פסוק ג:תליך וקשתך, זה הוה גדר סכין וקופיץ דשקלים בסוף ודף ע׳ ע״א בהך דפסחים, ועיין בר״ש בכלים פי״א ע״ש בזה.
פסוק ג:וצודה לי צידה וגו׳. עיקר הגדר דיצחק ציו׳ שמתחילה יצוד הצידה כי היכי שיהי׳ הפסח משלו מתחילה (לו) דצריך שיהי׳ קנין תחילה, עיין בפ׳ בא משכו וקחו דוקא, דהו׳ דבר שבחובה עיין בתוספתא סוף חולין מד, [ואף דקיי״ל דיכול להמנות אף [לאחר] שהקדיש לפסח, ע׳ פסחים דף צ׳, וגם מתנה מהני ע״ש ברש״י ובירוש׳, מ״מ עצם המצוה לא קיים]. [אך] רבקה דאצלה הוה פסח לא חובה רק טפילה, אמרה הביאה לי ציד, והארכתי בזה הרבה.
פסוק ז:לפני ה׳ וגו׳. ורבקה הוסיפה ג״כ לפני ה׳, [משום] דכתבתי בזה דיעקב לא נתן ליצחק רק אימורים דקרבי לגבוה בפסח דורות ובזה ליכא שלא למנויו, ורק אלי׳ לא נתן לו משום דהוה גדי, ושם לא קרב, וזה ר״ל יצחק ואכל מכל, ולא כל, וזה אמרה רבקה ליעקב דיעשה כן גדר קרבן לגבו׳, ולכן אמרה לפני ה׳ כן ר״ל. גם י״ל דאלי׳ אף של גדי אין בו שלא למנויו, עיין זבחים דף כ״ח, ע״א דליכא למשחה, וגם אף דלא קרב, מ״מ הוה בכלל איסורים גבי כבש, וזה הגדר דאף דמכלתא בכ״מ אמרה דכבש עדיף, כאן אמרה רבקה להפך.
פסוק ט:שני גדיי עזים טבים וגו׳. עיין פסחים דף נ״ז במלך ומלכה, ונ״מ לאלי׳, והיא האכילה ליצחק מאלי׳, וגם גדי [כבר כתבתי בזה דמשום דיש גדר לטהר ולהעלות מידות עשו] דהוא חזיר, פסחים דף קי״ח, וגדי מוחא דשיבוטא, חולין דף ק״ט ע״ב, וזה עז הים עיין ב״ק דף נ״ה ותוס׳ ע״ז דף ל״ט וב״ב דף ע״ד, [זה רצה יצחק אבינו], ויצחק בקש על עשו, מגילה דף ו׳ … עכ״פ … כן מבואר מן זה ג״כ מאי פי, פי חזיר אף דסליק מנהרא, ברכות דף כ״ה, [ועיין מ״ש יומא דף ע״ה ע״ש], ועיין שבת דף ק״י ע״ש דלירקון מוח שיבוטא או חזיר מנומר ע״ש בזה, והיא (חזי גבי חד גדי) פניה מוריקות [אך גם זה בימי ניסן דזה זמן גאולה, קשה לצרעת], עיין פסחים דף קי״ב, ע״ב שיבוטא ביומי ניסן קשה לצרעת (דמנוגע), קדושין דף מ״ט, בניסן נגאלו, וכולן חזרו לבד מקולייס, שבת דף קמ״ה, ע״ב, והוא שיבוטא, ירושלמי פ״ד דתענית, דג קטן, עמ״ש בערוך, וברמב״ם בפה״מ, וזה קטן נתתיך כו׳ בזוי כו׳ (ירמי׳ מט, טו), ובניסן עתידין ליגאל.
פסוק ט:שם ברש״י, כ׳ כי טעם הגדי כטעם הצבי. עיין [בכורות] דף כ״ט, ע״ב.
פסוק טו:בנה הגדול החמודות. בגדי כהונה גדולה, ירושלמי פ״א דמגילה ע״ש, דהוה בכור, ועיין רש״י פסחים דף נ״ד וע״ז דף י״א, ע״ב ע״ש, בגדים של אדה״ר.
פסוק כא:האתה זה וגו׳. הפסוק מרבה לומר דיצחק הי׳ מסתפק אם זה עשו ולכך לא טעות בברכה, עיין ב״ב דף קמ״ב, ונדרים דף פ״ז, ע״ב גבי קריעה, ובכריתות כ״ד דכל היכא דחזינן דאין הדבר ברור לו ומ״מ עשה נחית לספק ולא קפיד ע״ש.
פסוק כג:ויברכהו. משום דהא מבואר בכריתות דף כ״ד גבי הפריש [ב׳ א״ת] דגם ר״מ מודה דלא הו׳ טעות ע״ש, וה״נ כיון שברכו ב׳ פעמים שפיר חל הברכה ואכמ״ל, ועמ״ש ב״ב דף קמ״ב, ובהך דנדרים דף פ״ז ע״ש בזה.
פסוק כה:ויבא לו יין וישת. זה גדר נסכים [ואף דפסח אין לו נסכים] מ״מ צריך הלל בגדר שיר כמבואר בירושלמי פ״ה דפסחים וברמב״ם ובתוס׳ [מ״מ ס״ל דצריך] דיעקב הי׳ עושה גדר מזבח לא במה ובזה לכו״ע יש נסכים, עיין זבחים דף קי״א ע״ש, [וגם יש ריח נחוח, זבחים דף קי״ג ע״ש], וגם זכר לארבע כוסות דהו׳ אז. ועיין במה דפליגי במנחות דף כ׳ אם אכילה ושתי׳ או כפרה ושמחה, ועמ״ש סוכה דף מ״ט, ע״ב. וזה גדר תורה שבע״פ, עיין רש״י סוטה דף כ״א בית היין ע״ש, ועיין במ״ש מגילה דף ו׳, ע״ב, אך באמת יעקב הוה בגדר [זית] חכמה מצוי׳, מנחות דף פ״ה, ע״ב, גדר מנחה דבעי שמן, וזה מה שבקש יעקב לחם לאכל, ר״ל מנחה ורק מזבח, ועיין סנהדרין דף כ״ד נוחין זה לזה כשמן, וזה שבקש יצחק גשה נא, בקשה, כי אז נתגדל מן יצחק וזיכה פלפול התורה, אגרא דשמעתא סברא ושמן אין מקבל כלום כמבואר תוספ׳ ב״ק פ״ו ע״ש, וגם כי יצחק, פחד יצחק, ויין מפיגו, כמבואר ב״ב דף י׳ ע״ש, [ולכך בקש יצחק, נא, ושקה לי, כי הו׳ יעקב משפיע ויצחק מקבל תפארת על גבורה, שופרי׳ דיעקב מעין שופרי׳ דאדה״ר].
פסוק כז:וירח. עיין סנהדרין דף ל״ז, ויעקב טהרה עיין יבמות דף ע״ז, ועיין סוטה דף מ״ח טהרה בטל ריח.
פסוק כז:כריח שדה. עיין בכורות דף ח׳ דחזיר מוליד לס׳ כמו תפוח, תענית דף כ״ט, דגם קטנים חייבים במעשר, ופריו קודם לעלים, עיין פ״א דמעשרות ושבת דף פ״ח, ועיבור לס׳ יום … ותקן לחזיר, ועי׳ בכורות דף ה׳, וזה תחת התפוח עוררתיך עיין סוטה דף י״ב ע״ש, וכמו ששה עתים עיין ב״מ דף ק״ה ע״ב, ועיין ב״ק דף צ״ב ע״ב, וששה בכרס אחד ואכמ״ל.
פסוק ל:אך יצא יצא וגו׳. אך יצא, ר״ל דקודם שבא עשיו היה יכול יצחק לחזור מהברכות [עיין תוס׳ שבועות דף ל״ט ע״א] וב״ב דף קי״ד קנין עד אימתי חוזר כל זמן שיושבין ע״ש בזה, אבל כיון שקם והתחיל ליצא לא מצי.
פסוק לג:ויחרד וגו׳. ר״ל דהוה גדר פסח וא״כ אכל שלא למנויו, אך מבואר בפסחים דף פ״ח ע״ב דמלך כו׳ מחמת דיש להם הרבה לאכול לא קפדי, וזה אמר ואוכל מכל, שוב גם [ברוך וגו׳].
פסוק לג:ואכל מכל וגו׳. ר״ל דיעקב נתן ליצחק רק אימורים, ולגבוה סלקי גדר הקטרת אימורים, ובזה לא הוה שלא למנויו, וכיון דבזמן פסח קרב, וכה״ג כתבתי בהל׳ ק״פ, ועיין פסחים דף צ״ו, וכן אז אם הקטיר על חמץ רק המקטיר חייב דליכא על זה בני חבורה ומנין וזה חלב, עיין ברמב״ם בהל׳ מא״ס דהוא המבחר וזה דאמר מכל, ולכך אמר גם ברוך וגו׳ דלא ספי לי איסורא, ומתחילה חרד יצחק מטעם זה דשלא למנויו וא״ש, אך אליה לא נתן לו כיון דהוה גדי ואסור, ולכך לא נתקן זה, ולכך שלט שר עשו בירך יעקב, וגם נשאר חכמה של בלעם [לבן של השכל], וזה ירך יעקב, נגע בבניו של יעקב, ועי״ז גרם כל החרבנות וגלות.
פסוק מ:כאשר תריד וגו׳. ר״ל אם ירדה אותם, ועיין בירוש׳ ר״ה פ״א דדוד נענש על זה עולו על אדום ע״ש בזה.
