א כִּי־יִמָּצֵ֣א חָלָ֗ל בָּאֲדָמָה֙ אֲשֶׁר֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ נֹתֵ֤ן לְךָ֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ נֹפֵ֖ל בַּשָּׂדֶ֑ה לֹ֥א נוֹדַ֖ע מִ֥י הִכָּֽהוּ׃ ב וְיָצְא֥וּ זְקֵנֶ֖יךָ וְשֹׁפְטֶ֑יךָ וּמָדְדוּ֙ אֶל־הֶ֣עָרִ֔ים אֲשֶׁ֖ר סְבִיבֹ֥ת הֶחָלָֽל׃ ג וְהָיָ֣ה הָעִ֔יר הַקְּרֹבָ֖ה אֶל־הֶחָלָ֑ל וְלָֽקְח֡וּ זִקְנֵי֩ הָעִ֨יר הַהִ֜וא עֶגְלַ֣ת בָּקָ֗ר אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־עֻבַּד֙ בָּ֔הּ אֲשֶׁ֥ר לֹא־מָשְׁכָ֖ה בְּעֹֽל׃ ד וְהוֹרִ֡דוּ זִקְנֵי֩ הָעִ֨יר הַהִ֤וא אֶת־הָֽעֶגְלָה֙ אֶל־נַ֣חַל אֵיתָ֔ן אֲשֶׁ֛ר לֹא־יֵעָבֵ֥ד בּ֖וֹ וְלֹ֣א יִזָּרֵ֑עַ וְעָֽרְפוּ־שָׁ֥ם אֶת־הָעֶגְלָ֖ה בַּנָּֽחַל׃ ה וְנִגְּשׁ֣וּ הַכֹּהֲנִים֮ בְּנֵ֣י לֵוִי֒ כִּ֣י בָ֗ם בָּחַ֞ר יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ לְשָׁ֣רְת֔וֹ וּלְבָרֵ֖ךְ בְּשֵׁ֣ם יְהוָ֑ה וְעַל־פִּיהֶ֥ם יִהְיֶ֖ה כָּל־רִ֥יב וְכָל־נָֽגַע׃ ו וְכֹ֗ל זִקְנֵי֙ הָעִ֣יר הַהִ֔וא הַקְּרֹבִ֖ים אֶל־הֶחָלָ֑ל יִרְחֲצוּ֙ אֶת־יְדֵיהֶ֔ם עַל־הָעֶגְלָ֖ה הָעֲרוּפָ֥ה בַנָּֽחַל׃ ז וְעָנ֖וּ וְאָמְר֑וּ יָדֵ֗ינוּ לֹ֤א שפכה (שָֽׁפְכוּ֙) אֶת־הַדָּ֣ם הַזֶּ֔ה וְעֵינֵ֖ינוּ לֹ֥א רָאֽוּ׃ ח כַּפֵּר֩ לְעַמְּךָ֨ יִשְׂרָאֵ֤ל אֲשֶׁר־פָּדִ֙יתָ֙ יְהוָ֔ה וְאַל־תִּתֵּן֙ דָּ֣ם נָקִ֔י בְּקֶ֖רֶב עַמְּךָ֣ יִשְׂרָאֵ֑ל וְנִכַּפֵּ֥ר לָהֶ֖ם הַדָּֽם׃ ט וְאַתָּ֗ה תְּבַעֵ֛ר הַדָּ֥ם הַנָּקִ֖י מִקִּרְבֶּ֑ךָ כִּֽי־תַעֲשֶׂ֥ה הַיָּשָׁ֖ר בְּעֵינֵ֥י יְהוָֽה׃ י כִּֽי־תֵצֵ֥א לַמִּלְחָמָ֖ה עַל־אֹיְבֶ֑יךָ וּנְתָנ֞וֹ יְהוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ בְּיָדֶ֖ךָ וְשָׁבִ֥יתָ שִׁבְיֽוֹ׃ יא וְרָאִיתָ֙ בַּשִּׁבְיָ֔ה אֵ֖שֶׁת יְפַת־תֹּ֑אַר וְחָשַׁקְתָּ֣ בָ֔הּ וְלָקַחְתָּ֥ לְךָ֖ לְאִשָּֽׁה׃ יב וַהֲבֵאתָ֖הּ אֶל־תּ֣וֹךְ בֵּיתֶ֑ךָ וְגִלְּחָה֙ אֶת־רֹאשָׁ֔הּ וְעָשְׂתָ֖ה אֶת־צִפָּרְנֶֽיהָ׃ יג וְהֵסִ֩ירָה֩ אֶת־שִׂמְלַ֨ת שִׁבְיָ֜הּ מֵעָלֶ֗יהָ וְיָֽשְׁבָה֙ בְּבֵיתֶ֔ךָ וּבָֽכְתָ֛ה אֶת־אָבִ֥יהָ וְאֶת־אִמָּ֖הּ יֶ֣רַח יָמִ֑ים וְאַ֨חַר כֵּ֜ן תָּב֤וֹא אֵלֶ֙יהָ֙ וּבְעַלְתָּ֔הּ וְהָיְתָ֥ה לְךָ֖ לְאִשָּֽׁה׃ יד וְהָיָ֞ה אִם־לֹ֧א חָפַ֣צְתָּ בָּ֗הּ וְשִׁלַּחְתָּהּ֙ לְנַפְשָׁ֔הּ וּמָכֹ֥ר לֹא־תִמְכְּרֶ֖נָּה בַּכָּ֑סֶף לֹא־תִתְעַמֵּ֣ר בָּ֔הּ תַּ֖חַת אֲשֶׁ֥ר עִנִּיתָֽהּ׃ טו כִּֽי־תִהְיֶ֨יןָ לְאִ֜ישׁ שְׁתֵּ֣י נָשִׁ֗ים הָאַחַ֤ת אֲהוּבָה֙ וְהָאַחַ֣ת שְׂנוּאָ֔ה וְיָֽלְדוּ־ל֣וֹ בָנִ֔ים הָאֲהוּבָ֖ה וְהַשְּׂנוּאָ֑ה וְהָיָ֛ה הַבֵּ֥ן הַבְּכ֖וֹר לַשְּׂנִיאָֽה׃ טז וְהָיָ֗ה בְּיוֹם֙ הַנְחִיל֣וֹ אֶת־בָּנָ֔יו אֵ֥ת אֲשֶׁר־יִהְיֶ֖ה ל֑וֹ לֹ֣א יוּכַ֗ל לְבַכֵּר֙ אֶת־בֶּן־הָ֣אֲהוּבָ֔ה עַל־פְּנֵ֥י בֶן־הַשְּׂנוּאָ֖ה הַבְּכֹֽר׃ יז כִּי֩ אֶת־הַבְּכֹ֨ר בֶּן־הַשְּׂנוּאָ֜ה יַכִּ֗יר לָ֤תֶת לוֹ֙ פִּ֣י שְׁנַ֔יִם בְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־יִמָּצֵ֖א ל֑וֹ כִּי־הוּא֙ רֵאשִׁ֣ית אֹנ֔וֹ ל֖וֹ מִשְׁפַּ֥ט הַבְּכֹרָֽה׃ יח כִּֽי־יִהְיֶ֣ה לְאִ֗ישׁ בֵּ֚ן סוֹרֵ֣ר וּמוֹרֶ֔ה אֵינֶ֣נּוּ שֹׁמֵ֔עַ בְּק֥וֹל אָבִ֖יו וּבְק֣וֹל אִמּ֑וֹ וְיסְּר֣וּ אֹת֔וֹ וְלֹ֥א יִשְׁמַ֖ע אֲלֵיהֶֽם׃ יט וְתָ֥פְשׂוּ ב֖וֹ אָבִ֣יו וְאִמּ֑וֹ וְהוֹצִ֧יאוּ אֹת֛וֹ אֶל־זִקְנֵ֥י עִיר֖וֹ וְאֶל־שַׁ֥עַר מְקֹמֽוֹ׃ כ וְאָמְר֞וּ אֶל־זִקְנֵ֣י עִיר֗וֹ בְּנֵ֤נוּ זֶה֙ סוֹרֵ֣ר וּמֹרֶ֔ה אֵינֶ֥נּוּ שֹׁמֵ֖עַ בְּקֹלֵ֑נוּ זוֹלֵ֖ל וְסֹבֵֽא׃ כא וּ֠רְגָמֻהוּ כָּל־אַנְשֵׁ֨י עִיר֤וֹ בָֽאֲבָנִים֙ וָמֵ֔ת וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִקִּרְבֶּ֑ךָ וְכָל־יִשְׂרָאֵ֖ל יִשְׁמְע֥וּ וְיִרָֽאוּ׃ כב וְכִֽי־יִהְיֶ֣ה בְאִ֗ישׁ חֵ֛טְא מִשְׁפַּט־מָ֖וֶת וְהוּמָ֑ת וְתָלִ֥יתָ אֹת֖וֹ עַל־עֵֽץ׃ כג לֹא־תָלִ֨ין נִבְלָת֜וֹ עַל־הָעֵ֗ץ כִּֽי־קָב֤וֹר תִּקְבְּרֶ֙נּוּ֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא כִּֽי־קִלְלַ֥ת אֱלֹהִ֖ים תָּל֑וּי וְלֹ֤א תְטַמֵּא֙ אֶת־אַדְמָ֣תְךָ֔ אֲשֶׁר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַחֲלָֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק א:
"כי ימָּצא חלל באדמה אשר ה' אלהיך נֹתן לך לרשתה" וגו'. הרי שדין עגלה ערופה ממצוות התלויות בארץ הוא, ואף על פי כן לא ראיתי שמונים אותו בסוג מצוות זה, והוא עשה ולא לאו. וראה מה שכתבתי למעלה (יב, יט; יד, כז; יט, יד). (פ' שופטים תשנ"ח)
פסוק א:
וזה שאינו נוהג כיום, זה משום שצריך סנהדרין גדולה (סוטה מד ע"ב; רש"י להלן ב ד"ה ויצאו זקניך). וראה ראב"ע וחזקוני להלן (פסוק י). (פ' כי־תצא תש"ס)
פסוק א:
גם כאן עוזרת הגדרתו של מרן ה"חזון איש" את המצוות התלויות בארץ, כמצוות המתייחסות לגידולי הארץ, כפי שמסר לי ידידי הגאון הרב יהושע ישעיהו נויבירט שליט"א. (פ' שופטים תשס"ב)
פסוק א:
וראה במסכת סוטה (מז ע"ב): "משרבו הרוצחנין בטלה עגלה ערופה לפי שאינה באה אלא על הספק". ולכאורה קביעה זו - בטלה עגלה ערופה - היא תקדים חמור ביותר, וצריך לעיין בטעם הדבר. (פ' שופטים תשס"ד) לפי רש"י שם, ריבוי הרוצחים הביא לכך שאותם רוצחים סדרתיים כבר מוכרים לרשויות ואם כן הספק "מי הכהו" איננו עוד ספק גמור (מעין זה במאירי). הרש"ש מבאר בדעת רש"י שביטול דין עגלה ערופה נבע מכך שהפסיקו לדון דיני נפשות (ראה עבודה זרה ח ע"ב שמשרבו הרוצחים הפסיקו לדון דיני נפשות כדי לא לחייבם), ואם כן אין טעם לעשות מעשים שיסייעו לגילוי הרוצח, שכן ממילא לא ידונוהו. טעם נוסף מביא הרש"ש בשם התוספתא: נאמר לגבי עגלה ערופה "כי ימצא חלל באדמה". מפסוק זה דורשים - "כי ימצא" - פרט למצוי, לכן משרבו הרוצחנין ונעשה הדבר מצוי, בטלה עגלה ערופה.
פסוק ד:
"...נחל איתן...". מכאן שהתיבה "נחל" אין פירושה נחל מים בלבד כי אם גם השטח שלצדי המים, שאם לא כן, לא שייך לומר "איתן" וגם לא "לא יעבד בה" וגו'. וכן גם משמע מן במדבר (יג, כג) - "נחל אשכל". (פ' שופטים תשס"ב) ולפי רש"י "נחל" האמור כאן, היינו עמק, ולא של מים, ו"איתן" - לשון חוזק, קרקע קשה שלא נעבדה מעולם (כך מבוארים דברי רש"י ב"קיצור מזרחי"). והרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת הנפש ט, ב) חולק ומפרש: נחל ששוטף בחזקה בימות הגשמים, ובימות החמה נעבד ונזרע. אבל מעתה לא יעבד ולא יזרע.
פסוק ט:
רש"י ד"ה ואתה תבער, מגיד שאם נמצא ההורג וכו'. הגמרא במסכת כתובות (לז ע"ב) לומדת דין זה - של הורג שנמצא לאחר שנתערפה העגלה, שאין בית דין פוטרין אותו - מהפסוק "ולארץ לא יכֻפר לדם אשר שֻׁפך בה כי אם בדם שֹׁפכו", ולא מ"ואתה תבער הדם הנקי" (במדבר לה, לג). תוספות שם (ד"ה ואחר כך) מקשים מדוע רש"י בפירוש החומש שינה, ומתרצים שהגמרא למדה שהכתוב "ואתה תבער" בא להקיש שופכי דמים לעגלה ערופה שמיתתן בסייף, מתבאר כמאן דאמר שחנק חמוּר (ראה סנהדרין נב ע"ב), ורש"י פירש כמי שסובר שחנק קל, ולשיטה זו רוצח שמיתתו בסייף נלמד מ"נקם ינקם", ואם כן הפסוק "ואתה תבער הדם הנקי" מיותר עבור הלימוד שאם נתערפה העגלה ואחר כך נמצא ההורג - אין פוטרין אותו. והכתוב "ולארץ לא יכֻפר" נדרש כשיטת רבא במסכת כריתות (כו ע"א), שמביאים עגלה ערופה אף על פי שעבר יום הכפורים. (תש"ה) וראה תירוצו של רשב"ץ שם.
פסוק ט:
רש"י ד"ה ואתה תבער, ...והוא הישר בעיני ה'. ע"כ. כששאלתי את שכני ר' בנציון קריגר שי', למה אין רש"י מבאר כאן את התיבה "הישר", וכפי שאינו מפרשה למעלה (יג, יט), ושלא כמו (ו, יח; יב, כח), שם אכן הוא מפרשה, אמר לי, והרי רש"י מפרשה - "והוא הישר", כלומר הריגת הרוצח גם אחרי עריפת העגלה הוא "הישר", אך דבריו לא נראו לי, שכן לעניות דעתי לא סביר להסב את הציווי על עשיית הישר על מקרה ספציפי כל כך. בדיקת דברי רש"י העלתה שבדפו"ר הגירסה היא: "והוא הישר והטוב", כלומר אכן מדובר פה בגדרי "ועשית הישר והטוב". (פ' שופטים תשמ"ח)
פסוק ט:
וראה מה שכתבתי למעלה (יט, יג). (פ' שופטים תשנ"ג)
פסוק ט:
וראה "דעת מקרא" על אתר שכתב: רוצה לומר, אם תעשה הישר בעיני ה', לא ישפך דם נקי בארצך וכו'. (פ' שופטים תשס"א)
פסוק ט:
בסעודת בר־המצוה של חננאל שי' דיברתי על דיני ברכת "ברוך שפטרני מעונשו של זה", נוסחה, טעמיה וזמנה, דברים שכבר אמרתי בהזדמנות אחרת (בבר־המצוה של אריאל שי'. ראה ספר במדבר, סוף פרשת שלח־לך), והוספתי כי לפי שני הטעמים המובאים ב"מגן אברהם" ("שולחן ערוך" אורח חיים רכה, ב. האחד - שעכשיו נפטר האב מעונשו של בנו. והאחר - עד עתה הבן נענש בעוון האב, וממילא יש עונש גם על האב שבנו ייענש על ידו, ומעתה שוב אין הבן נענש בעוון האב, וממילא נפטר האב מעונש של גרמא), ראוי היה שיברך האב ברכת "ברוך שפטרני" גם בבת מצוה!
פסוק ט:
תשובה לשאלה זו מצאתי כששבתי למקור הדין במדרש בראשית רבה (סג, י): "אמר רבי אלעזר: צריך אדם להטפל בבנו עד י"ג שנה. מכאן ואילך צריך שיאמר, ברוך שפטרני מעונשו של זה".
פסוק ט:
בעל "מתנות כהונה" מבאר שם: "להטפל וכו' - לטפל עמו, ללמדו תורה ומצוות. ע"כ. כלומר אין מדובר בטיפול ברווחת הילד, בדאגה לצרכיו הפיזיים וכדו', אלא בדבר מסוים מאוד שאינו שייך אלא אצל בנים - לימוד תורה, וממילא שייך לברך רק אצלם, כי טעם הברכה הוא - איני מחוייב עוד ללמדו תורה.
פסוק ט:
כללו של דבר, גדול אתה עכשיו, חננאל, לא אביך נענש בגללך ולא אתה בגלל אביך, וללמוד תורה אתה חייב בעצמך. ברכתנו - של סבתא ושלי - שתלך בדרך טובים ותלמד תורה - הרבה הרבה תורה ודרך טובים טובים, לאושרך, לתפארת הוריך והמשפחה הגדולה כולה. (פ' שופטים תשנ"ב) באשר לאמירת הברכה בשם ומלכות (שאלה שנידונה בספר במדבר, סוף פרשת שלח־לך) כתב הרב שלמה אבינר שי' באחד מגיליונות פרשת השבוע: הרבה נהגו לא לברך בשם ומלכות כי ברכה זו אינה מופיעה בגמרא אלא במדרש (פסקי תשובות רכה אות ה) והעידו שה"חזון איש" אמר שאין אומרים בשם ומלכות (דינים והנהגות ממרן ה"חזון איש" עמ' נב) וכן הגאון רבי משה פיינשטיין (שו"ת דברי חכמים עמ' עז), אלא הרבה גדולים הורו לברך בשם ומלכות על פי הגר"א, ובכללם: מהרי"ל דיסקין, הגאון רבי שמואל סלנט, הגאון רבי צבי פסח פראנק והגאון רבי שלמה זלמן אויערבך. וכן הברכה מופיעה בשם ומלכות בסידור "עולת ראיה" (ח"א עמ' שיב). ואמר הגאון רבי יעקב קמינצקי דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד, ויש לכל שיטה על מי לסמוך (ועיין גאון ההוראה על הגאון רבי צבי פסח פראנק ח"ב עמ' 135, ועלהו לא יבול ח"א עמ' קכ). הערת ר' זאב נוימן שי': ועיין עוד בספר "שלמי שמחה", פסקים של הגרש"ז אויערבך (פרק ק עמ' תרלח ואילך).
פסוק ט:
בת־מצוה של רחלי שתח'
פסוק ט:
דבר מרכזי בפרשת השבוע שלנו הוא הדרישה לאמת (ולא לסתם דברים). הדרכה זו באה כבר בפרשת ראה בהקשר של הנהגת הדיינים בבתי הדין: "ודרשת וחקרת ושאלת היטב" (למעלה יג, טו), ובפרשת שופטים בהקשרים שונים: בתחילה, במסגרת הציווי על מינוי שופטים ושוטרים בא ציווי כללי "צדק צדק תרדֹף" (טז, כ), לאחר מכן בדין עובד עבודה זרה: "ודרשת היטב והנה אמת" (יז, ד), במצוות השמיעה לסנהדרין "ודרשת והגידו לך" (יז, ט), וכן "על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה, לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (יז, יא), ולבסוף, בדין עדים זוממים "ודרשו השֹּׁפטים היטב" (יט, יח).
פסוק ט:
חזקה שתעשי כן ותביאי הרבה נחת להורים, לסביך ולסבתותיך, לאחיך ולאחיותיך. (א' דראש חודש אלול תשס"א)
פסוק ט:
שבע ברכות של נתנאל וחיה שי'
פסוק ט:
בהזדמנות חגיגית זו אבקש לומר לנתנאל ולחיה שי' ולכולכם דבר חשוב. כד הוינא טליא, חונכנו על זהירות מפני חילול השם ושמירה על שמה הטוב של המשפחה. הדרכה זו שגורה היתה בפי אבא ואמא הי"ד. ב"ה הקימונו משפחה חדשה, וזכרנו דברים אלה, ובא הזמן שאמרו לבנים (לרבות הבנות): אתה בנו של..., ואחר כך גם: אתה הנכד של..., ובא הזמן שזכינו לשמוע: אתה האבא של..., וגם: אתה הסבא של..., וב"ה תמיד בהקשר חיובי. נתנאל וחיה, אתם הראשונים להקמת דור חדש במשפחה זו. תפילתנו שגם עליכם יאמרו: אבא של..., סבא של... ותהיה בריתכם ברית מלח עולם, כדברי רש"י (במדבר יח, יט): "ברית... בדבר הבריא ומתקיים ומבריא את אחרים". (פ' שופטים תש"ס)
פסוק ט:
פרשת כי תצא היא הפרשה הגדושה ביותר במצוות בכל התורה (שבעים וארבע מצוות לפי מנין המצוות של הרמב"ם), ובעוד פרשת שופטים מוקדשת לענייני הציבור ומנהיגיו (שופטים, שוטרים, מלך, כהנים, לויים, נביא, זקני העם וזקני העיר) פרשתנו עוסקת בעיקר במצוות המוטלות על הפרט בכמה ממעגלי חייו.
פסוק י:
עניין יפת תואר, עיין תוספות קידושין (כב ע"א ד"ה שלא ילחצנה). לדבריהם, שיטת רש"י היא שבשעת המלחמה אסור לאדם לבוא על יפת התואר, אלא רק לאחר שתתגייר. ופירשו בשם רבנו תם שביאה ראשונה מותרת במלחמה אף קודם שהתגיירה, ורק ביאה שניה אינה מותרת אלא אחר שהתגיירה. ואיסור שלא ילחצנה במלחמה הוא שלא ילחצנה להתחיל במעשים האמורים בפרשה "וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה" וגו' במלחמה, אלא רק אחר שתבוא לביתו. אבל ה"פני יהושע" מפרש את דברי רש"י אחרת, שהאיסור הוא רק לבוא עליה במלחמה, אבל מותר לו לבא עליה ביאה ראשונה משהכניסה לביתו, אף קודם שהתגיירה. (תש"ה)
פסוק י:
זה שאין עוד מצוות שבהן מתחשבים ביצר הרע, לכאורה אין זה אלא משום האווירה המיוחדת של מלחמה שבה מותר ומצוה להרוג, וכל עיכוב קל בדרך עלול לסכן את הכלל כולו. לפיכך מותר החייל לאכול כל דבר ולפיכך מותר ביפת תואר, וכך כתב הרמב"ם (הלכות מלכים ומלחמותיהם ח, א-ב): חלוצי צבא, כשיכנסו בגבול העכו"ם ויכבשום וישבו מהן, מותר להן לאכול נבלות וטרפות ובשר חזיר וכיוצא בו, אם ירעב ולא מצא מה יאכל אלא מאכלות אלו האסורים, וכן שותה יין נסך, מפי השמועה למדו 'ובתים מלאים כל טוב' ערפי חזירים וכיוצא בהן. וכן בועל אשה בגיותה אם תקפו יצרו, אבל לא יבעלנה וילך לו, אלא מכניסה לתוך ביתו, שנאמר: "וראית בשביה אשת יפת תואר". ע"כ. (פ' כי־תבוא תשס"ד) וכך כתב בעל "אזנים לתורה" (בפסוק יא): הדברים תמוהים, הרי בכל דבר איסור יש סכנת יצר הרע, שמא יתגבר על האדם ויעשה באיסור, ובפרט בעריות, ואף על פי כן לא התיר הקב"ה את האיסורים כדי לפייס את היצר, ומה נשתנה יפת תואר? ויש לומר שאין זה פיוס ליצר הרע, אלא תרופה נגדו, שהרי למלחמה יוצאים רק אלה שאין בידם שום עברה ואפילו דרבנן... ומה זה קרה לנקי וצדיק שנפל ברשת טמן לו יצר הרע? אלא שהמלחמה השפיעה עליו לרעה... וכשיעשה זאת באיסור, הרי הוא איבד את "שיווי המשקל" הרוחני שלו, ונמצא ברשות יצר הרע להחטיאו שנית, כי עברה גוררת עברה, ולפיכך התירה לו תורה וכו'.
פסוק י:
רש"י ד"ה ושבית שביו, לרבות כנענים שבתוכה וכו'. ראה קושית "בעלי התוספות" על אתר ותירוצם. ועדיין קשה לשון היחיד ב"שביו", שהרי "על אויבך" בלשון רבים נאמר. (פ' כי־תצא תשל"א)
פסוק י:
אכן המעבר מלשון רבים ללשון יחיד תמוה, וראה תרגום אונקלוס, וראה "בעל הטורים" (במהדורות המדוייקות) הגורס אויבך (בלא יו"ד), ראה הערה (4) של ר' יעקב קופל רייניץ שי' במהדורתו, שם כתב: לדעת רבנו (בעל הטורים) כתיב "איבך" בלא יו"ד אחר הבי"ת, דהיינו יו"ד הרבים, ועל זה אמר הטעם שבמלחמת יחיד הכתוב מדבר וכו'. אבל כבר השיג על זה בעל "אור תורה" וכתב שלא דק רבנו בזה כי מה שאמרו במסורה "כי תצא למלחמה על איבך" חסר יו"ד, לא על זה אמרו, אלא על "כי תצא" קדמאה, דהיינו בפרשת שופטים (כ, א), אבל זה מלא יו"ד בכל הספרים חדשים גם ישנים אף על פי שמילת "ונתנו" וגם מילת "שביו" מורים לשון יחיד. ע"כ. וכן ב"מנחת שי". (פ' כי־תצא תשמ"ט) הערת ר' חזקי פוקס שי': יעויין כאן ב"מנחת שי" שכתב: ולא תקשי לך ממילת "ונתנו" ומילת "שביו" דמורים לשון יחיד, דאיכא נמי תרי אחריני דכוותיה: "יתנך ה' נגף לפני איביך בדרך אחד תצא אליו" (דברים כח, כה) "ועבדת את איביך אשר ישלחנו" (שם מח). ע"כ.
פסוק י:
"...אשת יפת תואר" וגו'. לכאורה היה צריך לומר: אשה יפת תואר, כלומר יש נסמך בלא סומך, ולכן באה דרשת הספרי (רש"י): אפילו אשת איש. יפה מבוארת דרשת חז"ל זו בדברי החזקוני על אתר, זו לשונו: ואם תאמר, מנא לן למדרש הא? אלא יש לומר, לא מצינו "אשת" שאינו דבוק, והוה ליה למיכתב "אשה יפת תואר", והשתא דכתב "אשת", שמע מינה למדרש, אשת איש הוא דאתא. ואם תאמר הא אמרינן (עיין סנהדרין נב ע"ב ותוספות ד"ה פרט לאשת אחרים) אין אישות לגוי, אלא סלקא דעתך אמינא, כיון שהיא אשת איש תאסר עליך אפילו אחר כל המעשים המוטלים עליך לעשות לה, משום דלבה נמשך אחר בעלה הגוי ומכרת היא בקריצותיו וברמיזותיו, ואיכא למיחש, קא משמע לן דאפילו הכי מותרת. ע"כ. (פ' כי־תצא תש"ס)
פסוק י:
על כל פנים יש לשאול אם פרשיה־מצוה זו שייכת גם היום או תהיה שייכת מתי שהוא. (פ' כי־תצא תשס"ו)
פסוק יב:
"...ועשתה את צפרניה". ראה רש"י בראשית (א, ז) שכתב: ויעש אלהים את הרקיע - תקנו על עמדו והיא עשייתו, כמו: "ועשתה את צפרניה". ע"כ. (פ' בראשית תש"ס)
פסוק יב:
חזקוני ד"ה ועשתה את צפרניה, תטול אותם וכו'. הפניית המעיר (הערה 4) בחומש "תורת חיים" לראב"ע אינה נכונה, שהרי הלה מפרש כרש"י. (פ' כי־תצא תש"ס)
פסוק יד:
רש"י ד"ה לא תתעמר בה, ...בלשון פרסי קורין לעבדות ושימוש עימראה. ע"כ. היה ראוי - אם הדבר לא נעשה עדיין - לאסוף את כל המקומות שבהם מפרש רש"י מעין זה, ולברר: (א) מהן הלשונות? (ב) מה המשותף בין המקומות בהם רש"י נזקק ללשונות זרות? (פ' שופטים תשנ"ז)
פסוק טז:
"והיה ביום הנחילו את בניו" וגו'. לכאורה זה מקור דין צוואה. (פ' כי־תצא תש"ס) באשר לעריכת צוואה, מן הראוי לציין כי מוטב היה להמנע מכתיבת צוואה, כמובא ב"פתחי חושן" (חלק ח הלכות ירושה ואישות עמ' קסח): מי שיש לו בנים תלמידי חכמים יראי שמים והולכים בדרך התורה, והוא סמוך ובטוח שלא יריבו ביניהם בענייני הירושה, וגם אין חשש מצד דינא דמלכותא, נראה שמעיקר הדין מוטב שלא לערוך צוואה, ויניח הירושה לבניו או ליורשיו שיעשו על פי דין תורה בדרך של כבוד ואחוה ושלום, ואף אם רוצה להיטיב עם אחד מהבנים או לבנותיו, אם יודע שישמעו לקולו, מוטב שיעשה כן דרך בקשה לבניו שיעשו כך וכך, ויסביר להם הנימוקים לבקשתו, בכדי שיעשו רצונו בדרך של כבוד ויקיימו בזה גם מצוות כיבוד אב, וזה עדיף מלעשות דרך צוואה. ומכל מקום ידוע מכמה וכמה גדולים שעשו צוואה בעניינים רוחניים, והוא כדי לעורר ולהזהיר את בניו שינהגו על פי דרכי התורה והיראה ולהדריכם כפי רוחו ודרכו בקודש, ויש דברים שקשה להביע בעל פה, ולכן עשו זאת דרך צוואה. וכן נראה ב"פלא יועץ" ערך צוואה, שכשמשאיר לבניו דרך צוואה עושה עליהם יותר רושם, ומכל מקום נראה שאם יודע בודאי שצוואתו לא תועיל בענין זה, מוטב שלא לכתוב. (הראני הרב דורון אלון שי')
פסוק יח:
במסכת סנהדרין (עא ע"א) ישנה מחלוקת. הגמרא מביאה שיטות תנאים הסוברים שדין בן סורר לא היה מעולם וגם לא עתיד להיות. לעומתם מובאים דברי רבי יונתן (י"ג יוחנן) שקובע: "אני ראיתיו וישבתי על קברו". וחשובים בהקשר זה דבריו של בעל ה"חתם סופר" על אתר (ד"ה כי יהיה לאיש). לדבריו, אילו היה בן סורר ומורה נהרג, היו כל ההדיוטים מרננים ומערערים על משפטי ה': מה עשה העלם הזה ולמה יומת, הרי יבואו ימים אחרים שהוא ייטיב דרכיו? על כן כתבה התורה דינו של בן סורר ומורה, כי ה' יתברך יורד לסוף דעתו. מכל מקום תלתה התורה הדבר בהרבה תנאים, באופן שקרוב לודאי שלא יזדמנו כל התנאים באיש אחד, ובפרט תנאי זה, שאם אמו אינה רוצה לא נעשה בן סורר ומורה, וכיון שאמו אשת יפת תואר (ראה סנהדרין קז ע"א), בודאי היא לא תרצה, כמו אמו של אבשלום. והרי סופו היה שיצא לתרבות רעה, וגרם מה שגרם. והבריות אומרות: הלא טוב היה אם היה נהרג בקטנותו ולא היה בא לידי מידה זו. מכאן רואים אמיתת תורתנו הקדושה. וזה מה שאמר רבי יונתן 'אני ישבתי על קברו של אותו שהיה ראוי למות זכאי בקטנותו, ומת חייב בגדלותו', דהיינו אבשלום. (תש"ד)
פסוק יח:
רש"י ד"ה ומורה, מסרב בדברי אביו. ע"כ. קשה לי: למה אין רש"י מוסיף: ואמו, והרי כל עניין בן סורר ומורה מבוסס על אי ציות לשני ההורים? וכתוב במפורש בהמשך - "איננו שומע בקול אביו ובקול אמו". (פ' כי־תצא תשנ"ט) ואכן בדפו"ר נוסף: ואמו.
פסוק יח:
רש"י ד"ה ויסרו אתו, ...הגיעה תורה לסוף דעתו וכו'. ואילו אצל ישמעאל נאמר (בראשית כא, יז) "באשר הוא שם", וראה שם "שפתי חכמים" (אות פ) וכאן (אות נ). וזכורני אחד ה"שמועסים" הראשונים ששמעתי בארץ, בישיבת "תפארת ישראל" בחיפה (התרצ"ט), כשראש הישיבה הרב מאיר דוב רובמן זצ"ל הזמין את הרב אשר קירשטיין זצ"ל, רבה של עפולה לדרוש, ששאל שאלה זו על הנפקא מינה בין ישמעאל ובן סורר ומורה, והעמיד את הכל על כך שכאן יש התחלת מעשה רע ושם אין, אך לא הזכיר לא רא"ם ולא "שפתי חכמים". (פ' כי תצא תשמ"ח)
פסוק יח:
ודברי "מנחת יהודה" (המובאים ב"שפתי חכמים") שמחלק בין בית דין של מעלה, שאינם דנים אדם על שם סופו, לעומת בית דין של מטה שכן דנים, אינם נהירים, כי מתקבל יותר על הדעת שדווקא בדיני שמים יהיה האדם נידון על שם סופו ולא בדיני אדם. (פ' כי־תצא תשנ"ב)
פסוק יח:
עתה קשים לי גם דברי בעל "שפתי חכמים" שמחלק בין בן סורר ומורה שיש בו התחלת מעשה רע לישמעאל שעוד לא התחיל במעשהו הרע: הרי רבי ישמעאל אומר (בתוספתא סוטה פ"ו, ה"ו): למה נאמר (בראשית כא, ט) "מצחק", שמדובר בשפיכות דמים, ומה זה פחות תחילת מעשה מן אכילת בשר וכו'? (פ' כי־תצא תשנ"ט) וראה תירוצו של המהר"ל ב"גור אריה" לספר בראשית (כא, יז). לדבריו, התורה קבעה שאסור לנהוג בזלילה וסביאה, והעונש על הנהגה זו הוא סקילה, ובן סורר ומורה עבר על איסור זה ונענש על כך כפי שכל חוטא שעבר על ציווי התורה נענש על מעשהו. הערת הרב איתן שנדורפי שי': המהרש"א במסכת ראש השנה (חידושי אגדות טז ע"ב) מתרץ שבן סורר ומורה נידון על שם סופו של עצמו, אבל ישמעאל לא נידון על שם הסוף כי אין מדובר בסופו של עצמו אלא בסופם של בניו.
פסוק יט:
"...והוציאו אֹתו אל זקני עירו ואל שער מקֹמו". קשה לי: (א) לא ידעתי מה באה הו"ו שב"ואל שער מקומו" ללמדני. לא רק שאינה במקומה, אלא היא גם מטעה, שהרי משתמע ממנה שמדובר בשני מקומות שונים, בעוד שלאמיתו של דבר "אל שער מקומו" אינו אלא ביאור של מקום "אל זקני עירו". (ב) כאן נראה שברור לרש"י ש"שער" זה, הוא מקום בית הדין, ולא כמו למעלה (יז, ה ד"ה והוצאת את האיש וגו'). (פ' כי־תצא תשנ"ד) לשאלה (א) נדרש הנצי"ב ב"העמק דבר". לדבריו, אכן מדובר בשני מקומות - אביו ואמו מביאים אותו אל הסנהדרין, שיוכיחוהו על מה שסר מדרך התורה, וכן מביאים אותו לפני בעלי המוסר שבעיר שיוכיחוהו על נפילתו המוסרית.
פסוק כב:
רש"י ד"ה וכי יהיה באיש וגו', סמיכות הפרשיות - מגיד שאם חסים עליו אביו או אמו וכו'. תמוה שרש"י דורש כאן סמיכות פרשיות, אף על פי שהעניינים שייכים יחד, בעוד שלהלן (כב, ה-ו) אינו דורש, והרי שם אין לכאורה כל קשר בין הדברים, ועל כן היה צורך לדרוש, וכפי שמציין "שפתי חכמים" למעלה (פרק יד אות ט). (פ' כי־תצא תשמ"ט) וראה "באר בשדה". לדבריו, דרש כאן רש"י סמיכות פרשיות מפני שהתקשה בלשון הכתוב: "וכי יהיה באיש חטא משפט מות" - וכי יש משפט מוות בלא חטא? על כרחנו פסוק זה נמשך אל הדרשה המוזכרת למעלה, שבן סורר ומורה נהרג כדי שימות זכאי. ומשמעות הדברים: אני רציתי שימות זכאי בלא חטאים, ואתם שחסתם עליו גרמתם לו שימות בחטא. הערת הרב איתן שנדורפי שי': וראה דבריה של נחמה ליבוביץ בסוף עיוניה לספר שמות. לדבריה, בעוד בעלי המדרש דרשו לפעמים סמיכות גם אם אין שום פליאה בכך שבאו שתי הפרשיות בזו אחר זו, לגבי רש"י אין זה כך. רש"י אינו דורש סמיכות פרשיות אלא אם כן באמת הסמיכות אומרת דרשני, כי אינה כפי הראוי על פי הסדר הכרונולוגי. עיין שם. וראה מאמרו של ר' יצחק גוטליב שי' "'למה נסמכה' בפירוש רש"י" בספר הזכרון לנחמה ליבוביץ זצ"ל (פרקי נחמה עמ' 149).
פסוק כב:
רש"י ד"ה ותלית אתו על עץ, רבותינו אמרו, כל הנסקלין נתלין, שנאמר "כי קללת אלהים תלוי" (פסוק כג), והמברך ה' בסקילה. ע"כ. דברי רש"י אלה הם דעת רבי אליעזר (סנהדרין מה ע"ב). וקצת תמוה שרש"י מביא דעת רבי אליעזר בשם "רבותינו אומרים", אף על פי שחכמים חולקים עליו (שם) וסבורים שרק מגדף ועובד עבודה זרה נתלה. וזה שאין רש"י מביא דעת החכמים אף כי הלכה כמותם, כנראה שנראה לו קרוב יותר לפשוטו של מקרא כרבי אליעזר. (פ' כי־תצא תשמ"ט) וראה רא"ם ו"גור אריה". לדבריהם, סתם רש"י כרבי אליעזר הגם שאלו דברי יחיד ואינם הלכה, משום שבזה אתי שפיר דרשת הסמיכות שהביא בדיבור הקודם, שכאשר חסים על בן סורר ומורה מלהמיתו, לסוף יוצא לתרבות רעה ומתחייב מיתה בבית דין ונסקל ונתלה, אבל אם אין מצוות תליה אלא במגדף ועובד עבודה זרה, אין ענין לבן סורר ומורה שיבוא לידי כך. ובאשר לכינוי "רבותינו", ראה "נחלת יעקב" המבאר כי הוא נסוב גם על רבי מאיר הסובר כרבי אליעזר (ראה סנהדרין מו ע"ב).
פסוק כג:
רש"י ד"ה כי קללת אלהים תלוי, זלזולו של מלך הוא וכו'. ראה רשב"ם על אתר שאי־הלנתו של התלוי באה כדי למנוע קללת הדיינים. וראה רמב"ן על אתר. לדבריו, לפי דרך הפשט הפסוק אומר כך: אם יהיה באיש חטא גדול שראוי להמיתו עליו ולתלותו על עץ מחמת גודל חטאו, אף על פי כן "לא תלין נבלתו על העץ", כי אין בכל המיתות מיתה מנוולת ובזויה כמו התליה. ע"כ. ולפי כולם יש לשאול: למה לתלות ולהוריד באותו היום? לא נתלה ודי לו במיתתו, כי תלייתו לשעות מספר מאי אהניא? (פ' כי־תצא תשנ"ה)
פסוק כג:
וראה רשב"ם בספר שמות (כב, כז) ובספר ויקרא (יט, יד). לדבריו, למרות שהתורה מעוניינת שיהודי לא יקלל אף אחד, התורה ציוותה מפורשות להימנע מקללת אלו שיש חשש גדול שבני אדם אכן ירצו לקללם, והדגישה שגם אותם אסור לקלל. (פ' משפטים תשנ"ז) לגבי טעם התליה. לפי רמב"ן התליה היא לפי שזה ראוי לנוולו לגודל חטאו. ובספר החינוך (מצוה תקלה) מבואר כי דין התליה כדי להגביה הנידון ולפרסמו לעין כל, למען יכנסו יראה ופחד בלב הרואים את זקיפת העץ וקשירת הנידון עליו.
פסוק כג:
וראוי לברר, אם תליית הנדון לסקילה מצווה רק בארץ ישראל. (פ' כי־תצא תשס"ו) הערת ר' חזקי פוקס שי': הרמב"ם (הלכות סנהדרין טו, ז) מביא דין זה ואינו מציין שהציווי נוהג דווקא בארץ ישראל.