א כִּי־יִמָּצֵ֣א חָלָ֗ל בָּאֲדָמָה֙ אֲשֶׁר֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ נֹתֵ֤ן לְךָ֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ נֹפֵ֖ל בַּשָּׂדֶ֑ה לֹ֥א נוֹדַ֖ע מִ֥י הִכָּֽהוּ׃ ב וְיָצְא֥וּ זְקֵנֶ֖יךָ וְשֹׁפְטֶ֑יךָ וּמָדְדוּ֙ אֶל־הֶ֣עָרִ֔ים אֲשֶׁ֖ר סְבִיבֹ֥ת הֶחָלָֽל׃ ג וְהָיָ֣ה הָעִ֔יר הַקְּרֹבָ֖ה אֶל־הֶחָלָ֑ל וְלָֽקְח֡וּ זִקְנֵי֩ הָעִ֨יר הַהִ֜וא עֶגְלַ֣ת בָּקָ֗ר אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־עֻבַּד֙ בָּ֔הּ אֲשֶׁ֥ר לֹא־מָשְׁכָ֖ה בְּעֹֽל׃ ד וְהוֹרִ֡דוּ זִקְנֵי֩ הָעִ֨יר הַהִ֤וא אֶת־הָֽעֶגְלָה֙ אֶל־נַ֣חַל אֵיתָ֔ן אֲשֶׁ֛ר לֹא־יֵעָבֵ֥ד בּ֖וֹ וְלֹ֣א יִזָּרֵ֑עַ וְעָֽרְפוּ־שָׁ֥ם אֶת־הָעֶגְלָ֖ה בַּנָּֽחַל׃ ה וְנִגְּשׁ֣וּ הַכֹּהֲנִים֮ בְּנֵ֣י לֵוִי֒ כִּ֣י בָ֗ם בָּחַ֞ר יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ לְשָׁ֣רְת֔וֹ וּלְבָרֵ֖ךְ בְּשֵׁ֣ם יְהוָ֑ה וְעַל־פִּיהֶ֥ם יִהְיֶ֖ה כָּל־רִ֥יב וְכָל־נָֽגַע׃ ו וְכֹ֗ל זִקְנֵי֙ הָעִ֣יר הַהִ֔וא הַקְּרֹבִ֖ים אֶל־הֶחָלָ֑ל יִרְחֲצוּ֙ אֶת־יְדֵיהֶ֔ם עַל־הָעֶגְלָ֖ה הָעֲרוּפָ֥ה בַנָּֽחַל׃ ז וְעָנ֖וּ וְאָמְר֑וּ יָדֵ֗ינוּ לֹ֤א שפכה (שָֽׁפְכוּ֙) אֶת־הַדָּ֣ם הַזֶּ֔ה וְעֵינֵ֖ינוּ לֹ֥א רָאֽוּ׃ ח כַּפֵּר֩ לְעַמְּךָ֨ יִשְׂרָאֵ֤ל אֲשֶׁר־פָּדִ֙יתָ֙ יְהוָ֔ה וְאַל־תִּתֵּן֙ דָּ֣ם נָקִ֔י בְּקֶ֖רֶב עַמְּךָ֣ יִשְׂרָאֵ֑ל וְנִכַּפֵּ֥ר לָהֶ֖ם הַדָּֽם׃ ט וְאַתָּ֗ה תְּבַעֵ֛ר הַדָּ֥ם הַנָּקִ֖י מִקִּרְבֶּ֑ךָ כִּֽי־תַעֲשֶׂ֥ה הַיָּשָׁ֖ר בְּעֵינֵ֥י יְהוָֽה׃ י כִּֽי־תֵצֵ֥א לַמִּלְחָמָ֖ה עַל־אֹיְבֶ֑יךָ וּנְתָנ֞וֹ יְהוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ בְּיָדֶ֖ךָ וְשָׁבִ֥יתָ שִׁבְיֽוֹ׃ יא וְרָאִיתָ֙ בַּשִּׁבְיָ֔ה אֵ֖שֶׁת יְפַת־תֹּ֑אַר וְחָשַׁקְתָּ֣ בָ֔הּ וְלָקַחְתָּ֥ לְךָ֖ לְאִשָּֽׁה׃ יב וַהֲבֵאתָ֖הּ אֶל־תּ֣וֹךְ בֵּיתֶ֑ךָ וְגִלְּחָה֙ אֶת־רֹאשָׁ֔הּ וְעָשְׂתָ֖ה אֶת־צִפָּרְנֶֽיהָ׃ יג וְהֵסִ֩ירָה֩ אֶת־שִׂמְלַ֨ת שִׁבְיָ֜הּ מֵעָלֶ֗יהָ וְיָֽשְׁבָה֙ בְּבֵיתֶ֔ךָ וּבָֽכְתָ֛ה אֶת־אָבִ֥יהָ וְאֶת־אִמָּ֖הּ יֶ֣רַח יָמִ֑ים וְאַ֨חַר כֵּ֜ן תָּב֤וֹא אֵלֶ֙יהָ֙ וּבְעַלְתָּ֔הּ וְהָיְתָ֥ה לְךָ֖ לְאִשָּֽׁה׃ יד וְהָיָ֞ה אִם־לֹ֧א חָפַ֣צְתָּ בָּ֗הּ וְשִׁלַּחְתָּהּ֙ לְנַפְשָׁ֔הּ וּמָכֹ֥ר לֹא־תִמְכְּרֶ֖נָּה בַּכָּ֑סֶף לֹא־תִתְעַמֵּ֣ר בָּ֔הּ תַּ֖חַת אֲשֶׁ֥ר עִנִּיתָֽהּ׃ טו כִּֽי־תִהְיֶ֨יןָ לְאִ֜ישׁ שְׁתֵּ֣י נָשִׁ֗ים הָאַחַ֤ת אֲהוּבָה֙ וְהָאַחַ֣ת שְׂנוּאָ֔ה וְיָֽלְדוּ־ל֣וֹ בָנִ֔ים הָאֲהוּבָ֖ה וְהַשְּׂנוּאָ֑ה וְהָיָ֛ה הַבֵּ֥ן הַבְּכ֖וֹר לַשְּׂנִיאָֽה׃ טז וְהָיָ֗ה בְּיוֹם֙ הַנְחִיל֣וֹ אֶת־בָּנָ֔יו אֵ֥ת אֲשֶׁר־יִהְיֶ֖ה ל֑וֹ לֹ֣א יוּכַ֗ל לְבַכֵּר֙ אֶת־בֶּן־הָ֣אֲהוּבָ֔ה עַל־פְּנֵ֥י בֶן־הַשְּׂנוּאָ֖ה הַבְּכֹֽר׃ יז כִּי֩ אֶת־הַבְּכֹ֨ר בֶּן־הַשְּׂנוּאָ֜ה יַכִּ֗יר לָ֤תֶת לוֹ֙ פִּ֣י שְׁנַ֔יִם בְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־יִמָּצֵ֖א ל֑וֹ כִּי־הוּא֙ רֵאשִׁ֣ית אֹנ֔וֹ ל֖וֹ מִשְׁפַּ֥ט הַבְּכֹרָֽה׃ יח כִּֽי־יִהְיֶ֣ה לְאִ֗ישׁ בֵּ֚ן סוֹרֵ֣ר וּמוֹרֶ֔ה אֵינֶ֣נּוּ שֹׁמֵ֔עַ בְּק֥וֹל אָבִ֖יו וּבְק֣וֹל אִמּ֑וֹ וְיסְּר֣וּ אֹת֔וֹ וְלֹ֥א יִשְׁמַ֖ע אֲלֵיהֶֽם׃ יט וְתָ֥פְשׂוּ ב֖וֹ אָבִ֣יו וְאִמּ֑וֹ וְהוֹצִ֧יאוּ אֹת֛וֹ אֶל־זִקְנֵ֥י עִיר֖וֹ וְאֶל־שַׁ֥עַר מְקֹמֽוֹ׃ כ וְאָמְר֞וּ אֶל־זִקְנֵ֣י עִיר֗וֹ בְּנֵ֤נוּ זֶה֙ סוֹרֵ֣ר וּמֹרֶ֔ה אֵינֶ֥נּוּ שֹׁמֵ֖עַ בְּקֹלֵ֑נוּ זוֹלֵ֖ל וְסֹבֵֽא׃ כא וּ֠רְגָמֻהוּ כָּל־אַנְשֵׁ֨י עִיר֤וֹ בָֽאֲבָנִים֙ וָמֵ֔ת וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִקִּרְבֶּ֑ךָ וְכָל־יִשְׂרָאֵ֖ל יִשְׁמְע֥וּ וְיִרָֽאוּ׃ כב וְכִֽי־יִהְיֶ֣ה בְאִ֗ישׁ חֵ֛טְא מִשְׁפַּט־מָ֖וֶת וְהוּמָ֑ת וְתָלִ֥יתָ אֹת֖וֹ עַל־עֵֽץ׃ כג לֹא־תָלִ֨ין נִבְלָת֜וֹ עַל־הָעֵ֗ץ כִּֽי־קָב֤וֹר תִּקְבְּרֶ֙נּוּ֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא כִּֽי־קִלְלַ֥ת אֱלֹהִ֖ים תָּל֑וּי וְלֹ֤א תְטַמֵּא֙ אֶת־אַדְמָ֣תְךָ֔ אֲשֶׁר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַחֲלָֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

בכור שור

יוסף בכור שור

פסוק א:
כי ימצא. פרט למצוי. כגון עיר שבספר ועיר שרובה גוים:
פסוק א:
באדמה. לא טמון:
פסוק א:
נופל. לא תלוי באילן, דאין דרך רוצח לשהות ולטמון, (לטמון ולא לתלותו, מפני שירא לנפשו, אלא שמא מת מיתת עצמו או בלא פשיעת אדם, הגה"ה.
פסוק א:
בשדה. ולא צף על פני מים דאין לידע מאין בא לכאן:
פסוק ב:
ויצאו זקניך. מיוחדים שבזקניך, סנהדרי גדולה, איכא למאן דאמר שלשה, ואיכא למאן דאמר חמשה [הכל במשנה ובגמ' סוטה מד, ב. מה, א] (ואיכא למ"ד חמש ואיכא למ"ד) [זקניך. סנהדרין, ושופטיך.] מלך וכהן גדול ומדדו. אפילו נראה בעליל לעיר מצוה לעסוק במדידה, ואיכא למאן דאמר: שמודדין מחוטמו, שהנשמה שם, דכתיב (ישעיה ב, כב) חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, ואיכא למאן דאמר: מצוארו, ממקום שנעשה חלל, ואיכא למ"ד [מטבורו] מחללו של גוף [סוטה במשנה מה, ב]:
פסוק ג:
והיה העיר. והיה דבר זה לעיר הקרובה שיקחו עגלת בקר דהוה ד' "והיה" לא אעיר קאי, דאם כן הוי ליה למימר "והיתה":
פסוק ד:
אשר לא יעבד בו. אשר לא "נזרע" אינו אומר, אלא אשר לא יעבד בו ולא יזרע. מכאן אמרו רבותינו [מכות כב, א. וראה רמב"ם רוצח י, ט] שהעובד והזורע בנחל איתן בלאו, אבל מנקין בו פשתן ומסתתין בו אבנים (סוטה מו, ב):
פסוק ה:
ונגשו הכהנים. ולא פירש למה, אבל לקמן מפורש [ו] "ירחצו את ידיהם": כלומר: נקיים אנחנו:
פסוק ז:
וענו ואמרו אזקנים דסליק מיניה קאי:
פסוק ז:
ידינו לא שפכה. לא גרמנו לשפוך, לפוטרו בלא צידה ולא לווייה:
פסוק ח:
כפר לעמך. קאי אכהנים, דכל מעשה כפרה תלויה בכהנים, וכן תירגם אונקלוס [כהניא יימרון]:
פסוק ח:
ונכפר להם הדם. הפסוק מבשר שנכפר הדם, וכל זה צוה הקב"ה לעשות שיהא קול לנרצח, ושיהא אוושא מילתא מתוך הערים הנמדדות וסנהדרי גדולה שבאים שם, והעגלה שנערפה ונקברת, שהוא דבר תימה, ומי שהלך מביתו ולא שב ולא נודע מה נעשה בו, באים בני ביתו ובני משפחתו אל (הנחל) [והמקום] אם מכירין אותו ואין אשתו עגונה ואין בניו יתומים – שיורדים לירושת־אביהם ואין בית דין מוחים בידם, ומתוך שהוא ניכר נודע מי הלך עמו ומי נתחבר לו, ופעמים שמתפרסם הרוצח על ידי כך, וגם נראה דבר גדולה וקפידה גדולה שהקב"ה מטריח על נפש אחת. ונראה לי דאף על פי שאמרו רבותינו (משנה יבמות קכ, א) אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם, ואין מעידין אלא עד שלשה ימים. הני מילי עדות שאומר: מעידני על חוטמו ופרצופו שהוא כך וכך, והמכירים מבינים מתוך דברי העדים, דבר זה אין מעידים אלא עד שלשה ימי,ם ואי נפל במיא, אפילו טפי דמיא צמתי, כדאמרינן בפרק האשה שהלכה היא וצרתה [יבמות, קכא, רע"א] אבל אם אמר מכירני ודאי שזהו, בטביעות עינא גמור אני מכירו כאילו ראיתיו חי, ודאי תנשא; וההוא דטבע בדגלת ואסקוהו אדישרא דסביסתנא דאנסבי רבא לאשתו אחר חמשה יומי' עדות הוה ודמיון ללא אמר מוחזקני בו אל נכון, אבל אם אמר מחזקני בו אל נכון שזהו, ודאי מנסבא אחר כמה שבועות, ולפיכך אפילו ממקום המרחק יכולין לבא להתבונן בו:
פסוק ט:
ואתה תבער הדם הנקי מקרבך כי תעשה הישר. אם תעשה הישר שתעשה המצוה כדרכה כמו שצוה הקב"ה, "כי" זה, כמו "אם", מתוך שתעשה הישר והמצוה כהלכתה, תבער הדם; שתברר הרוצח, מתוך הקול, ומתוך העיירות הבאות למדוד, יודע מי נתחבר לו, כמו שפירשתי ורבותינו דרשו (כתובות לז, ב) דהכי קאמר: שאם נמצא הרוצח לאחר שנערפה העגלה שממיתין אותו, וכל ישראל נקיים לשלום ולחיים:
פסוק י:
כי תצא למלחמה על אויביך וראית בשביה. בשעת שביה,
פסוק י:
אשת. אפילו אשת איש
פסוק י:
יפת תאר. לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, מוטב יאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות (קדושין כא, ב) כגון בשר "כוס כוס" דאיתי ביה צד היתר, ואל יאכלו בשר תמותות נבלות בלא שום היתר, ולכך התירה הקב"ה:
פסוק י:
וחשקת בה. אפילו מכוערת:
פסוק י:
בה ולא בה ובחברתה, שאינו יכול ליקח שתים לעצמו בשביה אחת:
פסוק י:
ולקחת. ליקוחין יש לך בה, קידושין תופסין בה:
פסוק י:
לך. שלא יקח לצורך אביו ולא לצורך בנו:
פסוק יב:
ועשתה את צפרניה. איכא למאן דאמר תגדיל אותם, דומיא ד"וגילחה את ראשה" מה גלחה ראשה ניוול, אף עשתה צפרניה ניוול, כדי שתתגנה עליו, אולי לא ישאנה, וכן תירגם אונקלוס, ואיכא למאן דאמר: כמו [שמ"ב יט, כה] ולא עשה שפמו, ולא עשה רגליו, שהוא לשון תקון, וכדי לטהר עצמה משיקוץ וניוול גיותה, מעברת שיער, וצפרניה, ובגדים:
פסוק יג:
ובכתה את אביה ואת אמה. לאו מצוה היא, אלא מסתמא ודאי תבכה, איכא למאן דאמר (שם יבמות מח, ב) אביה, ואיכא מאן דאמר עבודה זרה כמו (ירמיה ב, כז) אומרים לעץ אבי אתה: ואחר כן תבוא אליה. אבל קודם לכן לא לפי שאין דבר זה הגון, שהיא תבכה ואתה תשחק עמה:
פסוק יד:
תחת אשר עניתה. תשלחנה לנפשה, דדייה לה שעיניתה, ועכשיו אין אתה רוצה לישאנה:
פסוק טו:
והאחת שנואה. אם נשאה סופה להיות שנואה, ואם ילדה, סופו להיות בן סורר ומורה, ואם חס עליו: סופו להיות נידון, ולהיות נסקל ונתלה במעשיו המקולקלין, ולכך סמכו זו לזו. וכן אמר חושי הארכי לדוד [על] אבשלום, ודרשו רבותינו (יבמות כג, א) מאי שנואה: שנואה בנשואיה, כגון ממזרת ונתינה לישראל, גרושה וחליצה כהן־הדיוט, ואפילו הכי לא יפקיענו מבכורתו:
פסוק טז:
והיה ביום הנחילו את בניו. ביום אתה מפיל נחלות ואי אתה מפיל נחלות בלילה [סנהדרין לד, ב, ב"ב: קיג, ב.] דשלשה שנכנסו לבקר את החולה ביום רצו עושין דין, רצו כותבין להיות בעדות, בלילה כותבין לעדות, ואין עושין דין, דאין עושין דין בלילה [ב"ב שם] ולהכי כתיב "ביום":
פסוק טז:
לבכר. כלומר: בתורת בכורה אינו יכול להרבות לו, אבל המחלק נכסיו על פיו, ריבה לאחד ומיעט לאחד, והשווה להם את הבכור, דבריו קיימין [ב"ב קכו, ב. במשנה]:
פסוק יז:
יכיר. יכירנו לאחרים [וכתיב"ע ספרי ריז (כז) וקדושין עד, א. עח, ב וש"נ] דנאמן אדם לומר [זה בני בכור] וזה בני בן גרושה בן חליצה, דקרינן: "בן־השנואה יכיר" אם אמו שנואה בנישואיה דברי ר' יהודה, אבל רבנן פליגי, ואפילו בבן־גרושה (שם ודף סח, א. ויבמות מז, א.) כדמוכח בנערה שנתפתתה וביש נוחלין:
פסוק יז:
ראשית אונו. בא אחר נפלים אפילו בכור לכהן (אפילו) לא הוי, דהא בפטר רחם תלא רחמנא:
פסוק יז:
בכל אשר ימצא לו. לאב, פרט הראוי לו בשעת מיתה ואינו מוחזק (כספרי ריז, ובכורות נב, א. במשנה):
פסוק יח:
כי יהיה לאיש בן ולא לבן בן, שאם היה לבן־עשר בן כמו בדורות הראשונים, אינו נעשה בן סורר ומורה:
פסוק יח:
בן. ולא איש, "כל ימיו של בן סורר ומורה שלשה חדשים, משהביא שתי שערות עד שיקיף זקן־התחתון, ולא העליון (סנהדרין סט, א) והרי הוא [נהרג] על שם סופו, מוטב ימות זכאי ואל ימות חייב" [שם, עב, א]:
פסוק יח:
ויסרו אותו. מלקות, [ספרי שם] וילקו אותו בבית דין, דגמרינן [שם א, ב] "ויסרו" מ"בן" ו"בן" מ"בן" והיה אם בין הכות הרשע [להלן כה, ב], וזהו: בנינו־זה. זה שלקה בפניכם:
פסוק יט:
ותפשו־בו. ולא גידמים:
פסוק יט:
והוציאו אותו. ולא חגרים:
פסוק יט:
ואמרו. ולא אלמים:
פסוק יט:
בננו זה. ולא סומים, דאין דרך לומר "זה" אלא בדבר שהוא רואה:
פסוק יט:
איננו שומע בקולנו. ולא חרשים (ספרי ריט, וסנהדרין מה, ב) ואיכא למ"ד [שם עא, א: ר"י] שאם לא היתה אמו ראויה לאביו אינו נעשה בן סורר ומורה, וגם צריך שיהיו שניהם שוים בקול, במראה, ובקומה, ואם לאו אינו נעשה בן סורר ומורה, ואיכא דלא בעי קרא כדכתיב, ובלא כל הני נעשה בן סורר ומורה:
פסוק יט:
זולל וסובא. שגנב תרטימר־בשר וחצי לוג יין משל אביו ואכל ברשות אחרים, דבהא אתי למיסרכא שאינו ירא שיגער בו אביו, שאינו אוכל ברשותו, ולא להתפס כגנב על של אביו, אבל גנב משל אביו ואוכל ברשות אביו, וכל שכן גנב משל אחרים ואוכל ברשות אחרים, ומשל אחרים ברשות אביו דלא אתי למיסרך, דירא פן יגער בו אביו, או יתפס כגנב אינו נעשה בן סורר ומורה:
פסוק כא:
וכל ישראל ישמעו ויראו. בארבע כתיב כן, לפי שאין נהרגין על מה שעשו אלא שלא יבא לידי תקלה, אלו הן: עד זומם שלא הרג לא היה נהרג אלא להטיל אימה שלא ירגילו להעד עדות שקר, וזקן ממרא, שהיה מורה אמת לפי סברתו, ואינו נהרג אלא כדי שלא ירגילו להרבות מחלוקת בישראל, ותהיה התורה כשתי תורות, ולכך צריך להכריז שהרי הם נהרגים ליסר אחרים, וכן מסית, לא עבד עבודה זרה, ולא הועיל דברו, ולא בא לידי מעשה, אלא לא ירגילו להסית ולהדיח את ישראל מאביהם שבשמים וכן זה לא נהרג על שאכל תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין, אלא על שם סופו, שלא ירגילו תרבות רעה, למרות עיני אביהם ואמם, ולהיות זוללים וסובאים, ולפי שמתיר [שמחמיר] ליסר אחרים צריכין כרוז, כדי שיוסרו הנשארים, ולפי הפשט אינו צריך אפילו כרוז, אלא הכי קאמר: מי שישמע שזה נהרג בלא חטא ירא מכובד המשפט [דלנ(ר)וע־א(יו)סטינ(צ)"א]:
פסוק כב:
ותלית אותו על עץ. לפי הפשט נראה: אם יארע שתתלה אותו, לא תלין, אבל רבותינו אמרו [ספרי רכא (לז) וסנהדרין מה, ב במשנה] שהוא מצוה, דכל הנסקלין נתלין:
פסוק כג:
כי קללת אלהים תלוי. כי על קללת אלהים אדם תלוי, שהרי מגדף נסקל ונתלה, וזהו נתינת טעם ל"לא תלין" לפי שדרך מגדך להיות נתלה אני אומר לך: לא תלין שום נתלה, שמא יאמרו הרואים: זה [הנתלה] מגדף היה, והרים יד מלך וזהו גנאי למלך, משל לאדם שבא וסטר את המלך על פניו ותלש שערו וזקנו, אף על פי שתלאו המלך, גנאי הוא למלך שיאמרו ויפרסמו שזה אדם סטר המלך, ולכך לא תלין. ויש מפרשים: כי קללת אלהים: כשרואים אדם תלוי מקללין את הדיינים שדנוהו, לכך לפי שמרחמים על העני הנתלה ובאים לידי איסור, דכתיב (שמות כב, כז) אלהים לא תקלל, ורבותינו דרשו (סנהדרין מו, א) "כי קללת אלקים" קל לית בשעה שאדם מצטער או מוטל בבזיון, שכינה אומרת כביכול: "קלני מראשי קלני מזרועי" ואם אומר כן על רשעים, על צדיקים לא כל שכן:
פסוק כג:
ולא תטמא את (הארץ) אדמתך. טעם אחד, כלומר: לכך לא תלין שאדם מת מטמא את הנוגע בו והמאהיל תחתיו, ונמצאו נושאי־טהרות לבני־אדם־טהורים מטמאים: