פסוק א:כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלהיך נותן לך התורה מתמהת אפשר שימצא חלל ולא נוד מי הכהו כדי לנקום נקמתו, ובפרט באדמה אשר ה' אלהיך נותן לך, אין זה אלא מעון הזקנים והשופטים, כי המלך נקרא שופט שנא' מלך במשפט יעמיד ארץ, וכן כהן גדול נקרא שופט שנאמר ואל השופט אשר יהיה בימים ההם, ולזה אמר זקניך ולא אמר הזקנים לומר כפי מה שהנון לך כעם ככהן, זהו זקניך כפי דורך. אמנם יש. לשאול למה עגלת ובלשון נקבה ולא איל ולא כבש, ולמה עורפין אותה ולא בשחיטה, ולמה הכהנים, ולמה בנחל איתן אשר לא יעבד בו ולא יזרע, ולמה אמר הכהנים בני לוי, לוי למה. נזכר כאן, ולמה כפר לעמך ישראל, ישראל מה חטאו, ואומרו ואתה תבער הדם הנקי, אם הוא נקי איך נתחייב הריגה ואין צריך ביעור, ולמה קראו חלל ולא הרוג. אלא סוד הענין הוא שזה היה חלול מן המצות, לזה כשבא כנגדו לא היה לו שום מגין והיה בו עדין קצת מעון העגל, כאמרם ז"ל אין לך פורענות שבאה לעולם שאין בה קצת מעון העגל, ואילולי עון העגל לא אסתייעא מלתא ליהרג, ולזה עגלה שעשה פירות כנקבה, כמו שאמר משה חטא העם הזה חטאה גדולה ולא אמר חטא גדול, לפי שבחטא העגל אמר ראיתי את העם הזה והנה עם קשי ערף, לזה וערפו להסיר אותו קשיות עורף, ולזה בנחל איתן אשר לא יזרע כדי שלא תעשה עוד פירות, ולזה הזכיר כאן בני לוי לפי שבני לוי הם עשו. נקמה בעובדי העגל, והכהנים יטפלו בה לפי שבא ע"י אהרן, ולזה אמר כפר לעמך ישראל, שעדיין צריכין קנוח שלא נסתלק מעליהן עון זה לגמרי, ובערך זה קראו דם הנקי, וצריך לבער עון זה כדי שלא יתעורר כל שעה שיבא פורענות על ישראל, וזהו אשר פדית ה' וגו', ולזה היתה המדידה לומר מאותה העיר הקרובה נמתח עליו הדין עד שנהרג, ולזה צריכים שירחצו ידיהם, ולזה לא שפכו שפכה כתיב. ואמר כי תעשה הישר, להפחידם לומר שעכ"ז אינו מסתלק מעליהם לגמרי אלא אם יעשו הישר בעיני ה':
פסוק א:וכתב בזוהר פרשת וירא דף קי"ג, רבי שמעון הוה יתיב ולעי באורייתא והוה משתדל בהאי קרא ולקחו זקני העיר ההיא עגלת בקר וגו' וערפו שם את העגלה בנחל, ודינא איהו בקופיץ לערפא לה, א"ל רבי אלעזר האי למאי אצטריך, בכה רבי שמעון ואמר ווי לעלמא דאתמשך בתר דא, דהא מן ההוא יומא חויא בישא דאתפתא ביה אדם שליט על בני עלמא. איהו קאים למחטי ית עלמא ועלמא לא יכיל לנפקא מעונשיה עד דייתי מלכא משיחא ויוקים קב"ה לדמיכי עפרא דכתיב בלע המות לנצח וגו' וכתיב ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, ואיהו קאים על עלמא דא למיטל נשמתין דכל בני נשא, ות"ח הא כתיב כי ימצא חלל וגו' ת"ח כל בני עלמא ע"י מלאך המות נפקי נשמתייהו ואי תימא דבר נש דא על ידא דההוא מלאך המות, נפקא נשמתיה, לאו הכי אלא מאן דקטיל ליה אפיק את נשמתיה עד לא מטא זמניה לשלטאה ביה ההוא מלאך המות, ובגין כך ולארץ לא יכופר לדם, ולא די לון דקאים איהו למחטי עלמא למגנא ולקטרגא תדיר כ"ש דגזלין מיניה מה דאית ליה לנטלא וקב"ה חיים על בנוי, ובגין כך קרבין על האי עגלא בגין לתקנא עמיה מה דאתנטיל מההיא נשמתא דבר נש מיניה ולא ישתכח מקטרגא על (קריבין בהאי) עלמא ורזא עילאה תנינן הכא, שור פרה עגל עגלה כלהו ברזא עלאה אשתכחו ובגין כך מתקנין ליה, ודא הוא דכתיב ידנו לא שפכה את הדם וגו' לא שפכה ולא גרימנא מיתתיה, ובדא לא אשתכח מקטרגא עלייהו ובכולא יהיב קב"ה עיטא לעלמא ע"כ:
פסוק ח:ואל תתן דם נקי. יש לשאול מה צורך לבקשה זו וכי יעלה על הדעת שה' ית' יעניש בלא משפט, כתב ה"ר ריקאנטי ז"ל התשובה היא שאע"פ שהקב"ה יודע לבות בני אדם צריך לנקות עצמו בתפלתו כי בזה מתרצה לו מדה"ד כי כיון שחלתה בעולם אינה מתרצה אלא בצדיקים לגודל השתוקקותם להשלים הפעולות אשר היא סיבתם, כמו שאמר בספר הזוהר רחמנא לשזבינן מחייבי עלמא ומפגימו דילהון כמה זכאין מסתלקין בגינהון על מה דגרמי ע"כ. וכן ארז"ל כיון שניתן רשות למחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע, ובפרק הכונס (ס') ארז"ל א"ר יונתן אין פורענות באה לעולם אלא בשביל הרשעים ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים שנאמר והכרתי ממך צדיק ורשע וגו' וכתיב כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש אימתי האש יוצאת בזמן שהקוצים מצויים ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים שנאמר ונאכל גדיש, שכבר נאכל:
פסוק ח:ובזוהר ז"ל צדק ומשפט מכון כסאך וגו צדק מהאי משפט אתזן ולזמנין קרי ליה ומלכי צדק מלך שלם וכו' וכד מתערין דינין במשפט כלהו רחמי כלהו בשלימו דהאי מבסם להאי צדק ודינין מתתקנין וכלהו נחתי בעלמא בשלימו ברחמי וכו', וכד אתחבר דכר ונוקבא בעלמא כל עלמין כלהו ברחמי בחדוותא וכד אסגיאו חייבין בעלמא ואסתאבת מקדשא ודכורא אתרחק מנוקבא וחויא תקיפא שריא לאתערא ווי לעלמא דמיתין מהאי צדק כמה חבילי טריקין מעלמא כמה זכאין מסתלקין מעלמא בגין דאתרחק מנוקבא ומשפט לח קריב בצדק ועל דא כתיב ויש נספה בלא משפט דמשפט אתרחק מצדק ולא אתבסמת וצדק ינקא מאתר אחרא ועל דא אמר שלמה מלכא את הכל ראיתי בימי הבלי הבלי דא מלכותא קדישא ע"כ. ויש לי ראיה לדברי פרק המביא אמר שם ה', כפר לעמך ישראל אשר פדית ה ראויה כפרה זו שיתכפר על יוצאי מצרים, כפר לעמך אלו החיים אשר פדית אלו המתים מלמד שהמתים צריכין כפרה, ומה להם החיים והמתים של יוצאי מצרים בזה אלא כמו שאמרנו, ובפרק עגלה אמר למה לנחל איתן אמר הקב"ה יבא דבר שלא עשה פירות ויערף במקום שאינו עושה פירות, ויכפר על מי שלא הניחוהו לעשות פירות, פירות דמאי אילימא פריה ורביה אזקן ואסריס הכי נמי דלא ערפנא אלא מצוה ע"כ:
פסוק ט:ואתה תבער הדם הנקי, אז"ל שאחר ימים מעטים היה יוצא מנבלת העגלה חיל של תולעים עד בית ההורג ועל זה אמר ואתה תבער הדם וגו', ואתה תבער הדם הנקי, ס"ת רימה, ע"כ:
פסוק ט:גימטריאות
שופטים ושוטרים תתן לך, ר"ת שותל, הממנה דיינים הגונים כאילו הוא שותל ונוטע ארזים בישראל:
פסוק ט:שוחד. שהוא חד, פירוש שהנותן והמקבל נעשים אחד. וכן לא תקח שוחד ס"ת אחד:
פסוק ט:ויסלף. ויפסל דברי צדיקים:
פסוק ט:תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ידוד אלהיך, בגימ' זה שקבר רשע אצל הצדיק:
פסוק ט:כל דבר רע. שלא יוציא דבור רע מפיו, ד"א דבר רע דבור רע שהוקצה לעבירה:
פסוק ט:דברי ריבות בשעריך. ריבת כתיב על עסקיו ריבה זו סוטה:
פסוק ט:לא תסור מן הדבר ימין ושמאל, שמואל. שלא היה לשאול המלך לסור מדבריו שצוהו להכרית זרעו של עמלק:
פסוק ט:אשימה עלי מלך ככל, ס"ת היכל, ג' מצות נצטוו, אחת מהם לבנות היכל:
פסוק ט:איש נכר"י בגימ' הורדוס:
פסוק ט:כאשר דבר לו וזה, ב' ווי"ן יחד בגימ' י"ב, וז"ה בגימ' י"ב, הרי כ"ד מתנות כהונה:
פסוק ט:גז צאנך. היו נותנין משקל עשרה סלעים כמנין ג"ז. ד"א כנגד ג"ז דברות שהם ג' עשה וז' לא תעשה:
פסוק ט:לשרת בשם. ר"ת לב, וס"ת תם, שיהא בעת שרות לבו תם כאילו קיים כל התורה כולה:
פסוק ט:נביא מקרבך א"ת מקרבך אלא מקרבך (בפת"ח) ליראת שמים:
פסוק ט:מעמו. אפי' העם ההולכים אחריו נענשים:
פסוק ט:שלוש ערים תבדיל לך, שלש מלא ו ג' פעמים ו' עולה י"ח רמז לי"ח ברכות של תפלה שהם מקלט לישראל, ובתפלה נבדלים מהם האויבים והשונאים:
פסוק ט:ערים. אויבים, כמו מלכא חלמא לערך וגו', א"כ בג' תפלות שהן י"ח ברכות הוא נבדל מהאויבים והשונאים וחי הוא ביניהם:
פסוק ט:וישבת בעריהם ובבתיהם שלוש, ר"ת שובו, רמז על בעלי תשובה שהתשובה היא בית מנוס לעוברי עבירה, וכן דורש במדרש תהלים תכין לך הדרך שע"י התשובה מכין לו הדרך לעוה"ב, ולכך אמר הדרך בה' הידיעה, וכן הוא אומר תכין לבם תקשיב אזניך:
פסוק ט:ושלשת את גבול ארצך וגו', רמז להזכיר בתפלה ג' אבות, ושלשת, תשלשו, להזכיר ג' אבות ג"פ ביום:
פסוק ט:כל רוצח. כל עובר עבירה ינוס לזכות ג' אבות, והם ג' ערי מקלט, שכן ערי מקלט בגימ' הם האבות:
פסוק ט:וזה דבר הרוצח. וז"ה הם י"ח ברכות:
פסוק ט:האל ושלחו זקני. ס"ת לוי, בן לוי פלכו קולט. (ובמסכת מכות) ועמדו שני האנשים, בעדים הכתוב מדבר. ועמדו בגימ' בעדים:
פסוק ט:למלחמה על אויביכם. כלומר תהיו למעלה מאויביכם. אל תיראו ואל תחפזו וגו', ד' כנגד ד' מלכיות:
פסוק ט:הירא ורך הלבב ילך, ר"ת השם בהיפוך, שמי שיש עליו עונות מדת הרחמים נהפכת לו למדת הדין:
פסוק ט:לא תשחית את עצה, אלו ת"ח שהתורה נקראת עץ חיים:
פסוק ט:לנדוח עליו גרזן. אלו העכו"ם שחותכין את ישראל:
פסוק ט:כי האדם עץ השדה, בגימ' בתלמיד חכם הכתוב מדבר. כי לא עץ מאכל תלמיד חכם שאינו הגון, לא עץ מאכל, ר"ת מעל:
פסוק ט:ימצא חלל באדמה. ס"ת אלה, כשאמרו בעגל אלה אלהיך ישראל הרגו חור, זהו חלל באדמה:
פסוק ט:נופל בשדה. רמז על דם זכריה שהיה בירושלים שנקראת שדה שנאמר ציון שדה תחרש:
פסוק ט:לא נודע מי הכהו, כשבא נבוזראדן וראה הדם רותת ועולה אך לא נודע מי הכהו:
פסוק ט:ומדדו את הערים אשר סביבות החלל, ומדדו מדה במדה, הם הרגו במקדש ה' כהן ונביא ונהרגו עליו כמה וכמה:
פסוק ט:העיר הקרובה אל החלל, זו ירושלים שבאו בה במלחמה ותרגום מלחמה קרבא ונעשו חלל שהרגו זכריה:
פסוק ט:זקני העיר. ב"ד של מעלה, ד"א ירמיה ושאר נביאים שנבאו על ירושלים רעה, והם זקני העיר:
פסוק ט:והורידו זקני העיר את העגלה, זו כנסת ישראל. אל נחל איתן, זה נבוזראדן שנאמר בו איתן:
פסוק ט:אשר לא יעבד בו ולא יזרע, שלא היה בו לא מעשים טובים ולא מצות באותה שעה, ואח"כ בא ונתגייר. וערפו שם את העגלה, שהרג מישראל. ונגשו הכהנים בני לוי, זה ירמיה. ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע, אלו הפורענות שהתנבא עליהן, ירחצו ידיהם, שהן נקיים מאותו עון כיון שהזהירו ישראל ולא שמעו בקולם, זהו ידינו לא שפכו את הדם הזה. ואל תתן דם נקי, זה דם זכריה הנביא. ונכפר להם הדם, אותו הדם נעשה כפרה להם, ואל תתן, אחר ששהו בארץ מנין תת"ן שנים נטבע דמו של זכריה. ואתה תבער רמז על נבוזראדן ששלחו ה' לבער הדם הנקי של זכריה. כי תעשה הישר רמז שעתיד להתגייר. ד"א כי תעשה הישר. תעשה לישראל שיעשו תשובה:
פסוק י:כי תצא למלחמה על אויביך וגו'. זו היא המלחמה הגדולה שהיא מלחמת היצר שהוא לוחם תמיד, אלכסנדרוס מוקדון חזר מהמלחמה אחר ג' שנים שצר על מדינה ועשה מלחמה גדולה עד שכבשה ובחזרתו יצא לקראתו אריסטו שהיה חכם גדול ומלומד ואמר לו נצחת מלחמה הקטנה נשאר לך לנצח מלחמה הגדולה, אמר לו יש גדולה מזו אמר לו כן זו מלחמה שהיא תמידית מלחמת היצר, ואיזהו גבור הכובש את יצרו, וכן אז"ל פרק החליל א"ר יצחק יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום שנאמר רק רע כל היום, אמר ריש לקיש יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו שנאמר צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו, א"כ אויבך הוא האויב האמיתי שהוא אויב לנפש, כי אויב בשר ודם הוא לגוף אבל זה הוא אויב לנפש, זהו שיסד הפייטן, זדון לבי עשה לנפשי אשר לא יוכל אויבי עשוהו, ואמר כי, לומר לא בכל פעם כי פעמים שאתה צריך לו. ושבית שביו, זה יצר הטוב שהיה שבוי וכפוף תחת יד יצה"ר. וראית בשביה אשת יפה תואר זה יצר הטוב, והבאת אל תוך ביתך וגלחה את ראשה, יצה"ר שהוא ראשה, ר"ל שבא קודם, יגלח כלומר יתיש כחו כמו שאמר שמשון אם גלחתו וסר ממני כחו. ועשתה את צפרניה, כלומר תתקן מעשיה ותזכור לאדם הראשון שהלך לו כתנות אור שהים לו ולזה אנו מביטים בצפרנים מוצאי שבת לזכור ולומר שע"י חטא אחד שחטא הלך לו האור שהיה בו דמות הצפורן וצריכין לאור הנר, שאילו לא הלך לא היינו צריכין לאור הנר, ואנו כמה חטאים ועונות עשינו מה תהא עלינו, ושואלים מהקב"ה ששת ימי המעשה הבאים שיהיו חשוכים מכל חטא ופשע ומנוקים מכל עון ואשמה ורשע. והסירה את שמלת שביה, תסיר מלבוש התאוה אז יהיה לה ישוב בביתך. ובכתה את אביה, תבכה על מה שעבר זמן הבחרות שהן ימים שהיתה מתענגת בהם והיו לה בהם כמו הבן שיש לו געגועים על אביו ועל אמו ועושין לו רצונו, ירח ימים, לא הרבה זמן יבכה ויתענה כדי שלא יבטל לגמרי, אלא שיעור שיכנע יצר הרע לא לבטלו, כי אם יבטלו אין לו חלק טוב בעמלו, אלא שעם היותו בתוקפו ובגבורתו הוא מתגבר עליו, ולזה ירח ימים ולא יותר. ירח בגימ' ח"י עצם, שיהיה עצמותו חי. ואחר כן תבא אליה, לא יתגבר עוד עליך אלא אדרבא שיהיה לך לאשה, כמו האשה שהיא עזר לבעלה כן יהיה לך לעונה האמורה בתורה, ויהיה לך להתענג ולאכול ולשתות ולענג שבתות וימים טובים ולסעודת מצוה ולא יזיק לך, והיה אם לא חפצת בה, ביצר הטוב ושלחתה כמו שאז"ל ראה אדם שיצר הרע מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורים ויתעטף שחורים ויעשה, מה שלבו חפץ ואל יחלל שם שמים, זהו שאמר ושלחתה לנפשה ומכר לא תמכרנה בכסף, שיכספו פניה ותתבייש ותבא לידי בושה במקום שמכירין אותך לא תעשנה. לא תתעמר בה, כתרגומו לא תתגר, לא תלבש טלית עד העינים ותפילין גדולים שתהא נראה שאתה חסיד וקדוש בפני בני אדם ותכרע במודים עד שיהיה ראשך בין ארכובותיך, כמו התגר שמראה לבני אדם שהוא עשיר כדי שישאו ויתנו עמו, כן אתה עושה מראה חסידות כדי שיאמינו לך ויתנו לך פקדונות וישאו ויתנו עמך, לא לשם שמים, ובינך לבין קונך אתה רשע גמור, כמו שאמר הרב שלמה בן גבירול, מראין נפש זכה ונטהרת ותחתיה תעמוד הבהרת. זהו תחת אשר עניתה שמתחת בינך ליצר אתה מעני יצה"ט:
פסוק י:ועל דרך הפשט אמר ונתנו ה' אלהיך בידך, כאיש אחד, ולא תהיה כפוי טובה ובטובה שעשיתי עמך תבעוט, כי אם היית טורח ונלחם במלחמה לא היית הולך אחר הזנות, כי מי שהוא במלחמה, לבו בל עמו שאינו יודע אם יהרוג אם יהרג, ואינו בא לידי קשוי ולא לידי זנות, אבל אתה לא טרחת ולא נלחמת ולזה באת לידי זנות, ולא די שזנית עמה אלא ולקחת לך לאשה בלא רשות, כי לא אמר קח אותה אלא ולקחת כאלו מתרעם עליו שלקחה בלא רשות, הואיל וכן הוא, והבאתה אל תוך ביתך והיתה לך לאשה, לא אמר והיתה לך אשה אלא לאשה אשה מושאלת שסופך לשנאתה. והיה אם לא חפצת בה וגו', פירש רש"י ז"ל הכתוב מבשרך שסופך לשנאתה וסופו שמוליד ממנה בן סורר ומורה, וא"ת מאחר שכן הוא למה התירה הכתוב שאמר והבאתה אל תוך ביתך והיתה לך לאשה יתיר לו ביאה ראשונה לבד כנגד היצר. ויש לומר שאם לא היה מתירה הכתוב היה היצר מתגרה בו והיה עושה כל בעילותיו לשם זנות, אבל עתה שהתירה לא יתגרה בו לפי שאינו מגרהו אלא על האיסור וממתיקו בעיניו שנאמר מים גנובים ימתקו:
פסוק טו:כי תהיינה לאיש שתי נשים, יכולים לפרשו על ב' יצרים יצ"ט ויצה"ר. וילדו לו בנים יצר הטוב הוליד מצות ויצר הרע עבירות ונקרא יצה"ט שנואה לפי שכל האיברים שונאים אותו לפי שהוא מענן ומסגפן, ויצה"ר אהובה לפי שאוכל אכילה יתירה ומאכילן ומשקן. והיה הבן הבכור, ר"ל שקודם שעשה עבירות עשה מצות והיא יתירה על העבירות, כמו שאמר בקידושין פרק קמא כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין את ימיו ונוחל את הארץ, פירש"י ז"ל מצוה אחת יתר על זכיותיו, זהו והיה הבן הבכור לשניאה, והיה ביום הנחילו את בניו שהוא יום המיתה שבאו לחשבון לא יוכל וגו', לא יוכל סמאל לבכר את בן האהובה וגו', כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים עוה"ז ועוה"ב, כמו שאמרה המשנה מאריכין ימיו היינו בעוה"ז ונוחל את הארץ היינו בעוה"ב, לו משפט הבכורה הואיל והתחיל במצוה והיא יתירה על העבירות היא תליץ עליו שנאמר אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף וגו' ויחוננו ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר, כפר ותהה על העבירות שעשה, א"כ לו משפט הבכורה הבכרה כתיב הברכה, כפר בגימטריא ברחמים, שראוי לרחם עליו כי יצר לב האדם רע מנעוריו, זהו מצאתי כפ"ר בגימ' יצר משעה שננערתי מבטן אמי מצאתי היצר לפתח חטאת רובץ:
פסוק טו:ועוד יש לפרש פרשה זו על אשתו של אדם ולילית, הם שתי נשים, ולפי שאין אדם נצול משכבת זרע לבטלה, בא להזהיר שלפחות טפה ראשונה ישמור אותה, זהו והיה הבן הבכור לשניאה, כדי שביום הנחילו את בניו שהוא יום המיתה יהיה גובר על הרוחין ושדין שנעשין מאותם טפות של שכבת זרע, וקראם הזוהר נגעי בני אדם, ובעת הקבורה רוצים להתחבר עמו ואין יכולין לפי שמתגבר עליהם הבן הבכור. יכיר בגימ' יהיה גובר, יכיר בגי' נגעי בני אדם הוא הגובר עם ב' מלות, ולזה הם הקפות שעושין למת להבריחם מעליו, כי סוד הקפ"ה ק"ץ, לומר בזה בא לו הקץ שנאמר כי עפר אתה ואל עפר תשוב, אבל הם לא נתהוו מן העפר וכו'. ומצאתי כתוב שצריך לומר אחר ההקפות פסוק ולבני הפילגשים אשר לאברהם וגו', כדי לשלחם מעל הקבר, וגם כן אומר פסוק והוא רחום יכפר וגו' כדי להשליך מעליו קצף ומשחית ואף וחימה, ובאמרו והוא רחום וכשיש רחמים לא יש קצף, והשאר נזכרים בפסוק, ישחית היינו משחית, אפו היינו אף, חמתו היינו חימה, וצריך לאמרו ד' פעמים, וכשיש בן בכור מטפה ראשונה אין צריך כל זה כי הוא ראשית אונו לו משפט הבכורה, והכל רמוז בתורה. וצריך שתדע שיש לאדם ד' אויבים שבאים על האדם בשעת מיחה וכל אחד רוצה לגבות חובו ממנו שהם אף וחימה קצף ומשחית, כנגד ד' יסודות, קצף נגד הרוח, משחית נגד האש, אף נגד המים, חמה נגד העפר, ואומר פסוק זה לסלקם מעליו, ואמר כל חמתו, לפי שעדיין יש עליו חבוט הקבר ודין התולעים, ואמר בזוהר ז' עדנין יחלפון עלוהי. הם ז' מיני עונשין. ומצאתי כתוב למה הבכור נוטל פי שנים לפי שהעבודה היתה בבכורות ולא היה להם חלק כדי שיהיו זריזים בעבודה, וכשחטאו בעגל נטלה מהם העבודה ונתנה ללוים ונתן להם חלקם וחלק הלוים כדי לרבותם לפי שעלו לא ירדו אלא א"כ נמצא בהם עבירה, עכ"ז נתן להם הכפל, וכן בכר אותיותיו כפולות ע"כ:
פסוק יח:וכי יהיה לאיש בן סורר ומורה. דין זה כנראה שאי אפשר להיות. אחרי שבא להם בן וטרחו בו אביו ואמו עד שגדלוהו אפשר שאביו ואמו ימסרוהו לסקילה, וכתיב כרחם אב על בנים, וכאן לא די האב אלא האם ג"כ, ובאברהם א"ל הקב"ה קח נא לא אמר לאם אלא לאב, כי ידע הקב"ה שאינה יכולה לעמוד בנסיון, שהרי כשבא השטן ואמר לה יצחק לעולה פרחה נשמתה, ולזה והאלהים נסה את אברהם ולא אברהם ושרה וכאן אביו ואמו. יש לך בן סורר ומורה יותר מאבשלום ששכב עם נשי אביו וברח אביו מתחת ידו, ועכ"ז כשהלכו להלחם צוה עליו, וכששמע שמת כמה חרה לו וכמה בכה עליו ולא מסרו להריגה. ועוד שאז"ל שירדה תורה לסוף דעתו סוף שהוא מלסטם הבריות, והקב"ה אינו דן את האדם על שם סופו, הרי אז"ל על ישמעאל כשכלו המים מן החמת אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה מי שעתיד להמית בניך בצמא תמציא לו מים, אמר להם איני דן את האדם אלא באשר הוא שם, שנאמר שמע אלהים את קול הנער באשר הוא שם. ועוד סקילה למה, בשביל שאמרו בנינו זה סורר ומורה איננו שומע בקולנו לא הכה ולא קלל יסקל, ועוד מה שאז"ל לא היה ולא נברא אלא דרוש וקבל שכר, על מה שאי אפשר להיות ידרוש, ועוד אומרו כי יהיה לאיש בן סורר ומורה עדין אינו לא סורר ולא מורה, יאמר כי יהיה לאיש בן שאינו שומע וכו' ותפשו בו אביו ואמו ואמרו בנינו סורר ומורה. והרמב"ן כתב לא הומת זה בגודל חטאו אלא כדי לייסר בו אחרים. וקשה כדי לייסר אחרים יומת זה מיתה משונה, ועוד אמר ורגמוהו כל אנשי עירו, לא מצינו זה אלא כאן ובנערה המאורסה שאמר ורגמוה כל אנשי עירה, ובכל מקום באבן ירגמו אותו לא אמר כל אנשי עירו. ועוד למה היו משהין אותו עד הרגל למה כל הצער הזה יספיק שממיתין אותו שלא כדין כנראה. ורבינו בחיי ז"ל שאל שאלה זו וז"ל, תניא בן סורר ומורה ועיר הנדחת לא היו ולא עתידין להיות ולא נכתבו אלא דרוש וקבל שכר ואם כן יש לשאול מפני מה הוצרכה תורה להודיע ולכתוב מה שלא היה ומה שאין ענינו נוהג בדרך העולם. אבל זה היה מחכמת התורה ללמד דעת את העם בגודל חיוב אהבת השי"ת, שהרי אין אהבה חזקה בעולם כאהבת האב והאם לבן, וכיון שהבן עבר על מצות השי"ת זה דרכו כסל לו חייבים הם שיגביר עליהם אהבת השי"ת על אהבת הבן עד שיצטרכו הם בעצמם להביאו לב"ד לסקילה. וכבר בא הענין הזה בחיוב גודל אהבת השי"ת מפורש בתורה בענין העקידה, כי אברהם עם היות אהבתו של יצחק עזה וחזקה כבן שבא לו אחר הזקנה והיאוש, אע"פ שצוהו להקריבו עולה טרח בדבר מיד והגביר אהבתו של הקב"ה על אהבתו של יצחק, ועל שלימות המעלה הזאת קראו לאברהם אברהם אוהבי ואז נתפרסם לכל העולם גודל חיוב האהבה שצריכה להיות ראויה לעבור כל מיני אהבה, ומזה ארז"ל דרוש וקבל שכר, כך שמעתי מפי ה"ר שמעון שיחיה עכ"ל. ובספרי אמר אביו של זה חשק יפת תואר והכניס שטן לתוך ביתו נעשה בנו סורר ומורה וסופו להמיתו מיתה משונה, שנאמר אחריו וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אותו על עץ אפשר שכיון באמרו וסופו להמיתו מיתה משונה הוא הבן לאב שיהא הוא סיבה לעשות עון ויביאוהו לב"ד וימותוהו, כמו שאמר במסכת סנהדרין פרק חלק על פסוק ויהי דוד בא עד הראש אשר ישתחוה שם א"ר יהודה אמר רב בקש דוד לעבוד ע"ז, כונת דוד שבקש לעבוד ע"ז היה כדי שלא יתחלל שם שמים שיאמרו ראו דוד אחר כמה תפלות וכמה תעניות והוא עושה משפט וצדקה לכל עמו והוא אב בית דין ראש הסנהדרין ואחר כל זה בנו יבקש להרגו, לית דין ולית דיין, ולזה בקש לעבוד ע"ז לפנים, לא שח"ו עובד אותה אלא שיתקדש ש"ש ויאמרו הכל לא עביד דינא בלא דינא, זהו אומרו יאמרו מלך שכמותי בנו יהרגנו צדיק הוא וצדיק דינו, אמר לו חושי הארכי אין אתה צריך לכך שיאמרו לפי שלקח יפת תואר. א"ל עדיין יאמרו יפת תואר רחמנא שריה ולא יאמרו שמעון זה בא, א"ל אבשלום הוא בן יפת תואר, והכל יאמרו מאן דנסיב יפת תואר הוה ליה בן סורר ומורה כי סמיך ליפת תואר כי יהיה לאיש בן סורר ומורה. הרי שדוד המע"ה כמעט שעבד ע"ז, וכן זה הבן מרוב הכעסות שגונב משל אביו ואוכל בשר ושותה יין עם אנשים רקים ופוחזים יבא לכפור בה' או יהרוג עצמו, ובערך זה ודאי שימסור אותו לכמה הריגות, ובפרט שיודע שאינו בנו גמור אלא בן השטן שנכנס לתוך ביתו כמ"ש בספרי, ר"ל גופו הוא מביאה ראשונה שהיא אנוסה ובת אל נכר, ובערך זה האם גם כן תרצה למוסרו להריגה אחר שנתגיירה וידעה האמת, ולזה ורגמוהו כל אנשי עירו, כי אם יניחוהו סופו להחטיא את כולם, וראיה מאבשלום והיה בן דוד אם היה מאחר מה היה עושה, וכשאמר שאין הקב"ה דן את האדם אלא באשר הוא שם, זהו בחטא שהוא תלוי בבחירה אמנם בבן סורר ומורה שסורו רע מתחילתו ועיסתו רעה בין מן האב בין מן האם, וישמעאל מצד אביו היה צדיק ובסוף עשה תשובה, וזה כשהגיע לשנת י"ג שהתחיל יצ"ט להתנוצץ בו עושה כן, מה יעשה בסוף, שכן הכריחו ז"ל בגמרא שדין זה של בן סורר ומורה אינו אלא בבן י"ג שנה ויום אחד שהביא שתי שערות עד ג' חדשים שמא תתעבר אשתו, והתורה אמר בן ולא אב ואחר שלשה חדשים יוכר העובר ויהיה אב, ולזה התחילה התורה ואמר כי יהיה לאיש בן סורר וגו' ובערת הרע, לומר שמתחלת עיסתו הוא סורר, ובערת הרע שהוא השטן מקרבך שלא יטעה אותך כמו שהטעה לזה, ומכאן כל ישראל ישמעו וייראו, שהיו משהין אותו עד הרגל כדי שיתיסרו בו כל ישראל ויפחדו ולא יכניסו שטן לביתם ולא ילכו אחר שרירות לבם:
פסוק יט:ותפשו בו אביו ואמו, בזוהר פרשת בלק (דף קצ"ז) א"ר אלעזר וגו' משם יראה מה שאמר ומשה מרחיק הוה חמי בחכמתא שאמר ותפשו בו אביו ואמו והוציאו אותו שהוא זמן החרבן שהוציאם נבוכדנצר מירושלים והרג מהם ורגם מהם, אמר ליה קב"ה את ידעת ואנא ידענא יתיר. ודאי הפשט הוא כמו דאת חמי אבל דרוש וקבל שכר, לפי שהתוכיות לא דרשת, שאל זקני עירו אינו כפשטו ולא אל שער מקומו כדמתרגם, וכן זולל אינו כמו התרגום אלא לשון זלל תרגום הלך אזל, וסובא כמו סבאך מהול במים, אחר שנתערב נקרא סבאים מובאים, סבאים, ממדבר האמור ביחזקאל, א"כ פירוש זולל הוא ערבוב זהו אומרו מאן גרים לישראל למהוי סורר ומורה לגבי אבהון בגין דאיהו זולל וסובא כשאר עמין דכתיב ויתערבו בגוים דא גרים לון, ורגמוהו כל אנשי עירו באבנים אילין כל שאר עמין דהוו מקלעי באבנים וסתרי שורין ומנתצי מגדלין ולא מהניא לון כלום אלא ימותון אינון ולא לינזקו לישראל, כיון דשמע משה כדין כתיב פרשתא דא:
פסוק כב:כי יהיה באיש חטא משפט מות וגו'. יאמר אם יש צדיק וחטא ונתחייב על אותו חטא ובתה שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, או שהיה חציו עונות וחציו זכיות וחטא חטא קטן הכריע צד העונות ונתחייב מיתה, כמו שאמר איוב כמה לי עונות וחטאות, פשעי וחטאתי הודיעני, יאמר אני יודע שיש לי כמה עונות כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב אחר שהוא מורכב מחומר, ויש לו גם כן זכיות, א"כ החטא שהכריע צד העונות הודיעני, ולזה אמר חטאתי שחטא אפילו שיהיה קטן מכריע לזה, אמר הודיעני כדי שאשוב ממנו ולא אאריך ביסורין, וכן אז"ל אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון, תלו המיתה בחטא אפילו שהוא שוגג לפי שכשהוא מחצה על מחצה איזה חטא שיהיה מכריע אבל היסורין שהן יותר קשים ממיתה שהמיתה על כל פנים יש לו למות שכבר נגזר על אדם ועל זרעו שימותו, ולזה איזה חטא יספיק להכריע, אבל היסורין שהן קשים כמו שאז"ל אלמלא נגדוהו לחנניה מ"ו הוו פלחי לצלמא לזה תולה היסורין בעון שהוא מזיד, לזה אמר כאן וכי יהיה באיש חטא משפט מות שנתחייב בו מיתה כמו שאמרתי לא יעלה על דעתך לומר מאחר שזה צדיק גמור באמת אלא בשביל שהוא מיוצאי חלציו של אדם הראשון שאכל מן העץ, ותתלה החרפה באדם שנאמר חרפת אדם ובזוי עם שהכל מחרפין ומבזין אותו, לומר שהוא גרם להם המיתה, זהו ותלית אותו על עץ לא תלין נבלתו, זהו דבר נבלה, כדבר אחת הנבלות. כי קבור תקברנו, זו המחשבה לא תעלנה על מטתך לא במחשבה ולא בהרהור, זהו לא תלין, ולא תטמא אדמתך, ר"ל גופך שקורץ מאדמה לא תטמאנה במחשבה כזו, אבל יש לך להאמין שאין מיתה בלא חטא וצדיק הוא וצדיק דינו, ותתלה הדבר שכמה קלקלות קלקל עד שנתחייב מיתה והחטא הוא כדי שלא ילך ויתרעם על אדם הראשון, והחטא שבא על מרוק צריך שיהיה גדול כדי למרק. ובזוהר פ' נשא כתב על לא תלין נבלתו ז"ל, תאנא מאן דאקרי אדם ונשמתא נפקית מיניה ומית אסור למיבת ליה בביתא כו'. וכתב רקאנטי ז"ל הכונה היא, כי האדם נעשה כדוגמת הצורה העליונה ותבניתו ואיבריו מעון למרכבה העליונה ועל כן אסור לראות צורה עליונה בלי חיות ועל כן אסור להסתכל בפני המת ואסור לבזותו אחר מותו. זה רמז באומרו ולא תטמא את אדמתך, הרמז לגוף האדם שנוצר מאדמה כי בהלינו נכנסים בו כחות הטומאה התאבים להתלבש בגוף העשוי בצלם שלמעלה, ואף כי המצוה הזאת נוהגת בכל המתים הוזכרה בפרט בתלוי כי שם מתחברים כחות הטומאה יותר ממתים אחרים והטעם רמזתי פרשת בראשית בענין עזא ועזאל וסימן והיו חייך תלואים, כי התלוי מדת הפחד שופע לו שם. וכתב עוד על דרך סוד העבור כבר הודעתיך כי לא ישיא אלהים נפש וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, כדי שלא לאחר גזרותיו של הקדוש ב"ה צוה שלא להלינו כי כל עוד שלא נקבר לא יתגלגל, משל לאדם שאינו נושא אשה אחרת עד יקבור את הראשונה לכן צוה לקברו מיד, כי אולי מיד ימצא מנוח אשר ייטב לו, ראיה לזה שכתב אחריו לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים השב תשיבם לאחיך, והרמז למה שכתוב לבלתי ידח ממנו נדח, וזהו נדחים, ואם הי"ת מחזיר אבידה לבעליה לרוב הימים ידבק בדרכיו, זהו אבידת אחיך שאין זו המדה נוהגת כי אם בישראל ע"כ. ולזה אמר לא תראה כאילו אמר שח"ו לא יבוא ולא יהיה דבר זה שידחה ויצטרך לבא בגלגול כאז"ל, לזה אמר לא תראה ולא אמר כי תראה, וכן על זה הדרך אמר לא תראה את חמור אחיך וגו' נופלים הקם תקים, ופרשת משפטים אמר כי תראה חמור שונאך, וכאן אמר לא תראה את שור אחיך, אלא שם שהוא שונאך שמא תראה כדי להנקם ממנו, לזה אמר עזב תעזב כתרגומו שאמר משבק תשבק מה דבלבך עלוהי ותפרק עמיה, לומר שלא יראה דרך נקמה, וחז"ל אמרו פרק ד' מאבות ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו, כי יתבייש ממנו, כי נקטה נפשו מעצמו כ"ש מזולתו, ואולי שתעלה מחשבה בלבו לומר שבאת להנקם ממנו, לזה כדי שלא יחשדך בזה וכדי לשבר יצרך עזב תעזב, לזה כפל כנגד ב' דברים כדי שלא יחשדך שבאת לראות להנקם וכדי לשבר יצרך. ובספרי לא תראה מצות לא תעשה ולהלן הוא אומר כי תראה מצוה עשה, לעבור בעשה ובלא תעשה, אין לי אלא חמור אחיך שונאך מנין, ת"ל שונאך מכל מקום, א"כ למה אמר אחיך מלמד שלא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר ע"כ. אבל כאן שהוא אחיו ודאי שאינו חפץ בראיה זו, וכל כך קשה עליו עד שרוצה להתעלם, אמר לו עכ"ז השב תשיבם, אם אתה עושה מאהבה השב אפילו מאה פעמים, הואיל והוא אחיך, וכאן לא תראה חמור אחיך נופלים הקם תקים וגו', ולזה אמר כאן הקם תקים ושם אמר עזב תעזב, ובגמרא אמר חד לפריקה וחד לטעינה, ועוד בגמרא ממה שלא אמר ולא תתעלם מהם ואמר והתעלמת, פעמים שאתה מתעלם הא כיצד זקן ואינה לפי כבודו או היה כהן והיא בבית הקברות והתעלמת, הא שאר בני אדם לא תוכל להתעלם:
