסד ד'. תשובה זו לא הניחה את דעתו של יצחק, שביקש למשש את בנו כדי להסיר מלבו את הספק: "הַֽאַתָּ֥ה זֶ֛ה בְּנִ֥י עֵשָׂ֖ו אִם־לֹֽא׃"(כא).
אולם, בהמשך האכילה וקרבת האהבה של יעקב, "וַיִּגַּשׁ֙ וַיִּשַּׁק־ל֔וֹ"(כז); הכיר יצחק כי יש בדמות העומדת לפניו מריח השדה, השדה לו ציפה כל כך, "כְּרֵ֣יחַ שָׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר בֵּרֲכ֖וֹ יְ-הוָֽה׃"(כז). בזאת סרו ספקותיו, כי גם אם אין זה האיש שאותו חפץ לברך בתחילה, די בעובדה שכח השָׂדֶה אֲשֶׁ֥ר בֵּרֲכ֖וֹ יְ-הוָֽה טמון בו כדי לעשותו ראוי לברכתו.
מתוך הכרה פנימית זו, שהתגברה על כל הספקות ומילאה אותו בוודאות של צדק הנמשכת ממקור הקודש המיוחד לו – מידת הגבורה – בירך יצחק את יעקב בשם 'א-להים', שמה של מידת הדין והגבורה. ברכתו כללה טל שמים ומשמני ארץ, רוב דגן ותירוש והתגברות על אויביו ומשנאיו.
חז"ל, בראייתם הגדולה, קובעים כי ברכה זו לא הייתה פרי סיבוך או חוסר הבנה, וכי יד ההשגחה העליונה היא שכיוונה שתבוא מן הנעלם דווקא, ולא מצד הקרבה הטבעית האישית שבין האב לבן. כך אמרו במדרש:
"נִ֥פְלְאֹתֶ֥יךָ וּמַחְשְׁבֹתֶ֗יךָ אֵ֫לֵ֥ינוּ"(תהילים מ ו) – כל מחשבות ד' הן אלינו, לכן "וַיְהִי֙ כִּֽי־זָקֵ֣ן יִצְחָ֔ק וַתִּכְהֶ֥יןָ עֵינָ֖יו"(בראשית כז א) – כדי שייטול יעקב את הברכה.
(תנחומא תולדות ח)
יתכן שראויה הייתה הברכה להנתן דווקא באופן זה, שבו התלבש קולו של יעקב בידי עשו. כדי שיהיה בכחה להשפיע גם על אלו מישראל הנדמים בחיצוניותם לעשו, ואף־על־פי־כן פנימיותם נמשכת מקולו של יעקב. כך דרשו חז"ל על המילים "וַיָּ֛רַח אֶת־רֵ֥יחַ בְּגָדָ֖יו"(כז) - "אל תקרי בְּגָדָ֖יו אלא בוגדיו"(סנהדרין לז.); שגם בבוגדים שבבית־ישראל נכנס ריח גן־עדן, הוא השָׂדֶה אֲשֶׁ֥ר בֵּרֲכ֖וֹ יְ-הוָֽה.
[מכאן תוספת חיזוק לדברי חז"ל (שבת מט:) הצופים שבשעת הדין, באחרית הימים, יזכה יצחק לסנגר על הרחוקים מישראל ביתר שאת מאבותינו האחרים.]
הברכה שניתנה בגלוי: "בִּרְכַּת אַבְרָהָם"
עם צאתו של יעקב מלפני יצחק הגיע עשו מן השדה (ל), ערך לפני אביו את המטעמים שהכין עבורו וביקש שיברכנו (לא), כפי שהובטח. בו ברגע הכיר יצחק בטעות שעשה, ומתוך התעוררות אהבתו האבהית חרד על הפסדו של עשו (לג), שכן ידע כי לא יוכל להשיב את הגלגל לאחור וכי הברכה שניתנה ליעקב באה מתוך השפעה עליונה; "גַּם־בָּר֖וּךְ יִהְיֶֽה׃"(לג).
על־כן הודיע לעשו שהפסיד את ברכתו, ורק לאחר תחנוניו נעתר להוסיף לו ברכה אחרת, כשבה תלה את ברכתו של יעקב במדרגת צדקותו ושלל ממנה את הערך המוחלט שבו נוסחה מלכתחילה. תוכנה של הברכה הניתנת לעשו נוגע ליחסיו העתידיים עם בית יעקב, עמו ייאבק על השלטון העולמי, והיא עתידה להשפיע רבות על חייהם של השניים.
עשו נתמלא חמה על יעקב וזמם בלבו לנקום בו (מא). הדבר נודע לרבקה, ובהיותה מחויבת להגן על יעקב מפני תוצאות עצתה, היא מוצאת דרך כיצד להצילו מבלי לפגוע בעשו, על־ידי שילוחו אל משפחתה היושבת בחרן (מג). דרך זו הביאה להתפתחויות הבאות בבניין ביתו של יעקב, והיא מלווה בברכה נוספת שלה זכה דווקא מתוך אותו מצר שנדחק אליו.
בחכמתה הכשירה רבקה את לבבו של יצחק לתכניתה, כששחה לו אודות הצער שמסבות לה נשות עשו ועוררה את הצורך לעסוק בהכנת ביתו של יעקב, על מנת שלא להיתקל במכשול דומה (מו).