א וַיְהִי֙ כִּֽי־זָקֵ֣ן יִצְחָ֔ק וַתִּכְהֶ֥יןָ עֵינָ֖יו מֵרְאֹ֑ת וַיִּקְרָ֞א אֶת־עֵשָׂ֣ו ׀ בְּנ֣וֹ הַגָּדֹ֗ל וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ בְּנִ֔י וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו הִנֵּֽנִי׃ ב וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּה־נָ֖א זָקַ֑נְתִּי לֹ֥א יָדַ֖עְתִּי י֥וֹם מוֹתִֽי׃ ג וְעַתָּה֙ שָׂא־נָ֣א כֵלֶ֔יךָ תֶּלְיְךָ֖ וְקַשְׁתֶּ֑ךָ וְצֵא֙ הַשָּׂדֶ֔ה וְצ֥וּדָה לִּ֖י צידה (צָֽיִד׃) ד וַעֲשֵׂה־לִ֨י מַטְעַמִּ֜ים כַּאֲשֶׁ֥ר אָהַ֛בְתִּי וְהָבִ֥יאָה לִּ֖י וְאֹכֵ֑לָה בַּעֲב֛וּר תְּבָרֶכְךָ֥ נַפְשִׁ֖י בְּטֶ֥רֶם אָמֽוּת׃ ה וְרִבְקָ֣ה שֹׁמַ֔עַת בְּדַבֵּ֣ר יִצְחָ֔ק אֶל־עֵשָׂ֖ו בְּנ֑וֹ וַיֵּ֤לֶךְ עֵשָׂו֙ הַשָּׂדֶ֔ה לָצ֥וּד צַ֖יִד לְהָבִֽיא׃ ו וְרִבְקָה֙ אָֽמְרָ֔ה אֶל־יַעֲקֹ֥ב בְּנָ֖הּ לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֤ה שָׁמַ֙עְתִּי֙ אֶת־אָבִ֔יךָ מְדַבֵּ֛ר אֶל־עֵשָׂ֥ו אָחִ֖יךָ לֵאמֹֽר׃ ז הָבִ֨יאָה לִּ֥י צַ֛יִד וַעֲשֵׂה־לִ֥י מַטְעַמִּ֖ים וְאֹכֵ֑לָה וַאֲבָרֶכְכָ֛ה לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה לִפְנֵ֥י מוֹתִֽי׃ ח וְעַתָּ֥ה בְנִ֖י שְׁמַ֣ע בְּקֹלִ֑י לַאֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י מְצַוָּ֥ה אֹתָֽךְ׃ ט לֶךְ־נָא֙ אֶל־הַצֹּ֔אן וְקַֽח־לִ֣י מִשָּׁ֗ם שְׁנֵ֛י גְּדָיֵ֥י עִזִּ֖ים טֹבִ֑ים וְאֶֽעֱשֶׂ֨ה אֹתָ֧ם מַטְעַמִּ֛ים לְאָבִ֖יךָ כַּאֲשֶׁ֥ר אָהֵֽב׃ י וְהֵבֵאתָ֥ לְאָבִ֖יךָ וְאָכָ֑ל בַּעֲבֻ֛ר אֲשֶׁ֥ר יְבָרֶכְךָ֖ לִפְנֵ֥י מוֹתֽוֹ׃ יא וַיֹּ֣אמֶר יַעֲקֹ֔ב אֶל־רִבְקָ֖ה אִמּ֑וֹ הֵ֣ן עֵשָׂ֤ו אָחִי֙ אִ֣ישׁ שָׂעִ֔ר וְאָנֹכִ֖י אִ֥ישׁ חָלָֽק׃ יב אוּלַ֤י יְמֻשֵּׁ֙נִי֙ אָבִ֔י וְהָיִ֥יתִי בְעֵינָ֖יו כִּמְתַעְתֵּ֑עַ וְהֵבֵאתִ֥י עָלַ֛י קְלָלָ֖ה וְלֹ֥א בְרָכָֽה׃ יג וַתֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אִמּ֔וֹ עָלַ֥י קִלְלָתְךָ֖ בְּנִ֑י אַ֛ךְ שְׁמַ֥ע בְּקֹלִ֖י וְלֵ֥ךְ קַֽח־לִֽי׃ יד וַיֵּ֙לֶךְ֙ וַיִּקַּ֔ח וַיָּבֵ֖א לְאִמּ֑וֹ וַתַּ֤עַשׂ אִמּוֹ֙ מַטְעַמִּ֔ים כַּאֲשֶׁ֖ר אָהֵ֥ב אָבִֽיו׃ טו וַתִּקַּ֣ח רִ֠בְקָה אֶת־בִּגְדֵ֨י עֵשָׂ֜ו בְּנָ֤הּ הַגָּדֹל֙ הַחֲמֻדֹ֔ת אֲשֶׁ֥ר אִתָּ֖הּ בַּבָּ֑יִת וַתַּלְבֵּ֥שׁ אֶֽת־יַעֲקֹ֖ב בְּנָ֥הּ הַקָּטָֽן׃ טז וְאֵ֗ת עֹרֹת֙ גְּדָיֵ֣י הָֽעִזִּ֔ים הִלְבִּ֖ישָׁה עַל־יָדָ֑יו וְעַ֖ל חֶלְקַ֥ת צַוָּארָֽיו׃ יז וַתִּתֵּ֧ן אֶת־הַמַּטְעַמִּ֛ים וְאֶת־הַלֶּ֖חֶם אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑תָה בְּיַ֖ד יַעֲקֹ֥ב בְּנָֽהּ׃ יח וַיָּבֹ֥א אֶל־אָבִ֖יו וַיֹּ֣אמֶר אָבִ֑י וַיֹּ֣אמֶר הִנֶּ֔נִּי מִ֥י אַתָּ֖ה בְּנִֽי׃ יט וַיֹּ֨אמֶר יַעֲקֹ֜ב אֶל־אָבִ֗יו אָנֹכִי֙ עֵשָׂ֣ו בְּכֹרֶ֔ךָ עָשִׂ֕יתִי כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתָּ אֵלָ֑י קֽוּם־נָ֣א שְׁבָ֗ה וְאָכְלָה֙ מִצֵּידִ֔י בַּעֲב֖וּר תְּבָרֲכַ֥נִּי נַפְשֶֽׁךָ׃ כ וַיֹּ֤אמֶר יִצְחָק֙ אֶל־בְּנ֔וֹ מַה־זֶּ֛ה מִהַ֥רְתָּ לִמְצֹ֖א בְּנִ֑י וַיֹּ֕אמֶר כִּ֥י הִקְרָ֛ה יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לְפָנָֽי׃ כא וַיֹּ֤אמֶר יִצְחָק֙ אֶֽל־יַעֲקֹ֔ב גְּשָׁה־נָּ֥א וַאֲמֻֽשְׁךָ֖ בְּנִ֑י הַֽאַתָּ֥ה זֶ֛ה בְּנִ֥י עֵשָׂ֖ו אִם־לֹֽא׃ כב וַיִּגַּ֧שׁ יַעֲקֹ֛ב אֶל־יִצְחָ֥ק אָבִ֖יו וַיְמֻשֵּׁ֑הוּ וַיֹּ֗אמֶר הַקֹּל֙ ק֣וֹל יַעֲקֹ֔ב וְהַיָּדַ֖יִם יְדֵ֥י עֵשָֽׂו׃ כג וְלֹ֣א הִכִּיר֔וֹ כִּֽי־הָי֣וּ יָדָ֗יו כִּידֵ֛י עֵשָׂ֥ו אָחִ֖יו שְׂעִרֹ֑ת וַֽיְבָרְכֵֽהוּ׃ כד וַיֹּ֕אמֶר אַתָּ֥ה זֶ֖ה בְּנִ֣י עֵשָׂ֑ו וַיֹּ֖אמֶר אָֽנִי׃ כה וַיֹּ֗אמֶר הַגִּ֤שָׁה לִּי֙ וְאֹֽכְלָה֙ מִצֵּ֣יד בְּנִ֔י לְמַ֥עַן תְּבָֽרֶכְךָ֖ נַפְשִׁ֑י וַיַּגֶּשׁ־לוֹ֙ וַיֹּאכַ֔ל וַיָּ֧בֵא ל֦וֹ יַ֖יִן וַיֵּֽשְׁתְּ׃ כו וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו יִצְחָ֣ק אָבִ֑יו גְּשָׁה־נָּ֥א וּשְׁקָה־לִּ֖י בְּנִֽי׃ כז וַיִּגַּשׁ֙ וַיִּשַּׁק־ל֔וֹ וַיָּ֛רַח אֶת־רֵ֥יחַ בְּגָדָ֖יו וַֽיְבָרֲכֵ֑הוּ וַיֹּ֗אמֶר רְאֵה֙ רֵ֣יחַ בְּנִ֔י כְּרֵ֣יחַ שָׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר בֵּרֲכ֖וֹ יְהוָֽה׃ כח וְיִֽתֶּן־לְךָ֙ הָאֱלֹהִ֔ים מִטַּל֙ הַשָּׁמַ֔יִם וּמִשְׁמַנֵּ֖י הָאָ֑רֶץ וְרֹ֥ב דָּגָ֖ן וְתִירֹֽשׁ׃ כט יַֽעַבְד֣וּךָ עַמִּ֗ים וישתחו (וְיִֽשְׁתַּחֲו֤וּ) לְךָ֙ לְאֻמִּ֔ים הֱוֵ֤ה גְבִיר֙ לְאַחֶ֔יךָ וְיִשְׁתַּחֲוּ֥וּ לְךָ֖ בְּנֵ֣י אִמֶּ֑ךָ אֹרְרֶ֣יךָ אָר֔וּר וּֽמְבָרֲכֶ֖יךָ בָּרֽוּךְ׃ ל וַיְהִ֗י כַּאֲשֶׁ֨ר כִּלָּ֣ה יִצְחָק֮ לְבָרֵ֣ךְ אֶֽת־יַעֲקֹב֒ וַיְהִ֗י אַ֣ךְ יָצֹ֤א יָצָא֙ יַעֲקֹ֔ב מֵאֵ֥ת פְּנֵ֖י יִצְחָ֣ק אָבִ֑יו וְעֵשָׂ֣ו אָחִ֔יו בָּ֖א מִצֵּידֽוֹ׃ לא וַיַּ֤עַשׂ גַּם־הוּא֙ מַטְעַמִּ֔ים וַיָּבֵ֖א לְאָבִ֑יו וַיֹּ֣אמֶר לְאָבִ֗יו יָקֻ֤ם אָבִי֙ וְיֹאכַל֙ מִצֵּ֣יד בְּנ֔וֹ בַּעֲב֖וּר תְּבָרֲכַ֥נִּי נַפְשֶֽׁךָ׃ לב וַיֹּ֥אמֶר ל֛וֹ יִצְחָ֥ק אָבִ֖יו מִי־אָ֑תָּה וַיֹּ֕אמֶר אֲנִ֛י בִּנְךָ֥ בְכֹֽרְךָ֖ עֵשָֽׂו׃ לג וַיֶּחֱרַ֨ד יִצְחָ֣ק חֲרָדָה֮ גְּדֹלָ֣ה עַד־מְאֹד֒ וַיֹּ֡אמֶר מִֽי־אֵפ֡וֹא ה֣וּא הַצָּֽד־צַיִד֩ וַיָּ֨בֵא לִ֜י וָאֹכַ֥ל מִכֹּ֛ל בְּטֶ֥רֶם תָּב֖וֹא וָאֲבָרֲכֵ֑הוּ גַּם־בָּר֖וּךְ יִהְיֶֽה׃ לד כִּשְׁמֹ֤עַ עֵשָׂו֙ אֶת־דִּבְרֵ֣י אָבִ֔יו וַיִּצְעַ֣ק צְעָקָ֔ה גְּדֹלָ֥ה וּמָרָ֖ה עַד־מְאֹ֑ד וַיֹּ֣אמֶר לְאָבִ֔יו בָּרֲכֵ֥נִי גַם־אָ֖נִי אָבִֽי׃ לה וַיֹּ֕אמֶר בָּ֥א אָחִ֖יךָ בְּמִרְמָ֑ה וַיִּקַּ֖ח בִּרְכָתֶֽךָ׃ לו וַיֹּ֡אמֶר הֲכִי֩ קָרָ֨א שְׁמ֜וֹ יַעֲקֹ֗ב וַֽיַּעְקְבֵ֙נִי֙ זֶ֣ה פַעֲמַ֔יִם אֶת־בְּכֹרָתִ֣י לָקָ֔ח וְהִנֵּ֥ה עַתָּ֖ה לָקַ֣ח בִּרְכָתִ֑י וַיֹּאמַ֕ר הֲלֹא־אָצַ֥לְתָּ לִּ֖י בְּרָכָֽה׃ לז וַיַּ֨עַן יִצְחָ֜ק וַיֹּ֣אמֶר לְעֵשָׂ֗ו הֵ֣ן גְּבִ֞יר שַׂמְתִּ֥יו לָךְ֙ וְאֶת־כָּל־אֶחָ֗יו נָתַ֤תִּי לוֹ֙ לַעֲבָדִ֔ים וְדָגָ֥ן וְתִירֹ֖שׁ סְמַכְתִּ֑יו וּלְכָ֣ה אֵפ֔וֹא מָ֥ה אֶֽעֱשֶׂ֖ה בְּנִֽי׃ לח וַיֹּ֨אמֶר עֵשָׂ֜ו אֶל־אָבִ֗יו הַֽבְרָכָ֨ה אַחַ֤ת הִֽוא־לְךָ֙ אָבִ֔י בָּרֲכֵ֥נִי גַם־אָ֖נִי אָבִ֑י וַיִּשָּׂ֥א עֵשָׂ֛ו קֹל֖וֹ וַיֵּֽבְךְּ׃ לט וַיַּ֛עַן יִצְחָ֥ק אָבִ֖יו וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֑יו הִנֵּ֞ה מִשְׁמַנֵּ֤י הָאָ֙רֶץ֙ יִהְיֶ֣ה מֽוֹשָׁבֶ֔ךָ וּמִטַּ֥ל הַשָּׁמַ֖יִם מֵעָֽל׃ מ וְעַל־חַרְבְּךָ֣ תִֽחְיֶ֔ה וְאֶת־אָחִ֖יךָ תַּעֲבֹ֑ד וְהָיָה֙ כַּאֲשֶׁ֣ר תָּרִ֔יד וּפָרַקְתָּ֥ עֻלּ֖וֹ מֵעַ֥ל צַוָּארֶֽךָ׃ מא וַיִּשְׂטֹ֤ם עֵשָׂו֙ אֶֽת־יַעֲקֹ֔ב עַל־הַ֨בְּרָכָ֔ה אֲשֶׁ֥ר בֵּרֲכ֖וֹ אָבִ֑יו וַיֹּ֨אמֶר עֵשָׂ֜ו בְּלִבּ֗וֹ יִקְרְבוּ֙ יְמֵי֙ אֵ֣בֶל אָבִ֔י וְאַֽהַרְגָ֖ה אֶת־יַעֲקֹ֥ב אָחִֽי׃ מב וַיֻּגַּ֣ד לְרִבְקָ֔ה אֶת־דִּבְרֵ֥י עֵשָׂ֖ו בְּנָ֣הּ הַגָּדֹ֑ל וַתִּשְׁלַ֞ח וַתִּקְרָ֤א לְיַעֲקֹב֙ בְּנָ֣הּ הַקָּטָ֔ן וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו הִנֵּה֙ עֵשָׂ֣ו אָחִ֔יךָ מִתְנַחֵ֥ם לְךָ֖ לְהָרְגֶֽךָ׃ מג וְעַתָּ֥ה בְנִ֖י שְׁמַ֣ע בְּקֹלִ֑י וְק֧וּם בְּרַח־לְךָ֛ אֶל־לָבָ֥ן אָחִ֖י חָרָֽנָה׃ מד וְיָשַׁבְתָּ֥ עִמּ֖וֹ יָמִ֣ים אֲחָדִ֑ים עַ֥ד אֲשֶׁר־תָּשׁ֖וּב חֲמַ֥ת אָחִֽיךָ׃ מה עַד־שׁ֨וּב אַף־אָחִ֜יךָ מִמְּךָ֗ וְשָׁכַח֙ אֵ֣ת אֲשֶׁר־עָשִׂ֣יתָ לּ֔וֹ וְשָׁלַחְתִּ֖י וּלְקַחְתִּ֣יךָ מִשָּׁ֑ם לָמָ֥ה אֶשְׁכַּ֛ל גַּם־שְׁנֵיכֶ֖ם י֥וֹם אֶחָֽד׃ מו וַתֹּ֤אמֶר רִבְקָה֙ אֶל־יִצְחָ֔ק קַ֣צְתִּי בְחַיַּ֔י מִפְּנֵ֖י בְּנ֣וֹת חֵ֑ת אִם־לֹקֵ֣חַ יַ֠עֲקֹב אִשָּׁ֨ה מִבְּנֽוֹת־חֵ֤ת כָּאֵ֙לֶּה֙ מִבְּנ֣וֹת הָאָ֔רֶץ לָ֥מָּה לִּ֖י חַיִּֽים׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק א:
"...ויהי כי זקן יצחק... לא ידעתי יום מותי". אבל המשיך לחיות עוד למעלה משבעים שנה, שהרי עתה בן קכ"ג שנה היה, ראה רש"י (פס' ב ד"ה לא ידעתי יום מותי) ונפטר בגיל מאה ושמונים (לה, כח). (פ' תולדות תשס"א)
פסוק א:
ולא בכדי אמרו (שבת קנג ע"א) שחייב אדם לראות עצמו כל יום כאלו זה יומו האחרון. (פ' תולדות, מלון קראון פלאז'ה, אילת)
פסוק א:
"ותכהין עיניו מראת". ר' רש"י כאן, ואלו להלן (מח, י) אין כל הערה. (פ' ויחי תשנ"ז) ור' באר יצחק שאין נראה שעיני יצחק כהו מחמת הזקנה כמו שמפורש אצל יעקב (להלן מח, י), שהרי יעקב היה באותה שעה י"ז שנה בלבד קודם מיתתו, אבל פרשה זו קודמת למיתת יצחק כמה עשרות שנים..
פסוק א:
רש"י ד"ה ותכהין. רש"י מביא כאן שלוש סיבות להכהיית עיני יצחק: (א) עשן קטורת ע"ז של כלותיו. (ב) דמעות מלאכי השרת. (ג) כדי שיטול יעקב את הברכות. וקשה לי, למה אינו מביא דעה רביעית, דעת ר' אלעזר (מגילה כח ע"א) "משום דאסתכל בעשו הרשע" - כל המסתכל בצלם דמות אדם רשע, עיניו כהות. (פ' תולדות תשמ"ח)
פסוק א:
ועוד קשה, שלכאורה יכול היה להביא גם את דברי הגמרא (בבא קמא צג ע"א), "ואמר רבי יצחק, לעולם אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך, שהרי אבימלך קלל את שרי ונתקיים בזרעה, שנאמר (כ, טז) הנה הוא לך כסות עיניים. אמר ליה, הואיל וכסית ממני שהוא אישך וגרמת לי צער הזה, יהי רצון שיהיו לך בני כסויי עיניים, ונתקיים בזרעה, שנאמר, ותכהין עיניו מראות".
פסוק א:
ובאשר למאמר אל תהא ברכת הדיוט וכו', אמרתי על דרך הלצה, כי הנה כשאתה מבקש ברכה מרב, יברכך בעליה בתורה, ואדמו"ר - בעליה ביראת שמים, ואלו הדיוט יברך אותך בבריאות ובפרנסה טובה. כל זה היה עד ששמתי לב לתוכן ברכתו של הכהן הגדול של ישראל ביום הכפורים, וכפי שנהג לומר ר' יעקב ברמן ז"ל - האיש המקודש ביותר ביום המקודש ביותר במקום המקודש ביותר, הרי לך שברכת הדיוט אינה קלה. (פ' תולדות תשנ"ד)
פסוק א:
ונראה שצריך לבדוק, אם יש שרש"י מביא יותר משלוש דרשות לענין אחד. ואף אם לאו, צריך למצוא הסבר לבחירתן של אלה ולא אחרות. (פ' תולדות תשמ"ט)
פסוק א:
וראה בענין זה - בחירת רש"י מדרשי חז"ל - מאמרה המאלף של נחמה ליבוביץ שתליט"א בסוף העיונים החדשים לס' שמות. (פ' תולדות תשנ"א)
פסוק א:
ועתה ראיתי אצל רבנו בחיי סיבות נוספות המובאות במדרשי חז"ל, ועל כן הקושיא על רש"י חלשה יותר, שכן לא יכול להביא את כולן! וראה בבראשית רבה (סה, ה-י) סיבות נוספות. (פ' תולדות תשנ"ד)
פסוק א:
הדרשה שעיני יצחק כהו בשל דמעות המלאכים קשה, שהרי מן הסתם כאן משמע שעתה לעת זקנה כהו עיניו, ואלו לפי המדרש הוא כבר התקשה בראייה מאז היותו בן ל"ז שנה. (פ' תולדות תשנ"ח)
פסוק א:
ועוד קשה לי על זה, למה ירעו לו המלאכים והוא קרבן לאל עליון, ומה מבקש הדרשן ללמדנו כאן. (פ' תולדות תשס"א)
פסוק א:
ובאשר לסדר הסיבות המובאות ברש"י (האמצעית אינה בדפו"ר!) אמר מנחם מנדל וינברגר שי' שהן מן הנמוך אל הגבוה - עשן ע"ז, דמעות מלאכים, השגחה פרטית שלו ית'. (פ' תולדות תשס"ד) ור' מהרש"ל שרש"י פתח בטעם המראה את הקשר לפס' הקודם "ותהיין מורת רוח" שהיו עובדות עבודה־זרה, ומחמת זה כהו עיניו, אך יש להבין כיצד ארעה תקלה לצדיק ולא שמרו הקב"ה בשמירה יתירה. מבאר רש"י (המדרש) שהיה זה כדי שיטול יעקב את הבכורה. ועדיין יש לבאר - אם העשן קשה למה כהו רק עיני יצחק. על כך אומר רש"י (המדרש) שכבר נחלשו עיניו בשעת העקידה.
פסוק ג:
ד"ה תליך, חרבך, שדרך לתלותה. ד"ה שא נא, ל' השחזה, ...חדד סכינך ושחוט יפה, שלא תאכילני נבלה. ע"כ. וקשה טובא. (א) הפיכת סדר ד"ה למה? (ב) לכאורה מוסב הציווי על כל הכלים, ואם כן, כיצד אפשר לפרשו לשון השחזה? והרי אין השחזה בקשת. וזה קשה גם אם נפרש כליך ככלל ותליך (חרבך) וקשתך כפרט. (ג) דומה שרש"י מבקש לומר שיצחק אבינו ע"ה לא אכל נבילות וטריפות - ציד, ושיצחק הבין הפועל ציד כאן כבהל' שבת, כלו' תפישת בעל־חיים ולא במשמע המקובל היום. ואם כן, מה צריך קשת? (פ' תולדות תשמ"א, תשנ"ט)
פסוק ג:
עכ"פ יוצא מכאן שיצחק סמך על שוחט שנשותיו עובדות ע"ז, ר' רש"י לפס' א. (פ' תולדות תשס"ב)
פסוק ג:
ור' באר בשדה שהקדים ופירש "תליך" שהוא חרב אף שהוא מאוחר בכתוב כדי שתובן משמעות "שא נא" מלשון השחזה. ור' משכיל לדוד שגם בקשת שייכת השחזה, כי אפשר לשחוט על־ידי יריית חץ כאמור בחולין ל ע"ב.
פסוק ה:
"...בדבר יצחק אל עשיו בנו... ורבקה אמרה אל יעקב בנה". לכאורה זה המשך האמור למעלה (כה, כח) "ויאהב יצחק את עשו... ורבקה אהבת את יעקב". (פ' תולדות תשנ"ד)
פסוק ז:
רש"י ד"ה לפני ה', ברשותו, שיסכים על ידי. ע"כ. לא רק עצם תוספת זו שבדברי רבקה קשה, כי אם האינטרפרטציה שרש"י משווה לה, ובמקום לפרש־לתרץ את הקושיה הראשונה הוא מגדילה, לענ"ד. ודברי שפתי חכמים (אות פ) אינם משכנעים, אף כי יפה הרגיש בקושי שבאזהרות המיוחדות שרש"י שם בפי יצחק אל עשיו (ד"ה שא נא וד"ה וצודה לי). (פ' תולדות תשמ"ח) ור' רמב"ן על אתר שבדברי יצחק לעשיו לא נזכר "לפני ה'", רק רבקה באה להזהיר ליעקב שידע שברכה זו תהיה "לפני ה'" ברוח הקודש, ואם יתברך בה עשיו אחיו תתקיים בזרעו לעולם.
פסוק ט:
"לך נא אל הצאן וקח לי משם". לא ידעתי, מהי חשיבותה של קיחה זו החוזרת ומוזכרת גם להלן (בפסוקים יג, יד). כלום כוונת רבקה לעשות את יעקב לשותף במעשה? וכי לא יכלה לקחת את הגדיים בעצמה? או אולי הבינה מדברי יצחק אל עשיו שהוא מבקש מעשה מצד המתברך? אתמה! (פ' תולדות תשנ"ט) ור' העמק דבר שגם היא עזרה לו במצוה זו ככל האפשר.
פסוק ט:
רש"י ד"ה שני גדיי עזים, ...אלא פסח היה, האחד הקריב לפסחו והאחר עשה מטעמים (פרקי דרבי אליעזר לב). ובדומה גם בתרגום יונתן בן עוזיאל. וקשה לי שלהלן (יז) כתוב "ותתן את המטעמים ואת הלחם אשר עשתה", לחם ולא מצה. (פ' ויצא תשמ"ז)
פסוק ט:
ומכל מקום, קשה הדרש, אך גם קשה הפשט - כלום זקן זה יאכל שני גדיי עזים? (פ' תולדות תש"ן)
פסוק ט:
ואף כי אין משיבין וכו', צריך לשאול, וכי בלא התערבותה של רבקה לא היה אוכל קרבן פסח (כשההנחה היא שאכן היה חייב בזה)? ועוד קשה לי, לדברי שפתי חכמים (אות צ) שהם נחמדים כשלעצמם, יוצאים מן ההנחה שכבר היה להם לאבות לוח שנה, שאם לא כן, כיצד יקבעו פסח, ומשום מה חשבתי תמיד שזה ניתן לישראל בפ' החדש הזה לכם. (פ' תולדות תשנ"א)
פסוק ט:
את השאלה בדבר לוח השנה אפשר לשאול כבר קודם, בפ' וירא, שם קובע המדרש את מועד ביקור המלאכים אצל אברהם וגם אצל לוט לפסח! (פ' תולדות תשנ"ד)
פסוק ט:
גם קצת קשה למה אין רש"י אומר שהגדי השני היה קרבן חגיגה, ועל כן אפשר היה לעשותו מטעמים "כאשר אהב", שהרי הפסח צריך לצלותו בלא כל תוספת.
פסוק ט:
באשר לשאלה, כיצד זה שרבקה צריכה היתה לדאוג לאכילת יצחק קרבן פסח, אולי אפשר לומר שפטור היה מן המצוות כי סגי נהור היה ר"ל. אבל יעקב למה יהא פטור? (פ' תולדות תשנ"ו)
פסוק ט:
ומה שביקש יצחק מעשיו, ודאי לא קרבן פסח ביקש, שכן דיבר על "ציד". ומכאן שרבקה האכילתו פסח שלא על דעתו. מדרש קשה. (פ' תולדות תשנ"ז)
פסוק ט:
ועוד, מן העובדה שמביאים לו שני גדיים, אחד צלוי ואחד מטעמים, היה יצחק צריך להכיר שלא עשיו הוא המביא.
פסוק ט:
ומה הקושי בשני גדיים? שמא פשוט מפני שרבקה הוצרכה לעורות של שניים כדי לכסות את ידי יעקב?
פסוק ט:
וראה "תורה שלמה" על אתר (הע' מג) שיש בפרקי דרבי אליעזר גם גירסה: זכר לפסח, אלא שגם זה קשה לכאורה, שכן זכר יש למה שהיה (זכר ליציאת מצרים, זכר למקדש), ולא למה שיהיה וצ"ע. (פ' תולדות תשנ"ח)
פסוק ט:
ובעצם גם קשה לשונו של רש"י: "...האחד הקריב לפסחו והאחד עשה מטעמים - מיהו המקריב ומיהו העושה? והרי עושה המטעמים היא רבקה! (פ' תולדות תשס"ו) ור' משכיל לדוד שלאו דווקא בתורת קרבן פסח היה, אלא שלמי נדבה. אחד זכר לפסח, שיקריבו ישראל אחר שיצטוו, ואחד זכר לחגיגה.
פסוק יא:
"הן עשו איש שעיר ואנכי איש חלק. אולי ימשני אבי" וגו'. מסתבר שיעקב ועשו היו דומים, חוץ מאשר בשני דברים - העור והקול. ואם כן קשה, למה אין יעקב מנסה להתחמק מצו רבקה בטענה המשכנעת יותר שאין קולו כקול עשו, שהרי את הקול אי־אפשר להסתיר או לשנות. ויתכן שמשום כך מפרש רש"י להלן (כב ד"ה קול יעקב) "שמדבר בלשון תחנונים" וכו'. כלו' קולם היה שוה, ואלו כאן מדובר בסגנון הדיבור, ובזה הם שונים, ור' מעין זה בשפתי חכמים (אות ת). (פ' תולדות תשמ"ח)
פסוק יא:
ואותה השאלה - לסמוך על תביעות עין דקלא - אפשר לשאול גם להלן (כט, כה) "והנה היא לאה", ואומר שם רש"י (ד"ה ויהי בבקר וגו') ע"פ מגילה (יג ע"ב) שסימנים מסר לה יעקב לרחל וכו', ולמה לא סמך על תביעות עין דקלא שעליה סומכים להלכה (ר' גיטין כג ע"א), וגם שם צריך אפוא לומר שהיו קולותיהם שווים. ור' באריכות בזה בדברי "תורה תמימה" שם (אות ד). (פ' ויצא תשמ"ח)
פסוק יא:
אך דומה שעיקר הקושי שבזה הוא בעובדה שיעקב הסכים ללא היסוס לעצם מעשה התרמית, והביע חשש רק לגבי האפשרות שיתגלה ויביא לתוצאה הפוכה, אך לא התנגד באורח עקרוני. (פ' תולדות תשנ"ד) ור' מדרש רבה (סה, טו) "וילך ויקח ויבא לאמו - אנוס וכפוף ובוכה".
פסוק יג:
"עלי קללתך בני". כפשוטו הרי זה פס' קשה, שכן לכאורה אין בידי בשר ודם להסיט את הקללה מן המקולל אל מישהו אחר. ונראים דברי "דעת זקנים מבעלי התוספות": פי' לא יקלל אותך כי אם אותי שכן דרך העולם, כשהילדים עושין שלא כדת, שמקללין אביהן ואמן ואומרים, ארור שזה גדל. (פ' תולדות תשמ"ח)
פסוק יג:
וראה תרגום אונקלוס "עלי אתאמר בנבואה דלא ייתן לוטיא עלך בני", ומסתבר שהתגרום מפרש כך משום הקושי הנ"ל.
פסוק יג:
אך על פירוש "בעלי התוספות" קשה - הניחא במעשי ילדים, אבל אלה כבר היו בני ארבעים! (פ' תולדות תשנ"ו) ור' רס"ג שאמרה כי תשתדל לפני יצחק שיסיר הקללה ויבטלנה.
פסוק טו:
"ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדל החמדת" וגו'. דומה שיש במעשה רבקה להציג את הצעיר כגדול מאחיו משום תקדים למעשה אחיה להציג את הגדולה כקטנה ממנה (כט, כג). (פ' תולדות תשנ"ט)
פסוק טו:
רש"י ד"ה החמדת, ...שחמד אותן מן נמרוד. ד"ה אשר אתה בבית, והלא כמה נשים היו לו, והוא מפקיד אצל אמו וכו'. ור' גם שפתי חכמים (אות ק). וקשה, כיצד החזיקה רבקה גזל בביתה? (פ' תולדות תשמ"ח) ואולי לא ידעה.
פסוק טו:
ורק עתה שמתי לב לקושי פשוט הרבה יותר - למה בא כאן בגדי בלשון נקבה? ולא מצאתי עדיין הערה לזה. (פ' תולדות תשנ"ג, בבית שלו' ורינה) ור' דעת מקרא שמצאנו בגד בלשון נקבה (ויקרא ו, כ) "הבגד אשר יזה עליה".
פסוק יט:
רש"י ד"ה אנכי עשו בכרך, אנכי הוא המביא לך, ועשו הוא בכורך. ע"כ. כלו' רש"י מבקש להפיג את הרושם שיעקב אבינו איש תם משקר או נוהג ברמאות. וכך להלן (כד). אבל מאוחר יותר (במדבר כג, ח ד"ה מה אקב וכו') רש"י אומר בפשטות "...כשנכנס אביהם במרמה אצל אביו, היה ראוי להתקלל", וקשה לומר שדברים אלה מיוחסים כביכול לבלעם דווקא. (פ' בלק תשמ"ח) ור' "פרקים במקרא" של לאה פרנקל עמ' 79 שרק מבחינה פורמאלית ולגבי עצמו בלבד לכאורה לא דיבר יעקב שקר ובכל זאת דיבר שקר, הואיל ואביו הבין וצריך היה להבין - והמטרה היתה שיבין: "אנכי עשו בכורך", פשוטו כמשמעו. ור' רד"ק ששקר זה במצב זה - מותר היה. ונצי"ב בהרחב דבר לפס' ט כתב: והנה הגיעה שעה ליעקב אבינו להשתמש במדת השקר וערמימות, והרי זו עבירה לשמה, אשר גדולה היא בזמנה כמו מצוה עצמה (ע"פ נזיר כג ע"ב). ור' צדקת הצדיק לרבי צדוק הכהן מלובלין (סעיף קכח) שגם כשצריך לעשות עבירה לשמה מכל מקום צריך כפרה על זה.
פסוק יט:
רש"י ד"ה עשיתי, כמה דברים כאשר דברת אלי. ע"כ. לא מובן לי, מה רש"י מבאר ע"י תוספת המלים "כמה דברים". אילו דברים? (פ' תולדות תשמ"ח)
פסוק יט:
ונראה שכוונת רש"י להמשיך בדרך שנקט בד"ה הקודם, כלו' לפרש את דבריו של יעקב שלא כדברי שקר. וכאן - לא מה שציווית לעשו עשיתי, אבל עשיתי בעבר דברים שונים שאמרת אותם לי. (פ' תולדות תשמ"ט) וכן בספר הזכרון.
פסוק כא:
רש"י ד"ה גשה נא ואמשך, ...אין דרך עשו להיות שם שמים שגור בפיו וכו'. ותשובתו של בעל שפתי חכמים (אות ש) על הקושי' המתבקשת אינה מספקת. (פ' תולדות תש"ן) ור' רמב"ן על אתר שכתב: ואני תמה כי לא היה עשו רשע בעיני אביו, ואולי היה חושב בלבו כי בעבור היותו איש שדה ולבו על הציד, איננו מזכיר שם שמים מפחדו שלא יזכירנו במקום שאינו טהור ומבלי כוונה ונחשב לו בעיני אביו ליראת שמים.
פסוק כב:
רש"י ד"ה קול יעקב, שמדבר בלשון תחנונים וכו'. ור' שפתי חכמים (אות ת) המוכיח שאכן בסגנון דיבור ולא בקול הפיזי מדובר שאם לא כן היה צריך יצחק לומר "הקול קול יעקב" מיד עם דברי יעקב "אנכי עשו בכורך". חזוק נוסף הוא לכאורה בכך שבשיחתו עם רבקה העלה יעקב את האפשרות שהמרמה תיתגלה על־ידי מישוש, אך לא בתביעות עינא דקלא. (פ' תולדות תשנ"ה)
פסוק כג:
"ויברכהו". ואין הכתוב מפרש את תוכנה של ברכה זו, וראה ר"ע ספורנו שהסביר על שום מה ברכו: על שחשדו שהיה ראוי לקללה... וכן אמרו זכרונם לברכה, שהחושד את חברו בדבר שאין בו, שצריך לפייסו, ולא עוד אלא שצריך לברכו וגו'. ור' גם "אור החיים" הק'. (פ' תולדות תש"ס)
פסוק כג:
ואין זה כמו "ויברכהו" דלהלן (כז), כי שם בא תוכן הברכה בפסוקים הבאים. וראה דברי ר"ע ספורנו גם שם (כז). (פ' תולדות תשס"א)
פסוק כד:
"ויאמר אתה זה בני עשו, ויאמר אני". רק אצל רשב"ם ראיתי שמפרש פס' זה כמסקנת יצחק, כלו' אין כאן משום שאלה או ספק נוספים, אלא משום התרת הספק, על־פי המישוש ולא על־פי הקול. (פ' תולדות תשמ"ט)
פסוק כז:
"וירח את ריח בגדיו... ראה ריח בני כריח שדה" וגו'. אם הריח ריח בגדי הבן (ואף אם זה ריח גן עדן), מה לזה ולריח "בני". ור' ר"ע ספורנו מסרס את המקרא, ואתי שפיר. (פ' תולדות תשנ"ג)
פסוק כז:
"ראה ריח בני" וגו'. "ראה" כלו' לשון הפתעה יש כאן, שהרי אין ריח של חובש ספסלי בית המדרש כריח השדה. אלא שהפתעה זו מובנת לו ליצחק רק מאוחר יותר. (פ' תולדות תשנ"ח)
פסוק כח:
רש"י ד"ה ויתן לך, יתן ויחזור ויתן. בראשית רבה סו, ג. ע"כ. מסתבר שהדרשן מבקש לבאר את הו"ו היתרה אשר ב"ויתן", שהרי יכול היה לומר, יתן לך, כי כאן מתחילה הברכה. (פ' תולדות תשנ"ג)
פסוק כח:
וכמובן שזה הקושי שרש"י ביקש לפתור על דרך הפשט, ויפה הוא מבחין כאן בין דרש ופשט, אך הקדמתו את הדרש לפשט אינה שכיחה, והיא קצת תמוהה. (פ' תולדות תשנ"ח) ור' "לפשוטו של רש"י" הע' 3 שרש"י מקדים בפסוקנו את הדרש על־פני פשוטו, כי מסתבר יותר שברכת יצחק מתחילה ב"ויתן לך" ולא ב"ראה ריח בני", כפי שיוצא לפי פירושו השני.
פסוק כח:
שם. ...ולפי פשוטו מוסב לענין הראשון - ראה ריח בני [שנתן לו הקב"ה] כריח שדה וגו', ועוד יתן לך "מטל השמים" וגו'. ע"כ. וקצת קשה לי, הרי בעצם טיבו של ריח בגדי יעקב אין משום ברכה. ואולי מתכוון רש"י לאחת הדרכים המובאות אצל "אור החיים" הק' על אתר. (פ' תולדות תשמ"ח)
פסוק כט:
"לאחיך... בני אמך". היחיד ששם לב ללשון הרבים התמוה הוא ראב"ע, וכדרכו הפשטנית אומר "עשו ובניו". ור' להלן (פס' לז). (פ' תולדות תשנ"ו)
פסוק כט:
ומדוע רש"י השם לב להבדל בני אמך - בני אביך, אינו שם לב לקושי זה? ולהלן (פס' לז) "ואת כל אחיו" הרחבתי קצת בנדון, אך לא מספיק. (פ' תולדות תש"ס)
פסוק כט:
"ארריך ארור ומברכיך ברוך". לשון־רבים ולשון־יחיד לסירוגין. ור' תרגום יונתן בן עוזיאל שכתב: ליטך ברי יהון ליטין כבלעם בר בעור ומברכך יהון בריכן כמשה נביא ספריהום דישראל (ארריך בני יהיו ארורין כבלעם בן בעור ומברכיך יהיו ברוכים כמשה הנביא, סופרם של ישראל), וכן בתרגום ירושלמי. וראה דברי "אור החיים" הק'. (פ' תולדות תש"ס)
פסוק לא:
"יקם אבי ויאכל מציד בנו בעבר תברכני נפשך". השינוי מגוף שלישי (לשון נסתר) לגוף שני (לשון נוכח) קשה. (פ' תולדות תשמ"ז)
פסוק לג:
"...גם ברוך יהיה". הסכמה זו שבדיעבד אינה יכולה להסתבר אלא אם כן נבין שרבות דברו ביניהם יצחק ורבקה על בניהם, ורק עתה, כשנוכח יצחק, באיזו קלות אפשר לרמותו, השתכנע מדברי אשתו, ולקבלת דעתה יש המשך כמתואר להלן (כח, א). ודומה שזה פשוט יותר מדברי רש"י להלן (לו ד"ה הכי קרא שמו). (פ' תולדות תשנ"א)
פסוק לו:
"...הכי קרא שמו יעקב...". ולא אמר, מי קרא. וראה למעלה (כה, כו) רש"י שהקורא היה או הקב"ה או אביו, ואלו כאן אין רש"י נדרש לשאלה, מי קרא, לדעת עשו. וראב"ע ור"ע ספורנו משלימים בפשטות - הקורא, כפי שרש"י עושה לעתים קרובות. (פ' תולדות תשנ"ח)
פסוק לו:
"ויעקבני זה פעמים". למעשה עקבו ג' פעמים, ראה למעלה (כה, כו) "וידו אחזת בעקב עשו". אלא שאת זה כנראה לא סיפרו לו, אולי כדי למנוע שנאת אחים, אף כי היה יכול לשאול על סיבת מתן שם אחיו. (פ' תולדות תשס"ב) ואולי לא הוזכר נסיון עקבה זה כיון שלא צלח. ור' העמק דבר על אתר.
פסוק לז:
רש"י ד"ה הן גביר, ברכה זו שביעית היא וכו'. ושביעית הכוונה לפרטי הברכות שב"ויתן לך" (פס' כח) (א) מטל השמים (ב) ומשמני הארץ (ג) ורב דגן (ד) ותירש (ה) יעבדוך עמים (ו) וישתחוו לך לאמים (ז) הוה גביר לאחיך. (פ' תולדות תשמ"ח)
פסוק לז:
"...ואת כל אחיו נתתי לו לעבדים". לשון הרבים קשה - מיהם כל אחיו? (פ' תולדות תש"ן)
פסוק לז:
וראה רמב"ן על אתר: ...לרמוז על כל זרעו של עשו. וראה ראב"ע ברמב"ן, אך לא בפירושו: בני הפלגשים (פלגשי אברהם; למעלה כה, ו). ור"ע ספורנו: בני ישמעאל ובני קטורה. (פ' תולדות תש"ן)
פסוק לז:
וראה למעלה (פס' כט) ""הוה גביר לאחיך", ושם כבר אמר ראב"ע: בני הפלגשים. (פ' תולדות תשנ"ו)
פסוק לז:
רש"י ד"ה ולכה אפוא מה אעשה, איה איפה אבקש וכו'. כלו' כאן רש"י מפרש את תיבת אפוא כפירושו השני למעלה (לג), אף־על־פי שאפשר לפרשה כפירושו הראשון שם גם כאן. (פ' תולדות תשמ"ח)
פסוק לח:
"...הברכה אחת הוא לך". ברי שעשו היה מטריליסט, ועל כן קשה להבין, מהי חשיבות הברכה בעיניו. את הבכורה מכר תמורת נזיד עדשים, ובשל הברכה הוא שוטם את אחיו עד כדי רציחה? ושמא בכל זאת יש משהו בדעתו של ר' אייזיק שר זצ"ל "שאין שפיץ צדקות אט עם געפעלט"!? (פ' תולדות תשס"ה)
פסוק לט:
רש"י ד"ה משמני הארץ, זו איטליה של יוון. ע"כ. בדפו"ר כבר ישנה התוספת התמוהה "של יוון", אך אינה במקורו של רש"י, והוא מבראשית רבה (סז, ו), וכך מסתבר יותר. (פ' תולדות תשמ"ח)
פסוק לט:
וראה הערה 16 בחומש תורת חיים. (פ' תולדות תשס"ב) ור' רש"י למסכת שבת נו ע"ב ד"ה כרך.
פסוק מ:
"והיה כאשר תריד". תרגם אונקלוס "ויהי כד יעברון בנוהי על פתגמי אוריתא". (פ' תולדות תשנ"ח)
פסוק מ:
רש"י ד"ה והיה כאשר תריד, לשון צער... ויהיה לך פתחון פה להצטער על הברכות שנטל, [ואז] ופרקת עולו וגו'. מה פי' יהיה לך פתחון פה להצטער? ואולי כונת רש"י עם תרגום אונקלוס, כאשר תראה שהוא אינו שומר תורה ומצוות, תהיה לך טענה, למה אפוא הוא קיבל הברכות, והרי אינו טוב ממני. (פ' תולדות תשנ"ח)
פסוק מ:
אכן כך אפשר לפרש, אך מה כאן לשון צער? (פ' תולדות תש"ס)
פסוק מ:
צ"ל שהצער הוא על שבמקרה זה לא קיבל את הברכות שלא בצדק. (פ' תולדות תשס"ג)
פסוק מא:
"...יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי". אם כן, למה היה יעקב צריך לברוח מפני עשיו עכשיו? והרי בימי חיי יצחק עשו לא יעשה דבר. ועוד: כיצד רבקה מבטיחה לו ליעקב שתקרא לו לשוב ארצה אחר "ימים אחדים" בלבד. כלום היא בטוחה שיצחק ימות בקרוב, והרי חי עוד למעלה משבעים שנה! (פ' תולדות תשס"ו) ור' רש"י להלן (כט, יח).
פסוק מד:
רש"י ד"ה אחדים, מועטים. ע"כ. ולא ידעתי, מה רש"י מוסיף בביאור זה. וקשה מזה הוא חשבונה של רבקה שנחונה ברוח הקודש (פס' מב ד"ה ויגד), כלום אחר זמן קצר תשכך חמתו של עשו? ואפי' כדברי ראב"ע על אתר, שהכוונה שנים מועטות, האם יהיה די בזה? וראה רש"י להלן (לה, ח) ד"ה ותמת דברה שדבורה היתה שליחת רבקה להשיב את יעקב מפדן ארם. (פ' תולדות תש"ן) ור' רש"י להלן (כט, יח).
פסוק מה:
"ושכח את אשר עשית לו". כאלו רבקה מתנערת ממה שיזמה ועשתה, וזוקפת כל המעשה לחובת יעקב, והרי זה תמוה. (פ' תולדות תשמ"ז) ור' דעת מקרא.
פסוק מו:
"ותאמר רבקה... קצתי בחיי מפני בנות חת" וגו'. מענין שלא יצחק מעורר את שאלת בת הזווג ליעקב, אף כי בוודאי זכר היטב את מסעו של עבד אברהם למצוא אשה בשבילו, אבל מעוררת אותה רבקה שבאה משם. כלום יש ברגישותה לבעיה זו משום רגישותו של בעל תשובה? ובאשר להצעתה לקחת אשה ליעקב ממשפחתה, הרי היא מכירה את אחיה לבן (ראה למעלה רש"י כה, כ ד"ה בת בתואל וגו'). ומה באשר למאמרם ז"ל "רוב בנים אחר אחי האם" (ב"ב קי ע"א)? או שמא חשש זה הוא הרע במיעוטו? והרי הסברה נותנת שבת ישמעאל תתאים יותר לבית יצחק, וכפי שאכן סבר עשו (כח, ט). (פ' תולדות תש"ן)
פסוק מו:
ועוד: מענין שדוקא הפשטן רשב"ם שם לב לחכמתה־עדינותה של רבקה, שלא רצתה לצער את יצחק ללא הכרח - ואולי להעלות עוד פעם את הוויכוח הישן על טיבם של שני הבנים. (פ' תולדות תש"ס)