פסוק א:ותכהין בעשנן וכו׳ ד״א וכו׳ הוצרך לד״א דאילו לפי׳ קמא אמאי כתיב ויהי כי זקן יצחק לא הול״ל אלא ותכהין עיני יצחק שאז הוה משמע שפיר דקאי אדלעיל ותהיין מרת רוח ולפי׳ ותכהין ולד״א ק׳ מהו מראות דלפי׳ קמא א״ש דר״ל מחמ׳ ראות שהיו עובדות ע״ז:
פסוק ב:לא ידעתי וכו׳ אריב״ק וכו׳ נלע״ד ללמוד טעם לדבר זה דידוע דאית נשמתין מסטרא דדכורא ואית נשמתין מסט׳ דנוק׳ והנה תנן התם בעדיות האב זוכה לבן בנוי וכו׳ ובשנים וע׳ בע״מ מ׳ חק״ד ח״ב פכ״ח דאית מאן דירית מסט׳ דאבוי ואקרי נחלה ואית מסט׳ דאמיה והיא נקרא׳ ירושה הבאה לאדם ממקום אחר. וידוע דאית בנשמת׳ ה׳ בחי׳ נר״ן ח״י וקי״ל כחכמים זכה מוסיפין לו לא זכה פוחתין לו וכנגד זה אריב״ק שידאג אדם ה׳ שנים לפני כן וה׳ לאחרי כן בין סמוך לפרק אביו בין לפרק אמו שאם נשמתו מסט׳ דדכו׳ הרי ירית שניו מסט׳ דאבוי ואם זכה מוסיפין לו אלא שאין כל אדם זוכה לכל הה׳ בחי׳ נר״ן ח״י יש זוכה בא׳ או בב׳ או בג׳ או בד׳ או בה׳ וכנגד מה שזכה כך מוסיפין לו א׳ או ב׳ וכן בפוחתין לו וה״ה והוא הטעם למאן דנשמתיה מסט׳ דנוק׳ דירית מאמיה ונודע דנשמתין שמצד הגבורה אינון מסט׳ דנוק׳ ויצחק היה מסט׳ דגבורה ולכך חשב דילמא ירית מסט׳ דאמיה (אף על גב דלפי האמת לאו הכי וכמ״ש בזהר על פ׳ שוב אשוב אליך ולא אליה) וחשש פן ח״ו גורם איזה חטא לפחות לו חלילה ולכך דאג ה׳ שנים קודם לכן:
פסוק ג:שא נא ל׳ השחזה וכו׳ בחר רבינו בפי׳ זה ולא ביאר כפשוטו וכדמתרגם אנקלוס סב משום מלת נא דאם ר״ל ל׳ בקשה ק׳ וכי דרך ארץ שהאב מתחנן לבנו לא הול״ל אלא בל׳ צווי ולא בלשון בקשה ובפרט דבר שהיה לטובתו כדי לברכו ומה גם שאין עיקר ותכלית הדבר לקיחת הכלי זיין א״כ לא היה צריך לומר ל׳ בקשה אצל לקיחת הכלים אלא בעיקר מלתא. והא ליכא למימר דהכא אינו ל׳ בקשה אלא כמו עתה דא״כ ה״ז כפל ועתה שא נא מכל זה יושר בעיניו לפרש ל׳ השחזה דבהך מלתא דוקא הוצרך ל׳ בקשה ולא אעיקרא דמלתא אלא בפרט זה לומר דאע״ג דמדינא באותו זמן לא נאסרה להם נבלה מ״מ הוא היה מחמיר הכל כמו אברהם אביו ולכך ביקש ממנו שלא ימנע מחמת המהירות מלהשחיז. וכיון שרצונו ז״ל לפ׳ לשון השחזה הוצרך לפ׳ תחלה תליך שהיא החרב להודיע דשפיר מצי קאי עליה נמי ואקשת נמי פשיטא דמצי קאי כי ההיא דאמרו בגמ׳ דחולין דהוה בדיק גירא ושחיט בה עופא בהדי דפרח. ודלא כהנח״י שהביא הש״ח שיצחק לא צוהו אלא דוקא על החיה כי ציד הוא כולל חיה ועוף אלא שרבקה לקחה גדי שטעמו כצבי שהוא אחד מהדברים שהיתה רצונו. וצריך לחרב וקשת דזימנין דשחיט ליה בגירא וזמנין דשדי ליה גירא בחיה במקום שאינו עושה אותה טריפה כגון ברגל מן הארכובה ולמטה וה״נ לעוף למטה ברגל א״נ בגופו ושוב שוחט בחרב:
פסוק ה:להביא מהו להביא וכולי ההרגש הוא דהול״ל ולהביא כדכתיב לעיל והביאה לי ושוב מקשה מהו להביא דפשיטא שלהביא היה ואם רצה הפ׳ לפ׳ הו״ל לפ׳ טפי להביא לאביו דהשתא מאי קמ״ל ומשני קמ״ל להביא מ״מ אפי׳ מן הגזל ובזה העיד הכתוב על רשעו דאילו אשמיעי׳ שלא השחיז הסכין אלא הלך אדעתא להאכילו נבלה אין העון גדול כ״כ כיון דלדידהו הוה שרי אבל הגזל היא אחד מז׳ מצות ב״נ ואפ״ה הלך ע״ד לעבוד ולהאכיל את אביו גזל זה מורה עוצם רשעתו:
פסוק ז:לפני ה׳ ברשותו וכו׳ ק׳ שלא מצינו כן במאמר יצחק וי״ל דהיינו מאי דקא״ל בעבור תברכך נפשי ולא קאמר אברכך אלא כלומר נפשי שתדע ברה״ק אם יסכים הקב״ה אז תברכך נפשי:
פסוק ט:וקח לי משלי וכו׳ דאל״כ אף על גב שהיה נוטלם אדעתא להאכילם ליצחק גופיה הואיל והיה שלא ברצונו לא נפיק מתורת גזל דלא תגנובו אמר רחמנא אפילו ע״מ לשלם תשלומי כפל כדאיתא בפ׳ איזהו נשך ופירש רש״י רוצה להנאותו ויודע בו שלא יקבל:
פסוק ט:גדיי עזים וכו׳ ב׳ וכו׳ איכא למידק מי הכניסו לזה שהיא אגדה שאין בה שום רמז בכתוב ולכאור׳ אין שום הכרח לדרשה זו דשפיר אפש׳ לומר כפשוטו שאמרה שנים כדי לעשות מאותו החלק שהיתה יודעת שערב לו מטעמי׳ שונים ומה גם דפשט הכתוב ואעשה אותם מטעמים משמע שניהם למטעמים ולא כמ״ש רש״י א׳ לפסח ואחד למטעמים א״כ מי הכריחו להביא אגדה זו הואיל ואין דרך הרב להביא אלא אגדות המיישבות וצריכו׳ למשמעות המקרא. ונ״ל דק״ל לרבינו קו׳ חזקה דהואיל דחזי׳ שיצחק היה תאב באותה שעה לאכול ציד דהיינו חיות או עופות כדלעיל למה עשתה לו גדיי עזים הן אמת שטעם הגדי דומה לטעם הצבי כמ״ש רש״י לק׳ בסמוך מ״מ בודאי אין שווין לגמרי וא״כ למה לא חששה שלא ירגיש יצחק ואעפ״י שלא הי״ל משלה אלא ב׳ גדיים מ״מ היה אפשר למכור ולהחליף הגדיים באיל או צבי לעשות לו כרצונו לגמרי ונתכוון רבינו לתרץ הקו׳ באגדה זו שהוכרחה לעשות שישחוט גדיי ממש לפי שהיה ערב פסח והיה צריך א׳ לפסח וא׳ לחגיגת י״ד בזמן שבא במועט מביאין עמו חגיגה ולדידהו היה מועט גדי א׳ ומ״ש א׳ לפסח וא׳ למטעמים ה״פ דמטעמים ר״ל מטעמים כגון שלוק ומבושל וצלי קדרה או במיני טגון וכדומה שכך צוה יצחק ועשה לי מטעמים כלו׳ הרבה מיני מטעמים והנה מאותו שעשה לקרבן פסח לא היה אפ׳ לעשות רק מין א׳ והיינו צלי אש ומהאחר דהיינו החגיגה עשתה שאר מיני מטעמים שאפשר לאכלו בכל ענין אשר חפץ ואע״ג דבין הפסח ובין החגיגה אינו נאכל אלא בלילה הרי בפרקי ר״א גופיה מוכח דבליל׳ הוה דהכי אי׳ התם קרא יצחק לעשו בנו א״ל בני הלילה הזה אוצרות טללים נפתחים עשה לי מטעמים וכו׳ אמרה רבקה ליעקב בנה הלילה הזה וכו׳ ע״ש ולפי אגדה זו צ״ל דמה שלא צוה יצחק להקריב קרבן פסח שהוצרכה רבקה לצוות כן משום דסבר דפטור הוה להיותו סומא אך ק׳ דש״ס ערוך הוא בפ׳ בתרא דזבחים וכ״פ הרמב״ם בריש הק״פ וז״ל אף בשעת היתר הבמות לא היו מקריבין את הפסח בבמת יחיד וכל המקריב את הפסח בבמת יחיד לוקה וכו׳ אם כן היכי הוו עבדי ק״פ. ויש לומר דלאו דוקא בתורת ק״פ היו עבדי ליה אלא הוו עבדי שלמים בנדבה אחד זכר לפסח שיקריבו ישראל אחר שיצטוו ואחד זכר לחגיגה והוו עבדי ליה בזימניה וכאילו היה ממש ק״פ אבל לעולם לא היה אלא בנדבה כן נל״עד:
פסוק טו:החמודות הנקיות וכו׳ ד״א וכו׳ לפי׳ קמא ק׳ לאיזה תכלית הלבישתו אותן הבגדים וכי מחוסר בגדים היה יעקב ובשלמא אם יצחק היה רואה בעיניו היה אפ׳ לומר שהלבישתו כן כדי שיטעה ויסבור שהוא עשו אבל מאחר שאינו רואה מאי מעליותא איכא דלפי׳ בתרא ניחא דהואיל והיו בגדי אדה״ר פשיטא שהיה בהם סגולה ולפי׳ תניין אינו מיושב ל׳ החמודות דמשמע שהבגדים עצמן היו חמודות ולא שהוא חמד אותן מנמרוד:
פסוק טו:אשר אתה וכו׳ והלא וכו׳ ההרגש הוא תיבת אתה דיתירא הוא דהוה סגי לומר אשר בבית:
פסוק יט:שבה ל׳ מיסב וכו׳ דאל״כ לאיזה תכלית א״ל שיקום כדי שאח״כ יחזור וישב דק״ל קום נא שבה א״ו ר״ל קום מכאן והסב על השלחן:
פסוק יט:אנכי וכו׳ אנכי המביא וכו׳ דאל״כ חליל׳ ליעקב צדיקא לשקורי א״ו ה״ק וכו׳ והשתא אפי׳ גניבת דעת ליכא דאיהו הוא דאטעי אנפשיה. וא״ת ס״ס הרי דיבר שקר באמרו ואכלה מצדי דלאו ציד הוה י״ל דמצידי אינו ל׳ ציד אלא ל׳ צידה לדרך דהיינו מזון וכ״פ רבינו בחיי ז״ל:
פסוק כב:קול יעקב שמדבר וכו׳ איברא דכפשטיה לא מצית אמרת דאמאי נטר עד הכא למימר הכי א״ו קולן היתה שוה ואל תתמה דהכי אורחא דמלתא שרוב התאומים קולן שוה. מיהו הא קשיא אמאי לא פירש אדסליק מינה קול יעקב ששגור ש״ש בפיו ויש לומר דלא הוה קים לים בגוויה דיעקב אי ש״ש שגור בפיו ודוחק:
פסוק כז:וירח וכו׳ אלא מלמד וכו׳ בש״ח כתב לפי שהיו הבגדים של אדם הראשון שהיה לובשן בגן עדן אבל במד׳ אי׳ כשנכנס יעקב נכנס עמו ג״ע וכשנכנס עשו נכנס עמו גיהנם א״כ מה יאמר הרב גבי עשו שלקח בגדיו מגיהנם אתמהא אלא הכל היה דרך נס מן השמים:
פסוק כח:ויתן וכו׳ ויחזור וכו׳ פי׳ יתן בזמן הבית ואם יפסוק בגלות יחזור ויתן בזמן הגאולה והיינו לפי המד׳ מטל השמים זה ציון וכו׳ והרא״ם ז״ל סבר שדברי רש״י הן מ״ש בב״ר ויתן לך כבושיהן ונדחק ליישב דברי רבינו ע״ש. ואחר המחילה אין זה ענין לזה שדברי רש״י היא דעה אחרת התם בב״ר:
פסוק כח:מטל השמים כמשמעו וכו׳ דק״ל דהו״ל טל השמי׳ לכך פי׳ כמשמעו כלו׳ השפע הנמשך מטל השמים ולהיותו דחוק דא״כ היינו דכתיב בתר הכי ורוב דגן וכו׳ לכך מסיים ומ״א יש הרבה אלא שלא הביאם שאינם קרובים למשמעות המקרא:
פסוק כט:בני אמך ויעקב וכו׳ פי׳ דק״ל דאמאי שינה ואמר בני אמך הואיל וכבר אמר תחלה לאחיך לכך פי׳ דלאחיך ר״ל אפי׳ על בני ישמעאל וכל הקרובים שכלם נקראים אחים ע״ד כי אנשים אחים אנחנו לכלם יהיה גביר אבל לא ישתחוו ממש רק עשו ואלופיו שהם בני אמו אחים ממש:
פסוק כט:ארריך וכו׳ ובבלעם וכו׳ ההרגש הוא דמדלא כתיב יהיה ארור ויהיה ברוך מוכרח דר״ל כבר הוא ארור וברוך והיינו ממ״ש הקב״ה לאברהם ואברכה מברכיך וכו׳ ומעתה ק׳ א״כ אמאי לא התחיל בברכה כמו התם ולכך פי׳ דהצדיקים תחלתם יסורין וכו׳ והתם הקב״ה אמר לאברהם ברכה תחלה והיינו אם יהיה צדיק גמור שאז כלו שלוה שאין לו שום חטא לסבול יסורין עליו והדר קאמר קללה וברכה ומקללך אאור ונברכו בך דקאי אם יהיה לו איזה חטא שאז מוכרח שיהיה תחלתו יסורין וסופו שלוה ויצחק לא נקט אלא אורחא דמלתא כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא:
פסוק לו:הכי קרא וכו׳ תנחומא וכו׳ הקושיא מבוארת שהרי גם ברוך יהיה קודם במקרא ואח״כ ויעקבני זה פעמים וכו׳ ונר׳ דהכרח המדרש הוא מדכתיב ויאמר הכי קרא וכו׳ והנה עתה לקח ברכתי ויאמר הלא וכו׳ ואם איתא שהכל דיבור א׳ נמשך זה אחר זה אמאי הדר וכתב ויאמר א״ו ה״ק שאמר יצחק גם ברוך יהיה אימתי כשמוע עשו את דברי אביו ויצעק וכו׳ ויאמר הכי קרא וכו׳ ויעקבני וכו׳ אז הוא שהשיב יצחק גם ברוך יהיה ואחר כך חזר עשו ויאמר הלא אצלת וכו׳ והוצרך להביא פירוש התנחומא דאילו כפשוטו שהוצרך לומר גם ברוך יהיה כדי שלא תאמר אלולי שרימה וכו׳ אי משום הא לא צריכא דלקמן כבר כתיב ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו וכו׳:
פסוק לח:הברכה וכו׳ ל׳ תמיהא וכו׳ מה שהוצרך רבינו לבאר זה ועוד שלקח לראייה הבמחנים השמנה הכמות נבל ולכאורה ק׳ דהרי כמה ה״א התמיהא יש בתורה ומתחלת הם׳ ועד עתה איכא אחריני ולמה הוצרך להרחיק עידיו אלא ה״ט לפי שרבינו ביאר בפ׳ וירא בפ׳ השופט כל הארץ דה״א התימא נקודה בחטף פתח וכאן אינה נקודה אלא בפתח לבד אשר מכח זה היה נר׳ שאין זאת ה״א התימה ועתה יבאר דלעולם ה״א התימא היא ומה שננקדה בפתח לבד היינו טעמא משום דבית דברכה נמי נקודה בחט״ף ולא יכלו לבא ב׳ חטפים זא״ז לכך השמיטו החט״ף וה״נ הבמחנים השמנה הכמות כלם בפתח לבד מה״ט גופה:
פסוק מ:והיה וכו׳ ל׳ צער וכו׳ לא ניחא ליה לפ׳ ל׳ רידוי כמו כי הוא רודה בכל עבר הנהר וכמו שפי׳ הרד״ק דא״כ אינו נמשך אחריו ופרקת עולו דפשיטא דכשהוא ימשול עליו מוכרח שפרק עלו מעל צוארו:
פסוק מא:יקרבו ימי וכו׳ ומ״א וכו׳ משום דלפי משמעו אינו מובן מלת יקרבו דנר׳ שהיה מתאוה שימות אביו במהר׳ ואיה כבודו של אביו שמתאוה למיתתו לכך קאמר ומ״א יש וכו׳ אלא דלהיות שאינם קרובי׳ לפשט לא הביאם בפ׳:
פסוק מה:גם שניכם וכו׳ שנתנבאת שביום א׳ וכו׳ אע״ג דיעקב לא נפטר בו ביום שכבר עברו כמה ימים ממיתתו כשהוליכוהו לארץ כנען לקברו מ״מ הואיל וקי״ל יעקב אבינו לא מת וכמ״ש ג״כ דכי מחייה חושים בן דן בקולפיה ארישיה דעשו נפלו עיניו אכרעיה דיעקב ופתח יעקב לעיניה ואחיך א״כ לא נקראת מיתה אצלו אלא בקבורה כשנגנז מן העולם והו״ל ביום אחד:
