פרשנים על הפרק
📜
תרגום אונקלוסאונקלוס23 פסוקים📜
תרגום יונתןיונתן בן עוזיאל23 פסוקים📜
רש"ירש״י27 פסוקים📜
ריב"איהודה בן אליעזר11 פסוקים📜
דעת זקניםתוספות9 פסוקים📜
רשב"םרשב״ם10 פסוקים📜
אבן עזראאבן עזרא51 פסוקים📜
חזקוניחזקוני55 פסוקים📜
רמב"ןרמב״ן11 פסוקים📜
הדר זקניםתוספות9 פסוקים📜
רא"שרא"ש8 פסוקים📜
קיצור בעל הטוריםיעקב בן אשר41 פסוקים📜
בעל הטוריםיעקב בן אשר19 פסוקים📜
רלב"גרלב"ג12 פסוקים📜
רלב"ג ביאור המלותרלב"ג47 פסוקים📜
שפתי כהןלא ידוע46 פסוקים📜
צרור המוראברהם סבע10 פסוקים📜
מזרחיאליהו בן אברהם מזרחי23 פסוקים📜
תולדות יצחקיצחק בן יוסף קארו4 פסוקים📜
ספורנוספורנו17 פסוקים📜
מנחת שיידידיה שלמה רפאל נורצי11 פסוקים📜
לבוש האורהר' מרדכי יפה7 פסוקים📜
יריעות שלמהמהרש"ל3 פסוקים📜
עמר נקאלא ידוע5 פסוקים📜
תורת משה (אלשיך)אלשיך25 פסוקים📜
גור אריהמהר"ל20 פסוקים📜
דברי דודדוד הלוי סגל13 פסוקים📜
כלי יקרשלמה אפרים מלונטשיץ13 פסוקים📜
שפתי חכמיםשבתי בס26 פסוקים📜
תפארת יהונתןיהונתן אייבשיץ10 פסוקים📜
אור החייםחיים בן עטר32 פסוקים📜
משכיל לדודדוד פארדו17 פסוקים📜
אדרת אליהואליהו בן שלומו זלמן מווילנה103 פסוקים📜
מיני תרגומאישעיה פיק ברלין32 פסוקים📜
נחלת יעקביעקב בן יעקב משה מליסא1 פסוקים📜
נחל קדומיםר' חיים יוסף דוד אזולאי4 פסוקים📜
חומת אנךר' חיים יוסף דוד אזולאי6 פסוקים📜
נתינה לגרהרב נתן מרקוס אדלר16 פסוקים📜
הכתב והקבלהיעקב צבי מקלנבורג22 פסוקים📜
העמק דברנפתלי צבי יהודה ברלין29 פסוקים📜
הרחב דברנפתלי צבי יהודה ברלין1 פסוקים📜
מלבי"םמלבי"ם60 פסוקים📜
תורה תמימההרב ברוך הלוי אפשטיין166 פסוקים📜
צפנת פענחיוסף רוזין18 פסוקים📜
ברכת אשראשר וסרטיל40 פסוקיםמאמרים על הפרק
מיני תרגומא
ישעיה פיק ברלין
פסוק ד:
כתב הרמב״ן אל נחל איתן קשה שלא נעבד לשון רש״י ורבותינו אמרו שהוא נאסר לחרוש ולזרוע בו לעולם א״כ הן אזהרות שהזורע או עובד בו עובר בלאו הזה והטעם אשר יוציאו אותו אל נחל איתן כי לא יעבד בו ולא יזרע לעולם וכו׳ עכ״ל:
פסוק ד:
הנה התרגום אונקלוס שאמר (על הפסוק והורידו זקני העיר ההיא את העגלה אל נחל איתן אשר לא יעבד בו ולא יזרע) לְנַחַל בַיָּר דִּי לָא יִתְפְּלַח בֵּיהּ וְלָא יִזְדְּרַע מורה דס״ל כרבותינו שכתב הרמב״ן דהיינו להבא דאי ס״ל שלא נעבד לשעבר וכדעת רש״י הוי לי׳ לומר די לא אִתְפְּלַח שהוא לשון עבר כנודע וכן לעיל פסוק ג׳ עגלת בקר אשר לא עובד בה אמר התרגום אונקלוס דִּי לָא אִתְפְּלַח בַּהּ אמור מעתה לפי מה שכתב הרמב״ן אחר שכתב ״לשון ״רש״י ״ורבותינו ״אמרו ״שהוא ״נאסר וכו׳ נראה שרש״י חולק על רבותינו וגם לפי מה שכתבתי כוונת התרגום אונקלוס כדעת רבותינו חולק רש״י גם על התרגום אונקלוס וכדי ללון בעומקה של הלכה חובה עלי להזכיר סוגית הש״ס בסוטה דף מ״ה: איתא במשנה מביאין עגלת בקר וכו׳ ומורידין אותה אל נחל איתן איתן כמשמעו קשה אע״פי שאינו איתן כשר (דלא כתיב בי׳ עיכובא ולא נאמר אלא למצוה. רש״י) ומקומה אסור מלזרוע ומלעבוד ומותר לסרוק שם פשתן (דוקא נקט עבודה שאינה בגופה של קרקע כדמפרש בגמר׳. רש״י) ולנקור שם אבנים וכו׳ ובפסקא דף מ״ו: ומקומה אסור מלזרוע ומלעבד תנו רבנן אשר לא יֵעָבֵד בו ולא יִזָרֵעַ לשעבר דברי ר׳ יאשיה ר׳ יונתן אומר להבא רבא אמר (וכתבתי על הגליון אולי צ״ל אמר רבא ושמחתי כי מצאתי גם בילקוט איתא אמר רבא) להבא דכ״ע לא פליגי דכתיב ולא יזרע (משמע להבא מדלא כתיב ואשר יזרע דליהוי משמע לשעבר רש״י) כי פליגי לשעבר ר׳ יאשי׳ סבר מי כתיב ולא יעובד (וז״ל רש״י מי כתיב ולא יעבד אי הוה כתיב אל נחל איתן ולא יעבד בו הוה משמע להבא אבל השתא דכתיב לא יעבד משמע לשעבר דאשר לאו לשון צוואה הוא) ור׳ יונתן מי כתיב אשר לא נעבד ור׳ יאשי׳ אשר לשעבר משמע (אע״ג דלא יעבד להבא משמע הני מילי בלאו אשר אבל השתא דכתיב אשר ע״כ מוכח עלה דלשעבר הוא. רש״י) ור״י אשר ריבויא הוא [לא בא אלא לרבות כל עבודות כדלקמן דלא תדרשו בכלל ופרט. רש״י] תנו רבנן אשר לא יעבד בו ולא יזרע אין לי אלא זריעה שאר עבודות מניין ת״ל אשר לא יעבד בו מכל מקום א״כ מה ת״ל לא יזרע לומר לך מה זריעה מיוחדת שהיא בגופה של קרקע אף כל שהיא בגופה של קרקע יצא סריקת פשתן וניקור אבנים שאינן בגופה של קרקע ואימא אשר לא יעבד בו כלל ולא יזרע פרט כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט זריעה אין מידי אחרינא לא אשר ריבויא הוא ע״כ הסוגיא וכל פי׳ רש״י שעליו והשתא לכאורה פי׳ רש״י בחומש כר׳ יאשי׳ דס״ל לשעבר משמע אבל דעת הרמב״ן ופירוש תרגום אונקלוס מטין כר׳ יונתן דס״ל דרק להבא משמע ובזה תבין שדייק הרמב״ן ״והטעם ״אשר ״יוציאו ״אותו ״אל ״נחל ״איתן כלומר בשלמא לפי׳ רש״י שפירש לשעבר ניחא דקרי נחל איתן משום שהוא קשה שלא נזרע ולא נעבד בו מעולם אבל לפירוש הרמב״ן אליבא דר׳ יונתן ואין אזהרה אלא להבא אבל בנחל שכבר נעבד ונזרע בו כשר קשה למה נקרא נחל איתן הא כל הנחלים כשרים ובלבד שלא יזרע בו להבא לכך כתב הרמב״ן ״כי ״לא יעבד ״בו ״ולא ״יזרע ״לעולם ועל שם העתיד קראו נחל איתן מפני שאחר עריפת העגלה נעשה (לנחל) איתן קשה שלא יזרע ולא יעבד בו עד עולם. עוד אפשר לומר דרצון הרמב״ן לומר הטעם שצוה להוציאו אל נחל איתן אע״ג דכשר ג״כ קרקע שנעבד ונזרע עליו כבר אפ״ה הואיל ולאחר עריפה אסור מלזרוע ומלעבד ולמען שלא יהיו נכשלים בו בני אדם המצוה לכתחלה לבחור מקום שעורפין בו שיהיה נחל איתן קשה שאינו ראוי לכך. או דיבר הכתוב בהוה כי מסתמא בוחרין בקרקע איתן קשה שאינו ראוי לזרוע עליו ולא יפסידו האנשים קרקע טובה לאוסרה לעולם בעבודה וזריעה ובפרט משום ישוב ארץ ישראל:
פסוק ד:
שוב ראיתי שכוונתי במקצת דברים על מה שכתב מארי דודי זקיני הגאון התי״ט ומפני שיש לי לדבר בו אעתיקו. זה לשונו איתן כמשמעו קשה פירש הרמב״ם חזק ההמשכה וכ״כ בחיבורו פרק ט׳ מהלכות רוצח ומורידין אותו אל נחל ששוטף בחזקה וזהו איתן האמור בתורה אבל רש״י מפרש בפירוש החומש נחל איתן קשה שלא נעבד. לדבריו נחל האמור כאן אינו של מים אל עמק וכן מביא רש״י מה שדרשו בפרקין [סוטה דף מ״ו.] אמר ר״י בן שאול מפני מה אמרה תורה הביאו עגלה בנחל אמר הקב״ה יבא דבר שלא עשה פירות ויערף במקום שאינו עושה פירות וכו׳ ופי׳ רש״י נחל איתן קשה. אבל נראה בעיני דהיינו פלוגתא דר׳ יאשי׳ ור׳ יונתן בברייתא בגמרא וכו׳ דרש״י נסיב לה בפירוש החומש אליבא דר׳ יאשי׳ משום דמשמעות דאשר הכי משמע טפי דלא בא לאסרו להבא אבל הרמב״ם בפירוש המשנה דבהדיא תנן ומקומה אסור מלזרוע ומלעבוד ש״מ דמתני׳ דלא כר׳ יאשי׳ אלא כר׳ יונתן (ועיין מה שאכתוב עוד לקמן בזה) הלכך ניחא להרמב״ם טפי לומר דנחל היינו נהר שכן פירושו ברוב המקומות וכו׳ והשתא האי דדריש ר״י בן שאול לא אתי׳ אלא אליבא דר׳ יאשיה דאי לר׳ יונתן אדרבא כל נחל מגדל ועושה פירות אם בעצמו בדגים ואם בשפתו לכשיזרע או יעבד ועוד יש לומר דלהרמב״ם לר׳ יאשי׳ נמי נחל היינו נהר אלא דקרא מתנה שיהא המקום שעורפין בו הוא במקום שלא נעבד בו ואתי׳ ר״י בן שאול ככולי עלמא. ומתני׳ מיהא דלא כר׳ יאשי׳ דהא אליבי׳ לא אסרה תורה לזרוע כו׳ לפיכך ניחא להרמב״ם לפרש קשה על חוזק הנהר עכ״ל:
פסוק ד:
ודבריו של גדול מר דודי זקיני. נעלמו מנגד עיני. ראשון במ״ש דרש״י נסיב וכו׳ אליבא דר׳ יאשיה וכו׳ דלא בא לאסרו להבא וכו׳ צע״ג דהא רבא אמר בהדיא להבא דכ״ע לא פליגי וכו׳ כלומר דגם ר׳ יאשיה מודה דלהבא אסור ומזה תמוה ג״כ ביותר מה שסיים התי״ט ״ומתני׳ ״מיהא ״דלא ״כר׳ ״יאשיה ״דהא ״אליבי׳ ״לא ״אסרה תורה ״לזרוע כו׳ הלא לדעת רבא (ואין שום חולק עליו) דכ״ע להבא אסור. ועוד לקוצר דעתי לא אוכל לכוון דעת הת״יט היאך תלוי הפירו׳ של נהר דווקא במה דקיי״ל כר׳ יונתן דלהבא משמע הלא הפירוש של נהר נוכל לומר ג״כ אי קיי״ל כר׳ יאשיה דהא גם לר׳ יונתן צריכין אנו לומר דהתורה אתני שלא יזרע להבא על שפת הנהר במקום שנערפה בו העגלה (דוודאי במקום ששוטף בו הנחל אין בו שייכות זריעה או עיבוד ובכן בלתי ספק מ״ש הרמב״ם בפרק יו״ד מהלכות רוצח דין ט׳ הנחל שנערפה בו העגלה אסור בזריעה ועבודה לעולם שנאמר אשר לא יעבד בו ולא יזרע וכל העובד בגופה של קרקע כגון שחרש או חפר או זרע או נטע וכיוצא באלו הרי זה לוקה ומותר לסרוק שם פשתן וכו׳ שאינה מלאכה בגופה של קרקע לכך נאמר לא יעבד ולא יזרע מה זריעה בגופה של קרקע אף כל העבודה שנאסרה שם אינה אלא בגופה של קרקע עכ״ל על כרחך עיקר הכוונה על שפת הנהר והוא מקום שנערפה שם העגלה דוודאי גם העריפה אי אפשר להיות בתוך הנהר מקום ששוטף בחזקה וכן מ״ש הרמב״ם לעיל פרק ט׳ דין ג׳ וב״ד של אותה העיר וכו׳ כולן רוחצין את ידיהם שם במקום עריפתה ואומרים שם בתוך הנחל בלשון הקודש וכו׳ על כוונה זו נאמרה. ולא יעלה על הדעת שהעריפה וגם הב״ד וכל הזקנים יעמדו בתוך הנהר מקום שמים שוטפין שם בחזקה אלא וודאי בתוך הנחל היינו העמק שעל שפת המים סמוך לנהר) וא״כ גם לר׳ יאשיה נימא הכי דקרא אתני שיהא המקום שעורפין [דהיינו במקום שיכול לערפותה בתוך הנהר אצל המים] דוקא במקום שלא נעבד בו לשעבר [וכמו שכתב התי״ט בעצמו ״נחל ״היינו ״נהר ״אלא ״דקרא ״איתני ״שיהא ״המקום ״שעורפין ״הוא ״במקום ״שלא ״נעבד ״בו וכו׳]: ובכן לא ידעתי ג״כ הטעם לומר מפני דס״ל לרש״י כר׳ יאשי׳ שהוא מוכרח לפרש שהוא עמק ולא מים ואדרבה לפי סברת התי״ט דהנחל פירושו ברוב המקומות נהר: עדיפא ה״ל לרש״י לפרש ג״כ כמו הרמב״ם ועל הדרך שזכרתי: וראיה ברורה למה שבארתי. מסוגיא נדה דף ח׳: [והוא התוספת׳ דשביעית דף פ״ב ע״ש] תנא שלש בתולות הן וכו׳ בתולת אדם וכו׳ בתולת קרקע כל זמן שלא נעבדה נפקא מיניה לנחל איתן אי נמי למקח וממכר [שאם אומר לו קרקע בתולה אני מוכר לך נותן לו קרקע שלא נעבדה לפי שעושין פירות מרובין ושמנים. רש״י] חזינן להדיא דנחל איתן היינו קרקע וכדי שלא יהיה סתירה מזה להרמב״ם שפירש נהר על כרחינו לומר כדאמרן דהעריפת עגלה היתה ע״ג קרקע קשה סמוכה לנחל ששוטף: ולדעת ר׳ יאשיה דקרא אזהיר אמקום שלא נעבד בו לשעבר כלומר שיהיה המקום שעורפין עליו קרקע שלא היה נעבד מעיקרא ולפיכך הסוגיא דנדה דתניא בתולת קרקע כל זמן שלא נעבדה ונ״מ לנחל איתן ר״ל אליבא דר׳ יאשי׳ דפוסל קרקע שנעבדה לשעבר [ולרבא יתבאר בזה יותר בס״ד] וקושיא קאי כי זה לשון מכלל יופי אל נחל העמק שנגרים בו המים נקרא נחל ואעפ״י שאין בו מים כי המקום יקרא נחל וזה היה בו מים כי כן כתוב ירחצו את ידיהם עכ״ל. וחלילה לא כתלמיד חולק על רבו אני. או להשיג על דברי מארי דודי זקני. הלא קטנו עבה ממתני. אלא זכרתי את הדאגה מי יתנני. אזכה לומר הבינני. עכ״פ לולא דבריו ה״א דגם התרגום אונקלוס שתרגום נחל בייר וכתב המתורגמן פירוש שזה שיש בו בורות כך פי׳ בערוך ונראה לי שהיא מלשון שדה בור עכ״ל. וכמעט יש לי להוסיף ביאור בזה לפי מה דאיתא במשנה בבבא מציעא דף ק״ד. המקבל שדה מחבירו והובירה [שלא חרשה ולא זרעה. רש״י] וכו׳ שכך כותב לו אם אוביר [אעשנה בורה. רש״י] וא״כ חזינן דתרגום אונקלוס פירש נחל איתן היינו שדה שלא נעבד והיינו כר׳ יאשי׳ וכמו שפירש רש״י בחומש אכן כבר כתבתי למעלה דממה שאמר תרגום אונקלוס דִי לָא יִתְפְּלַח וגו׳ דמוכח דס״ל כר׳ יונתן וא״כ סתרו דברי תרגום אונקלוס אהדדי: אבל לפי מה שכתוב לעיל בס״ד דניחא לי׳ לרש״י לפרש איתן קשה שלא נעבד והיינו כמו התרגום אונקלוס (וכן איתא בתרגום יונתן אל נחל איתן לַחֲקַל בַּיַיר וגו׳ עוד על סוף הפסוק דכתיב וערפו שם את העגלה בנחל בִּמְצַע חַקְלָא וידוע דכל שדה בעברי מתורג׳ חַקְלָא וכתב הערו׳ ערך חקל מה דאיתא בשבת דף י״ב. אבל דחקלייתא מידע ידיע פירוש הדיוטות הדרות בשדה וכתב המוסף תרגום שדה העיר חקל קרתא עכ״ל וכתבתי בהפלאה שבערכין קרא שדה העיר הוא מקץ סימן מ״א פסוק מ״ח ועדיפא הוה לי׳ להמוסף לאתויי בראשי׳ סי׳ ב׳ פסוק ה׳ וכל שיח השדה וגו׳ וכל עשב השדה תרגו׳ אונקלו׳ אִילָנֵי חַקְלָא וגו׳ עִסְבָּא דְחַקְלָא וכן איתא ביונתן. ודע דגם חקלאי הנזכר בכמה דוכתי ובמגלה דף ז׳: אי חקלאי מלכא ליהווי דקולא וכו׳ ופי׳ רש״י הסל שהי׳ רגיל להוליך בעודנו בן כפר וכו׳ עכ״ל הבן כפר נקרא חקלאי מטעם שכתב הערוך הנ״ל) דפשטא דקראי על פי הבנה דקרי נחל איתן קשה ומטעם שלא נעבד לשעבר והרי הוא עמק וקרקע ממש. אמנם הרמב״ם בפירוש המשניות וכן בחבורו שכתב נחל ששוטף בחזקה היינו לפי מה שפסק להדיא בחיבורו כר׳ יונתן בפ״י מהל׳ רוצח דין ט׳ (וכמו שהעתקתי דבריו) הנחל שנערפה בו וכו׳ וכל העובד שם בגופה של קרקע וכו׳ אבל אם נעבד בו כבר אינו מעכב ומותר קרקע שנעבדה בו כבר לעריפת העגלה. וא״כ למי קרא לי׳ נחל איתן דהיינו שהוא קשה והלא אינו קשה מכבר שנעבד בו ונזרע עליו (ולא ניחא ליה להרמב״ם בסברת הרמב״ן ״והטעם ״אשר ״יוציאו וכו׳ לכך מהכרח לומר דמה דקרי איתן היינו על שם הנהר ששוטף בחזקה. אכן הרמב״ן דלא כתב דעת הרמב״ם וסתמא כפירושו דס״ל דנחל היינו עמק וקרקע (כרש״י ות״א) ולא נהרי הוכרח לפרש ״והטעם ״אשר ״יוציאו ״אותו וכו׳ וכמו שביארתי דבריו לעיל בס״ד:
פסוק ד:
וז״ל הכ״מ ומ״ש הרמב״ם דין ג׳ ומורידין אותה אל נחל ששוטף בחזקה וזהו איתן האמור בתורה שם במשנה איתן כמשמעו קשה. ובגמרא דף מ״ו. תנו רבנן מניין לאיתן שהוא קשה שנאמר איתן מושביך כו׳ אחרים אומרים מניין לאיתן שהוא ישן שנאמר גוי איתן הוא גוי מעולם הוא ונראה דמשמע לרבינו דקשה היינו שהוא שוטף בחזקה ופסק כת״ק דאתי כסתם מתניתין ודע ששם במשנה שנינו אע״פ שאינו איתן כשר ופי׳ רש״י דלא כתיב בי׳ עיכובא ולא נאמר אלא למצוה ולא ידעתי למה השמיטו רבינו עכ״ל. והנה הכ״מ מיסתם קא סתים ולא פי׳ כיצד והאופן דמשמע לרבינו הרמב״ם דקשה היינו שהוא שוטף בחזקה ולכאורה אינו אלא דברי נביאות דהא אדרבה מפשט הבריית׳ [דתנא מניין לאיתן שהוא קשה שנאמר איתן מושבך ושים בסלע קנך (אלמא איתן הוא סלע. רש״י) ואומר שמעו הרים את ריב ה׳ והאתנים מוסדי הארץ (הם הרים וכל הר של אבנים הוא. רש״י) אחרים אומרים מניין לאיתן שהוא ישן (ולא שהובא קרקעיתו מחדש מקרקע אחריתא. רש״י) שנא׳ גוי איתן הוא גוי מעולם הוא (היינו ישן. רש״י) ע״כ הסוגיא] ומפי׳ רש״י (המוכרח) משמע דהיינו קרקע קשה במשמושו כסלע וכאבן:
פסוק ד:
אכן לפי מה שביארתי דלשיטת ר׳ יונתן אי אפשר לומר קשה כסלע או כאבן אלא מהכרח לומר קשה היינו נהר ששוטף בחזקה והברייתא אזלא אליבא דר׳ יאשי׳ על כורחך לפי פירש רש״י או נוכל לומר דהברייתא מיתוקמא גם כר׳ יונתן והפירוש הוא כמו דאיתא בראש השנה דף י״א בירח האתנים ירח שנולדו בו איתני עולם מאי משמע דהאי איתן לישנא דתקיפי הוא כדכתיב איתן מושבך ואומר שמעו הרים את ריב ה׳ והאתנים מוסדי ארץ (אלמא הם אתנים הם הרים. רש״י) וכו׳ בירח האתנים דתקיפי במצות וכו׳ ע״ש נמצא למדין דפירושו של איתן היינו תקיף וחוזק וכמ״ש הרמב״ם ששוטף בחזקה:
פסוק ד:
וראיתי שהתי״ט האריך ליישב קושית הכ״מ וכתב דאיתן יש בו שני פירושים גדול וחזק ולפרש המשנה דתנא איתן קשה היינו ששוטף בחזקה אבל אינו צריך שיהא גדול והיינו דתנא אע״פ שאינו איתן כלומר שאינו גדול כשר ע״ש היטיב שהאריך בזה. ולקוצר הבנתי לא יכולתי להלום דהאיך סתם התנא במשנה איזהו איתן שאינו מעכב אם איתן שהוא ישן וקדמון נגד דעת אחרים בגמרא מניין לאיתן שהוא ישן או איתן שהוא גדול: ויתכן לומר ליישב דעת הרמב״ם שלא כתב אע״פ שאינו איתן כשר. דהא בלאו הכי איכא למידק טובי מנלן לומר אע״פ שאינו איתן כשר. והטעם שכתב רש״י וגם הרב מברטנורא דלא נאמר בו עיכובא ולא נאמר אלא למצוה. אינו מספיק. דהא דוקא גבי קדשים אמרי׳ דבעינן תרי קראי לעכב כדאיתא במנחות דף י״ט: ובשאר דוכתי אבל בשארי כל העניינים שבתורה לא מצינו הכי (ועיין סנהדרין דף מ״ה: בסוגיא אי בעינן קרא כדכתיב ולשיטת שמואל שם וכן פסק הרמב״ם בעינן קרא כדכתיב. וע״ע במכות י׳: ואין כאן מקום להאריך בזה ובמקום אחר בארתי בסוגיות הנוגעים לענין קרא כדכתיב בס״ד. שוב ראיתי שגם בתשובת ח״י הניח קושיא זו בצ״ע דמנ״ל להתנא לומר אע״פ שאינו איתן כשר) בשלמא לפי׳ הרמב״ן שפירש הטעם אשר יוציאו ״אל ״נחל ״איתן וכו׳ וכפי הכוונה שבארתי לעיל דס״ל כר׳ יונתן והשדה אשר נעבד ונזרע בו כבר כשר ולא מיקרי נחל איתן קשה אלא על שם העתיד או שיהיה העם בלתי נכשלים בו להבא או התורה חסה על ממונם של ישראל ובפרט משום ישוב ארץ ישראל מצוה בעלמא לבחור נחל איתן קשה שאינה ראוי לחרישה ולזריעה והכל כמבואר כבר. א״כ אתי שפיר על נכון מה דתנא אע״פ שאינו איתן כשר וכפי׳ רש״י והרב דלא נאמר אלא למצוה וכדאמרן. ואתי׳ המשנה כר׳ יונתן על כרחין אבל באמת לדעת ר׳ יאשי׳ וודאי דאיתן קשה מעכב. (אבל לפירוש הרמב״ם דנחל איתן קשה היינו ששוטף בחזקה הדרא קושיא לדוכתא מנ״ל לתנא לומר דאינו מעכב) אכן באופן השני נוכל לומר דמתני׳ אתי׳ כר׳ יאשי׳ ואפ״ה מוכח שפיר אע״פ שאינו איתן כשר משום דלשיטת ר׳ יאשי׳ יקשה למה לי מלת אשר להורות על לשעבר בלאו הכי נדע דצריך קרקע שלא נזרע ולא נעבד מעיקרא כדי שיהא נקרא איתן ועל הכוונה הזו הקדים התנא דמשנה לומר ״איתן ״כמשמעו ״קשה וא״כ יפלא ל״ל מלת אשר דהא אם הי׳ נעבד ונזרע לשעבר אינו מיקרי איתן קשה אלא וודאי אע״פ שאינו איתן קשה כשר כלומר אע״פ שהקרקע רכה ואינו קשה כסלע או כאבן אפ״ה בדיעבד כשר ולפיכך התנה התורה דעכ״פ צריך שיהי׳ הקרקע אותו שלא הי׳ נעבד ונזרע לשעבר ואם הי׳ נעבד או נזרע פסול לגמרי אבל מה שמורה מלת איתן קשה היינו רק למצוה בעלמא ולא לפסלו לגמרי כמו בנעבד ונזרע לשעבר. והאופן ודרך השני נוח לי שעפ״ז יתיישב הרמב״ם שלא כתב ואע״פ שאינו איתן כשר דהא לפי זה שאמרנו כל עיקר הוכחה דוקא לר׳ יאשי׳ דדריש מלת אשר להורות לשעבר אמנם לר׳ יונתן דלא דריש מלת אשר להכי. א״כ חזר הדין לכמות שהיה בכל התורה לבד מקדשים דבעינן קרא כדכתיב ואיתן מעכב ולפיכך השמיטו הרמב״ם:
פסוק ד:
מיהו לכאורה יש לפקפק על מה שאמרתי דמתני׳ אתיא כר׳ יאשי׳ דהא במשנה קתני ומקומה אסור מלזרוע ומותר לסרוק בה פשתן ושאלו בגמ׳ אימא אין בכלל אלא מה שבפרט ומשני אשר ריבוייא הוא. והא תינח לר׳ יונתן אבל לר׳ יאשי׳ דלא ס״ל אשר ריבוייא היא תקשה אימא אין בכלל אלא מה שבפרט ויהיו כל העבודות חוץ מזריעה מותרין ולמה נקיט התנא במשנה דוקא לסרוק שם פשתן מותר שאינו עבודה בגופו של קרקע. אמנם פקח עיניך וראה לר׳ יאשיה דמצריך אשר להורו׳ לשעבר כדי דלא נטעה לומר דדוקא להבא משום דכתיב ולא יעובד דמשמע להבא לכאורה יפלא למה לא כתיב לא נעבד (דהא הוא מודה בזה לר׳ יונתן דאי הוה כתי׳ לא נעבד דוודאי לשעבר משמע ולא איצטריך אשר) אלא וודאי דגופו דקרא לא יעבד הוצרך להורות על להבא וכדי שנדע דגם לשעבר דינו הכי לכך איצטריך אשר. ואשר על כן בשלמא אי אמרינן דכל עבודות אסורות מכח קרא דלא יעבד שפיר איצטריך לכתוב לא יעובד ולכתוב אשר אבל אי אמרינן זריעה אין מידי אחרינא לא הרי דגופא דקרא לא יעובד לא איצטריך הדרי הפליאה לדוכתא לכתוב לא נעבד ולא בעי לכתוב אשר. אמור מעתה בין לר׳ יונתן ובין לר׳ יאשי׳ כל העבודות שהן בגופו של קרקע אסורות וא״כ שפיר מצי לאוקמא המשנה כר׳ יאשי׳ ולפיכך תנא אע״פ שאינו איתן כשר משום דס״ל לר׳ יאשי׳ איתן היינו קרקע קשה ולפיכך מלת אשר להורות על לשעבר מיותר דהא אם נזרע ונעבד אין הקרקע קשה אע״כ אע״פ שאינו איתן כשר וכנ״ל אבל הרמב״ם שפירש איתן חוזק המים משוס דלר׳ יונתן דשרי אם נעבד יפלא למאי קרי איתן אע״כ על שם חוזק המים שיש בעומק הנחל והשתא דסבר הרמב״ם כר׳ יונתן לפיכך שפיר עביד שהשמיטו דין דאע״פ שאינו איתן כשר דלר׳ יונתן חוזק המים מעכב דבעינן קרא כדכתיב:
פסוק ד:
ועל פי הדברים האלה יפלא קצת על הרמב״ם בזה שכתב לכך נאמר לא יעבד ולא יזרע מה זריעה בגופה של קרקע אף כל העבוד׳ שנאסרה שם אינה אלא בגופה של קרקע. והנה בגמרא שאלו על זה ואימא אשר לא יעבד כלל וכו׳ זריעה אין מידי אחרינא לא והוכרח לתרץ אשר ריבויא הוא והרמב״ם לא כתב כלום מריבויא דאשר וא״כ נשארה הקושיא אימא זריעה אין מידי אחרינא לא. בשלמא אם אפשר לומר דהרמב״ם פסק כר׳ יאשי׳ יתבאר דעת הרמב״ם היטב דלהכי לא הביא אשר ריבויא הוא משום דלדעת ר׳ יאשי׳ אשר לאו ריבוייא ורק ממה דכתיב לא יעבד ולא כתיב לא נעבד וכדאמרן וזהו שכתב הרמב״ם לכך נאמר לא יעבד וכו׳. אכן לפי המבואר לעיל דהרמב״ם בפירושו חוזק המים ואיתן הוא מים ששוטף בחזקה ע״כ ס״ל כר׳ יונתן א״כ צריך לתירוצי של הגמרא אשר ריבויא הוא. וקצת צ״ע. (ובכל אשר אמרתי צריך אתה לדעת שכפי הנראה הא דשאלו בגמרא ואימא אשר לא יעבד כלל ולא יזרע פרט וכו׳ אזלא דוקא לדעת ר׳ יונתן דכלל ופרט שניהם על צד אחד נאמרו אבל לדעת ר׳ יאשי׳ דהכלל גם לשעבר נכתב והפרט בלשון להבא נכתב אין זה מדרך כלל ופרט. ברם לדעת ר׳ יאשי׳ אפ״ה יש מקום לומר הואיל דכתיב ולא יזרע אימא זריעה דוקא בלחוד אבל שאר עבודות מנ״ל לאסור. לזה אמרתי מדכתיב לא יעובד ולא כתיב לא נעבד ואז לא איצטריך מלת אשר וכנ״ל): ואתן תודע שלא יאשימני הקורא מה שכתבתי למעלה בראש הדברים להביא ראיה מש״ס דנדה דף ח׳: ולא כתבתי ג״כ לראי׳ מסוגי׳ דפסחים דף נ״ג. דאמר סימן לנחלים קנים נפקא מינה לנחלי איתן (לעגלה ערופה צריך שיהיו קנים גדילים בו ואי לא לא מיקרי נחל. רש״י) טעמי ונמוקי עמי. חדא דיש לומר שפיר דסימן זה מובהק דוקא בנהר ששוטף בחזקה ושם גדילים אותן קנים. ובתענית דף כ׳. ובסנהדרין דף ק״ה: מה קנה זה עומד במים וכו׳. ותו דיש מקום לומר דממה שמסיק הש״ס בפסחים הנ״ל השהא דאתית להכי כולהו נמי למקח וממכר אפשר דחזר הש״ס ממה שאמר בתחלה נפקא מינה לנחל איתן אמנם הראי׳ מנדה שכתבתי היא טענה שיש עמה חזקה. דתנא להדיא בתולת קרקע (ובתוספתא דשביעית פרק ב׳ איתא בתולת אדמה) נפקא מינה לנחל איתן ואי משום דאמר הש״ס אי נמי למקח וממכר מ״מ שניהם אמת לדינא דכמו כן אמר שם בתולת אדם כל מה שלא נבעלה נ״מ לכ״ג אי נמי לכתובתה מאתים ושניהם נשארים באמת. וכן עוד שם בתולת שקמה כל זמן שלא נקצצה נפקא מינה למקח וממכר אי נמי לקוצצה בשביעית וכו׳ ושניהם אמת לדינא (וקצת צ״ע שלא נזכר בגדולי פוסקים כל אותן הדברים שנאמרו לענין מקח וממכר בבא קמא דף ק״ז. היינו כד היינו חבית. סוטה דף מ״ו. האומר עול אני מוכר לך צריך ליתן לו עול רוחבו טפח. וכן כל הנהו דאמר הש״ס בפסחים דף נ״ג. וכן האמור בנדה דף ח׳:):
פסוק ד:
ואברך על המוגמר. ובקצירת האומר. אודה לה׳ אחרי ראי כי לא יגעתי ח״ו לריק. ומצאתי אחת מהנה גדול אמרוהו ומנו הגאון מהרי״ק. כתב לפרש בסי׳ קנ״ח דעת הרמב״ן שרוצה לומר לדברי רבותינו ז״ל לא יתכן לפרש כפירש רש״י שפירש שלא יזרע בו ולא יעבד בו שהוא פירושו של איתן כלומר איתן וקשה שאינו ראוי לזריעה ועבודה ולפי שיטת רז״ל אינו כן כי לא יזרע אינו נמשך למה שאמר למעלה אלא בא להזהיר על הזריעה ועל העבודה בו ולכך פירש (הרמב״ן) דלשיטת רבותינו ז״ל הוא נתינת טעם למה יבחור בנחל איתן דהיינו עז וקשה כדאיתא בסוטה דף מ״ו מפני שהתורה חסה על אדמת קודש שלא תשם ולא רצתה שיאסרו בזריעה ועבודה שדה שיהיה ראוי לכך אלא דוקא שדה שבלא זה אינו ראוי לזריעה ועבודה מתוך קשיו וחזקו כך כלפע״נד לפי דברי (הרמב״ם וצ״ל) הרמב״ן לפי שיטת רז״ל וכו׳ הנה דברי מהרי״ק עולין לפרש דעת הרמב״ן כאופן השלישי שכתבתי למעלה משום ישוב ארץ ישראל:
פסוק ד:
עוד שמחתי שכוונתי גם בפירוש שכתבתי לאונקלוס אל דעת הגדול מהרי״ק שכתב בזה״ל והנראה דאונקלוס תפס לו עיקר דברי ר׳ יאשי׳ דאסר לא יעבד לשעבר נמי משמע לי׳ כדמפרש לה רבא התם והיינו שתרגום לנחלא בייר דלא יתפלח ביה כו׳ כלומר בייר לשעבר (ופי׳ בייר מלשון שדה בור שאינו נזרע) דלא יתפלח בי׳ מכאן ואילך עכ״ל: ודע דמהרי״ק שם דוחה לפי׳ הרמב״ם שפירש איתן ששוטף בחזקה מסוגיא דסוטה דאמר מנין לאיתן שהוא קשה שנאמר איתן מושביך ואומר שמעו הרים את ריב ה׳ והאיתנים מוסדי ארץ ולפי דברי הרמב״ם הי׳ לו להביא מקרא מלא נופל על חוזק מים דהיינו הובשת נהרות איתן דדמי ממש לנחל איתן לדברי הרמב״ם ולמה דוחק להביא ראיי׳ מאיתן מושביך ושים בסלע קנך וכן משמעו הרים וגו׳ האיתנים וגו׳ דפשיטי׳ דקרא משמע סלע קשה והרים קשים כדפירש שם רש״י אלא משמע דלא מפרש לה בעניין חוזק שטיפת מים כלל עכ״ל מהרי״ק: ומהנראה הא דלא אייתי מהרי״ק ראי׳ נגד פירו׳ הרמב״ם ולסיוע לפי׳ רש״י מהא דפסחים דף נ״ג. שהבאתי לעיל משום דיש לומר כמו שכתבתי בדחזי מעיקרא למעלה. וגם לא הי׳ הרצון אליו לאתויי סוגיא דנדה דף ח׳: בתולת קרקע וכו׳ דגם בזה איכא למימר כמה שכתוב למעלה דהסוגיא אתי׳ כר׳ יאשי׳ ממה שפוסל שם קרקע שנעבדה לשעבר וצריך לעריפת עגלה דוקא בתולת קרקע שלא נעבדה אבל הרמב״ם ס״ל כר׳ יונתן והכל כמבואר כבר. ולכן הי׳ מהכרח לכתוב הראי׳ שלו לבדו דממה שלא הביא הש״ס ״מקרא ״מלא ״נופל ״על ״חוזק ״המים ״דהיינו ״הובשת ״נהרות ״איתן וכו׳:
פסוק ד:
אמנם ליישב דעת הרמב״ם. הרשות נתונה לדבר בם. ולומר דגם הך בריית׳ דתניא מנין לאיתן שהוא קשה שנאמר איתן מושבך ושים בסלע קנך וכו׳ אזלא כר׳ יאשי׳ אבל לדעת ר׳ יונתן דאי אפשר לי׳ להרמב״ם לומר דס״ל לר׳ יונתן ג״כ קרקע קשה דקשיא לי׳ בשלמא לר׳ יאשיה שפיר מיקרי איתן על שלא נעבד בו כבר אבל לר׳ יונתן דס״ל דרק להבא משמע א״כ יפלא למה נקרא איתן קשה אלא וודאי דלר׳ יונתן נקרא נחל איתן על שם הנהר ששוטף בחזקה (וכמה ככרין דנרד למרי דכי ה״ה המהרי״ק שכתב מקרא מלא הוא הובשת נהרות איתן על חוזק המים נאמר ומזה יצא להרמב״ם לפרש איתן על הדרך הזה) והכל כפי מה שבארתי כבר:
פסוק ד:
ואם כה נאמר דיש אכתי מקום לנוח הקפידה אחרי כי ראו ראינו דר׳ יאשי׳ ע״כ ס״ל שם איתן קרקע קשה למה נפיש בפלוגתא והוה לי׳ להרמב״ם לפרש כך גם לר׳ יונתן ולא לחלוק את השוין: ברם כבר מלתא אמורה דלשיטת ר׳ יונתן ההכרח שלא לפרש איתן קרקע קשה דיפלא אמאי קרי לי׳ איתן דהא לשיטתיה אינו אסור אלא להבא דוקא ולפיכך פי׳ הרמב״ם אליבא דר׳ יונתן על חוזק השטיפה וכקרא הובשת נהרות איתן והכל כמ״ש למעלה. והקורא המשכיל יבין למה שאמרו רבנן בכפילה. ויעסוק לשמה בהדברים לסלסלה:
פסוק ד:
ואני טרם אכלה לדבר מצאתי ראיתי דאתא לידי תשובות הגאון חכם צבי סי׳ ל״ב ולהשתעשע בדבריו של גדול יעבירון לפני כאמר״י מר״ן ואעתיקנו פה אמנם בתכלית הקיצור אותן האימורין שיש צורך גבוה בהן וז״ל [א] מה שהקשה מכ״ת על פירוש הרמב״ם בנחל איתן מהא דתניא בפסחים סימן לנחלים קנים נפקא מינה לנחל איתן וכו׳ ותמהני ממוהרי״ק בתשובה שהסכים עם פי׳ רש״י שלא הביא ראי׳ זו עכת״ד פי חכם חן תשובה לדידי אין מכאן ראיה לפי׳ רש״י ואפשר מקצת סיוע לדברי הרמב״ם דהא אמרינן בסדר תעני׳ מה קנה זה עומד במקום מים וקרא כתיב כאשר ינוד הקנה במים ש״מ דאורחי׳ דקנה במקום מים וכן הוא אומר וכו׳ ופי׳ רש״י קנה וסוף שהיו גדלים שם מרוב מימיהם קמלו כשיבשו היאורים עמדו הקנים מלגדל עוד והם מתיבשים ונופלים הרי מבואר שדרך הקנים לגדל במים דוקא וכו׳ (ב) וא״ת ואמאי לא מייתי הרמב״ם הך דינא דצריך שיהי׳ קנים גדילים בו ואי לא לא מיקרי נחל הא וודאי לא קשיא כלל דהא מסקינן דכולהו לענין מקח וממכר מיתניא וכו׳ ואני תמה שמהרי״ק ז״ל בשורש קנ״ח שביקש להכריח פי׳ רש״י מדלא מייתי ראי׳ מהובשת נהרות איתן וכו׳ ובעיני יפלא דמאי ראיה יש מנהרות איתן אם רצונו חוזק השטיפה או לשון ישן כמשמעות אחרים בגמרא אבל מאיתן מושבך שפיר מוכח שהוא קשה מדכתיב ושים בסלע קנך וכן משמעו הרים את ריב ה׳ והאיתנים מוסדי ארץ שהוא כפל ענין במלות שונות וגם מדקרי לי׳ מוסדי ש״מ דחזקים הם. (ג) מה שתמה מכת״ר על התי״ט בנתינת טעמו על השמטת הרמב״ם אע״פ שאינו איתן דס״ל דלא מיעטה. המשנה אלא שלא יהי׳ גדול אבל עכ״פ צריך שיהיה חזק ההמשכה בעיני דברי התי״ט הם נכונים וברורים בדעת הרמב״ם ועליהם אין להשיב שהרי בהדיא כתב כן הרמב״ם בפי׳ המשנה ובין שיהיה הדיוק במלת אעפ״י דיוק אמיתי או לא עכ״פ שפתי הרמב״ם בפירושו ברור מללו ואם הי׳ חזק ההמשכה ואע״פ שלא היה גדול השיעור כשר ש״מ דעכ״פ צריך שיהיה חזק ההמשכה: (ד) אמנם עיקר דעתו של הרמב״ם פליאה ממני מה ראה למעט גודל השיעור לבד ולא חוזק ההמשכה חדא דגודל השיעור הוא פירוש של אחרים אבל לת״ק איתן הוא חזק ההמשכה ואם זה מיעטו במשנ׳ באמרם אע״פ שאינו איתן כשר ועוד כיון דבמתניתין סתמא קתני אעפ״י שאינו איתן כשר מאן פליג לי׳ להרמב״ם ז״ל להוציא מקצת ולהניח מקצת (ה) ועוד דבספרי ילפינן דאעפ״י שאינו איתן כשר מדכתי׳ בסיפא בנחל סתם לאשמועינן דאעפ״י שאינו איתן וא״כ כל הנחלים כשירים אעפ״י שאינם גדולים ולא חזקי ההמשכה וזה הספרי אין ספק שנעלם מהרב בתי״ט שהקשה אמאי ממעטינן גדול כו׳. אלא לאידך גיסא הוא דקשה אמאי לא ממעטינן נמי חוזק השטיפה וצ״ע מה שרצה מכ״ת לומר דהרמב״ם סמך עצמו על הירושלמי שאמר יחידים אינן כו׳ אין שום משמעות בירושלמי להוציא מתוכה שהמשנה שאמרה אעפ״י שאינו איתן יחידאה היא ונשתקע הדבר ולא נאמר אלא באע״פי שאינו נחל ולהכי לא מייתינן לה בתלמודין אבל אעפ״י שאינו איתן משנה שלימה ומוסכמת היא בלי שום חולק. אמנם מה שתפס מכ״ת על התי״ט בסברת ר׳ יאשי׳ הוא כדין וגם אי אפשר לומר שנשמט ממנו שהרי הגמרא היא בין עיניו בפיו ובשפתיו ע״כ צ״ל דס״ל לרבא פליג וסתמא דתלמודאי לא ס״ל כותיה עד כאן לשון החכם צבי:
פסוק ד:
והנני אדון לפניו בשאלות כתלמיד לפני הרב. במ״ש (א) מה שהקש׳ וכו׳ נראה דהשואל וגם הגאון המשיב לא שמו לבם אל הסוגיא נדה דף ח׳: שזכרתי ואם אמנם בהסוגיא דפסחים דף נ״ג. שמחתי שכוונתי במ״ש לעיל בקצת לכוונת הגאון המשיב. אבל תמה אני על אותו גדול שלא זכר הסוגיא נדה ושם אי אפשר לדחותו דהא בהדיא תנן בתולת קרקע. וגם לפי אותו סוגיא דנדה שפרשתי למעלה דשניהם אמת לדינא נשאר מה שכתב (ב) וא״ת ואמאי לא מייתי הרמב״ם הך דינא וצריך שיהי׳ קנים גדלים בו וכו׳ ולא נוכל לתרץ כדברי הגאון ״דהא ״מסקינן ״דכולהו ״לענין ״מקח ״וממכר וכו׳ מפני שכבר בררתי על נכון דמשמעות הסוגיא דנדה גם לענין נחל איתן איתמר בתולת קרקע. וה״ה בסוגיא דפסחים דף נ״ג. שניהם אמת דהא ברור דאם לענין מקח וממכר דהיינו האומר לחבירו נחל איתן אני מוכר לך צריך שיהי׳ בו קנים דוקא. מאן לימא לן דבדין תורה דהיינו נחל איתן האמור בעגלה ערופה ישתנה הדבר מנ״ל הא. ואם לענין עגלה ערופה שנאמר בתורה בפי׳ נחל איתן לא נקפיד על שיהי׳ קנים גדילים שם מכ״ש לענין מקח וממכר אלא ברור הדבר כשמש דשניהם לדינא אמת. וזה דאמר הש״ס השתא דאתא להכי וכו׳ לא שחזר ממה דאמר בתחלה אלא דרצה הש״ס לומר דכל הנהו דתנא רשב״ג סימן להרים מילין סימן לעמקים דקלים סימן לנחלים קנים סי׳ לשפילה שקמה מתוקמי בחדא גוונא ולא בעניינים נפרדים. וגם רשב״ג שהי׳ אחר החורבן שכבר בטלו הבכורים ועגלה ערופה ניחא טפי לומר שאמר דבריו על הנהוג בזמנו ולא על מה דהוה הוה. ולאהבת הקיצור לא אכפיל דברים הדברים. אכן לפי מה שכתוב בס״ד כבר אין גם מסוגיא דנדה ומכ״ש מסוגיא דפסחים (דסימן לנחלים קנים ורובן של קנים אינן גדילים במים) שום ראי׳. לסתור פי׳ הרמב״ם דהרמב״ם אמר לך הא מני ר׳ יאשי׳ היא ואנא ס״ל כרבי יונתן ובמ״ש החכם צבי ״לדידי וכו׳ ״ואפשר ״מקצת ״סיוע ״לדברי ״הרמב״ם ״דהא ״אמרי׳ ״בתענית ״מה ״קנה ״זה ״עומד ״במקום ״מים ״וקרא ״כתיב ״כאשר ״ינוד ״הקנה ״במים וכו׳. נראה שהי׳ לפניו בגמרא דתענית כמו שהיא לפני בתענית דף ך׳. טובה קללה שקלל אחיה השילוני את ישראל יותר מברכה שבירכן בלעם הרשע, אחי׳ השילוני קללן בקנה אמר להם לישראל (מלכים א י״ד:ט״ו) והכה ה׳ את בית ישראל כאשר ינוד הקנה מה קנה זה עומד במקום מים וגזעו מחליף ושרשיו מרובין ואפי׳ כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו אלא הולך ובא עמהן וכו׳ ולכן הוסיף הגאון באמרו וקרא כתיב כאשר וכו׳. אמנם דע בסנהדרין דף ק״ה: איתא כך להדיא אחי׳ השילוני קילל את ישראל בקנה שנאמר והכה ה׳ את ישראל כאשד ינוד הקנה במים מה קנה זה עומד וכו׳ ולכן בגליון בש״ס בתענית כתבתי דצ״ל כאשר ינוד הקנה במים. וכמעט נראה מזה ראיה לסברת החכם השואל דע״פ הרוב ורוב׳ ככולו גדל הקנה בלתי מקומו במים דעפ״ז מדויק במה דאמר הש״ס מה קנה זה עומד וכו׳ וה״ל רק לומר מה קנה עומד במקום מים וגם יש לדקדק לדברי הגאון המשיב ״שדרך ״הקנים ״לגדל ״במים ״דוקא א״כ למה הי׳ צריך לומר כאשר ינוד הקנה במים מלת במים לא איצטריך דבלאו הכי נודע דהוא במים. אבל לסברת השואל דקנים גדלים ביבשה. הוכרח שפיר אחי׳ השילוני לומר כאשר ינוד הקנה במים כלומר שהוא מעט המעוט במציאות כדי לומר מה קנה זה עומד במקום מים וגזעו מחליף ושרשיו מרובין ואפי׳ כל הרוחות וכו׳ משא״כ כל המדות טובות האלו בקנה שעומד ביבשה ולא בתוך המים. ומדוקדק שאמר מה קנה זה עומד במקו׳ המים מלת זה דייקא וזה ברור לכל מי שאחר האמת נגרר. ועל דבר אשר הקדים הח״צ לאשר ולהקים את מאמר התי״ט וכתב (ג) ״ועליהם ״אין ״להשיב וכו׳ ״ובין ״שיהיה ״הדיוק ״במלת ״אע״פ ״דיוק ״אמיתי וכו׳ הנה בחלוקה הזאת שיהי׳ הדיוק במלת אע״פ כלומר מדלא תנא ואם אינו איתן כשר והאריך לומר אע״פ שאינו איתן כשר (וע׳ היטב בתי״ט שכתב זה קצת ביתר ביאור). דיוק אמיתי א״כ מוכח דאיתן שהוא קשה כלומר חוזק השטיפה ועל זה תנא במשנה מבואר איתן כמשמעו קשה. ומלת קשה דייק אמנם על גודל השיעור אמר התנא אע״פ שאינו איתן כשר וכמבואר בתי״ט ע״ש. והשתא בחלוקה הזאת לא הבנותי מ״ש הגאון ח״צ: (ד) ״עיקר ״דעתו ״של הרמב״ם ״פליאה ״ממני וכו׳ למה לא חפץ בטעם התי״ט אשר בחר בתחילה. וגם בכגון זה שפיר עביד הרמב״ם דפליג לנפשיה ברשות כמבואר במשנה איתן כמשמעו קשה והיינו חוזק השטיפה ומדאמר התנא אע״פ שאינו איתן והאריך ולא אמר ואם אינו וכו׳ מורה דכל שאינו איתן מחמת שיעור גדלו אבל הוא איתן מחמת חוזק שטיפה כשר סוף דבר לא ירדתי לעומק דעתו של הגאון חכם צבי בזה:
פסוק ד:
מנא אמינא לה דתניא וערפתו נאמר כאן בפטר חמור עריפה ונאמר להלן עריפה גבי עגלה ערופה מה להלן אסור אף כאן אסור וכו׳ ע״ש: ובסוגיא דסוטה שכתבתי דגמר עריפה עריפה מחטאת העוף וכו׳ איכא למידק דהשתא מלת שם להורות שם תהא קבורתה למה לי דהא מחטאת העוף ילפינן ג״כ דאסור בהנאה (וכמו שהקשה תוספות בקדושין דף נ״ז. ובעבוד׳ כוכבי׳ דף כ״ט: דילפינן מכח כפרה דכתיב ביה כקדשים) אבל לפי מ״ש לעיל בס״ד דהוה אמינא מסברת לא אמרה תורה שלא לתקלה דמותר בהנאה. אתי שפיר:
פסוק ד:
ואחזור על הראשונות מ״ש הגאון ח״צ בסיומא, ורוצה בקיומ׳. בזה״ל ״ע״כ ״צ״ל ״דס״ל ״דרבא ״פליג ״וסתמא ״דתלמודאי ״לא ״ס״ל ״כוותיה. לא זכיתי להבין חדא דמאן לימא לן דלית הילכתא כוותיה דרבא בכל מקום חוץ מהיכא דאמר הש״ס בהדיא דלית הילכתא כרבא. ובפרט במקום דרבא מחמיר ותו מנ״ל לומר דסתמא דתלמודא פליג וליפוש בפלוגתא במקום שאין ראיה על זה ואדרבה מלשון שסידר הש״ס אמר רבא להבא דכ״ע לא פליגי דכתיב ולא יזרע וכו׳ (כמו שהגהתי בגליון הש״ס וכן איתא בילקוט אמר רבא וכו׳) נראה שהוא הלכה פסוקה וביותר הראיה שאמר רבא דכתיב ולא יזרע דממשפט הלשון מוכח להבא, אין עליה תשובה. ובכן את אשר הח״צ בעד התי״ט התנצל, וירד להציל, לא נתחוורו לדעתאי הקלושה ולא ציל:
פסוק ח:
כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל תרגום אונקלוס כָּהֲנַיָּא יֵימְרוּן כַּפַּר לְעַמָּךְ יִשְׂרָאֵל זה שהוסיף התרגום אונקלוס כהניא יימרון מה שלא נזכר בעברי מבואר על פי המשנה דסוטה דף מ״ו. והכהנים אומרים (כדכתיב לעיל ונגשו הכהנים בני לוי ולא פירש על (מי צ״ל) מה הם נגשים. רש״י) כפר לעמך ישראל אשר פדית ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל וכו׳ וכן מבואר ברמב״ם בפרק ט׳ מהלכות רוצח דין ג׳ והכהנים אומרים בלשון הקודש כפר לעמך ישראל וכו׳ וכתב הכ״מ בזה הלשון ומ״ש הכהנים אומרים שם במשנה וכן מפורש בדברי המתרגם פסוק כפר לעמך ישראל ע״כ. ומהנראה הא דלא כתב הכ״מ פירוש רש״י ויהיה מבואר מן הפסוק משום דאיכא למידק לפירוש רש״י מנ״ל דכהנים בלחודייהו אומרים כפר לעמך ישראל דילמא גם זקני העיר דכתיבי שם יצטרפו גם כן באמירת כפר לעמך ישראל. ולכן כתב הכ״מ וכן מפורש בדברי המתרגם וכו׳ וא״כ שפיר יש לומר דילפי׳ דין זה דרק הכהנים (ולא זקני העיר) אומרים כפר וגו׳ מן תרגום אונקלוס. (ומסברא יש לומר מפני דהא דדינו כקדשים הואיל וכפרה כתיב בי׳ היינו הך קרא כפר לעמך ישראל אם כן בדין הוא כקדשים שיהא אמירה זו כפר וגו׳ רק בכהנים):
פסוק יב:
פרשת כי תצא וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ תרגו׳ אונקלוס וּתְרַבִּי יָת טוּפְרָנָהָא וז״ל הרמב״ן ועשתה את צפרניה תגדלם כדי שתנוול לשון רש״י כדברי רבי עקיבא וכן פירש אונקלוס והנה לדעתם יהיה ועשתה כמו ועשת את התבואה (ויקרא כ״ה כ״א) כי הצמיחה תקרא עשייה אבל בספרי אמר ראיה לדברי רבי אליעזר לא עשה רגליו ולא עשה שפמו (שמואל ב׳ יט כה) והיא ראיה גדולה לכך אני אומר כי כל אלה משפטי אבלות והכל נמשך אל ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים יצוה שתגלח את ראשה כדרך האבילות כענין ויגז את ראשו דאיוב (איוב א׳ כ) וכן גזי נזרך (ירמיה ז כט) וכן קציצת הצפרנים אבלות (בגלוח צ״ל) כגלוח הראש וכו׳ ועל דעת רבותינו שאומרים שהכל (לבאר צ״ל) לכער את יפיה צוה שתסיר הבגדים הנאים מעליה וכו׳ ותגלח את ראשה שהוא נוול גדול ותקוץ הצפרנים כי מנהג הנשים לגדל אותם ולצבעם במיני הפוך והצבעונים ויקרא הכתוב הקציצה עשייה בעבור כי שער הרגלים והשפם גם הצפרנים לגדלם יקצצו אתם והנראה בעיני כי הוא לשון מקוצר הרגילות לקצר בדבר המובן וטעמו לא עשה את רגליו ואת שפמו המעשה הנעשה בהם ירמוז לגלוח שער הרגלים והשפם או לרחיצת הרגלים עצמן וכן דעת יונתן בן עוזיאל שאמר לא שטף ית רגליה ולא ספר שפמיה וכן ועשתה את צפרניה מעשה הצפרני׳ והמפרשי׳ אמרו כי טעם עשייה תיקון וכן וימהר לעשות אותו (בראשית י״א ז׳) וכו׳ עכ״ל:
פסוק יב:
וביבמות דף מ״א. כך איתא ת״ר וגלתה את ראשה ועשתה את צפרניה ר׳ אליעזר אומר תקוץ [אצפרנים קאי ואע״ג דלאו נוול הוא גזירה הכתוב הוא. רש״י] רבי עקיבא אומר תגדיל אמר רבי אליעזר נאמרה עשייה בראש (כלומר נאמר שם תיקון מצוה בראש דכתיב וגלחה. רש״י) ונאמרה עשייה בצפרנים מה להלן העברה אף כאן העברה רבי עקיבא אומר נאמרה עשייה בראש ונאמרה עשייה בצפרנים מה להלן ניוול אף כאן ניוול וראי׳ לדברי ר׳ אליעזר ומפיבושת בן שאול ירד לקראת המלך לא עשה רגליו (לא קצץ צפרני רגליו. רש״י) ולא עשה שפמו [לא גלח שער שפמו אלמא עשייה קרי להעברה. רש״י] מאי עשייה העברה ע״כ. ובכן קצת איכא למידק הא דהביא הרמב״ן ממרחק לחמו מן הספרי ״ראיה ״לדברי ״רבי ״אליעזר ולא כתב שכן הוא בסוגיא ערוכה שלפנינו ועיינתי בספרי ותנא בזה״ל וגלחה את ראשה. ר׳ אליעזר אומר תקון ר׳ עקיבא אומר תגדל אמר ר״א נאמרה עשייה בראש ונאמרה עשייה בצפרנים מה עשייה האמורה בראש העברה אף עשייה האמורה בצפרני׳ העברה ר״ע אומר נאמרה עשייה בראש ונאמרה עשייה בצפרניה מה עשייה האמורה בראש ניוול אף עשייה האמורה בצפרנים ניוול וראיה לדבר ומפיבושת בן שאול ירד לקראת המלך לא עשה רגליו ולא עשה שפמו דבר אחר עד די שערי׳ כנשרין רבא וטופרוהי כצפרים עכ״ל הרי דאין להדיא בספרי שאמר ראי׳ לדברי ר׳ אליעזר ואדרבה מדתנא וראיה לדבר וכו׳ מיד אחר דברי ר״ע ולא תנא לזה לעיל מיניה משמע קצת דהכוונה וראיה לדבר קאי אמלתא דר״ע ומה גם במה דתנא ד״א על די שערי׳ וכו׳ הא ראיה לר״ע כמו שאכתוב בסמוך בשם מסכת שמחות בס״ד:
פסוק יב:
ועכ״פ היוצא מדברי הרמב״ן שבשביל ראיה זו לדברי ר״א מקרא דמפיבושת ערך מלחמה נגד רש״י ואונקלוס. ודע כי לא כמחשבותיו מחשבות הרמב״ם פרק ח׳ מהלכות מלכים דין ה׳ שכתב ומגדלת את צפרניה ומגלחת את ראשה כדי שתתגנה בעיניו וכתב הכ״מ דהיינו כדעת ר״ע (ובסמ״ג עשין קכ״ב כתב פלוגתא דר״א ור״ע ולא הכריע הלכה כמאן וסתמא כפירושו דהלכה כר״ע נגד ר״א כי גם הראי׳ ממפיבושת לא הזכיר הסמ״ג) ולכאורה בעי טעמא דהא ראיה גדולה לדברי ר״א מן מפיבושת והגם דבמסכת שמחות פרק ז׳ איתא בזה״ל ראיה לדברי ר״א ומפיבושת בן שאול לא עשה רגליו וראיה לרבי עקיבא שעריה כנשרין וטופרוהי כצפרין ע״כ מכל מקום הואיל דבגמרא דידן לא נזכר שום ראיה לר״ע. משמע דחתימת התלמוד ע״י רבינא ורב אשי פוסק כרבי אליעזר הואיל שאמרו ראיה לדברי ר׳ אליעזר: וכדי לכוון דעת הרמב״ם אמרתי נבא העיר פי׳ רש״י דהכא. לא עשה רגליו לא קצץ צפרני רגליו. סותר למה שפירש הוא בעצמו לקמן דף ק״ג. דקאמר הש״ס תא שמע לא עשה רגליו וכו׳ פי׳ רש״י לא הסיר שער זקן התחתון ולכן מהנראה לומר דלכאור׳ משולל הבנה מאי ראיה ממפיבושת דלמא התם נמי הכי פירושו לא עשה וגו׳ לא הגדיל וכשיטת ר״ע דאמר ועשתה תגדיל. והנכון עפ״י סוגיא דשבת דף נ״ו. רב אמר קבל דוד לשון הרע ושמואל אמר לא קבל דוד לשון הרע דברים הניכרים חזא ביה דכתיב ומפיבושת וגו׳ פירש רש״י דברים הניכרים כסבור דוד שנצטער מפיבושת על שחזר דוד ולא קישט עצמו ע״ש. אמור מעתה אליבא דשמואל ע״כ עשייה פירוש תקוץ ולכך מהא דמפיבושת שלא עשה שפירושו שלא קצץ שפיר חזא דוד דברים הניכרים אבל אי פירושו של עשייה תגדיל כרבי עקיבא א״כ גבי מפיבושת דכתיב ולא עשה היינו שלא הגדיל קשה מאי דברים הניכרים חזא ביה אדרבה הלא קישט את עצמו ובכן הא דקאמר ראיה לדברי ר״א היינו לדעת שמואל. אמנם הא תינח אי לא עשה רגליו פירושו לא קצץ צפרני רגליו כמו שפירש רש״י הכא שפיר י״ל דברים הניכרים חזא ביה אע״ג שהיא במקום מכוסה צריכין אנו לומר ע״פ מה שכתב הרב בעל צמח דוד בזה״ל עד שנת תמ״ח לאלף הרביעי היתה הכנעה היותר גדול מקטן נגד גדול בהולכי יחפי רגל כענין הוא הולך יחף אבל אם נאמר דלא עשה רגליו פירושו שלא הסיר זקן התחתון קשה טובא ופליאה נשגבה. וכי אפשר שדוד ראה זה וכי ערטילאי היה מפיבושת וגם אמרינן ביבמות דף ס״ג: אין לך משוקץ ומתועב יותר ממי שמהלך ערום. אשר על כן פי׳ רש״י הכא לא קיצץ צפרני רגליו. אכן לקמן דף ק״ג. מקושיית הש״ס ותירוצו לישנא מעליא דס״ל להש״ס כפשטיה דקרא דהיינו שער זקן התחתון וכן פירש רש״י בפירו׳ הפסוק ע״ש הוכרח רש״י לפרש ע״פ סוגי׳ הש״ס והו׳ פשוטו של מקרא. צא ולמד דסוגיא דלקמן דף ק״ג. אזלא אליבא דרב דלדעת שמואל אי אפש׳ לומר דלא עשה רגליו פירושו לא הסיר שער זקן התחתון דא״כ מאי דברים הניכרים חזא ביה וכנ״ל:
פסוק יב:
אמור מעתה לדעת רב וכסתמא דסוגית הש״ס דלקמן דף ק״ג. אין שום ראיה לדברי ר׳ אליעזר והנה הרמב״ם דפסק כרב לגבי שמואל וכסתמא דש״ס לקמן אין שום ראיה לדברי ר״א הדרינן לכללא דהלכה כר״ע. והשתא אונקלוס וגם רש״י שפיר ס״ל כר״ע דהלכתא כוותיה. ודע ממ״ש הרמב״ן ותקוץ הצפרנים כי מנהג הנשים לגדל אותם ולצבעם וכו׳ הגם שהוא מפרש פשטא דקרא מ״מ במציאו׳ לא שייך שיהיה הפלוגתא בין פשוטו של מקרא ובין הדרש ובכן איכא למידק מה זה שהשיב ר״ע נאמר עשייה בראש ונאמר עשיי׳ בצפרנים מה להלן ניוול אף כאן. הלא גם לדעת ר״א דאמר תקוץ איכא ניוול שמשנית ממנהג כל הנשים ולא תוכל לצבעם. ויש ליישב קצת, בדעת ובמועצת. גם במ״ש הרמב״ן ״ויקרא ״הכתוב ״הקציצה ״עשייה ״בעבור ״כי ״שער ״הרגלים וכו׳ ״לגדלם ״יקצצו אותם דמשמע כשיגדלו שער הרגלים דרך לקוצצן. לכאורה לא משמע כן בסוגיא דנזיר דף נ״ט. מהו לגלח (במספרים בית השחי. רש״י. ועיין בתוס׳ יבמות דף מ״ח. ד״ה לא עשה רגליו וכו׳) א״ל אסור א״ל והא קא גדל (וקא מצער לי׳ לאינש) א״ל זמן יש לו כל זמן שהוא גדל נושר (וז״ל רש״י ד״ה גבול יש לו. לאותו שער כיון שגדל יותר ממה שאדם יכול לסבלו נושר מאליו) ואחר הטענה, מצוה לפרוק במענה:
פסוק יד:
לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ תרגום אונקלוס לָא תִתָּגַר בָּהּ ז״ל הרשב״ם לא תתעמר סחורת אדם המכור נופל בו לשון זה וכן לפנינו והתעמר בו ומכרו עכ״ל: וז״ל הרמב״ן לא תתעמר בה כמו והתעמר בו ומכרו ועשאו אונקלוס לשון סחורה ורבותינו בספרי ובגמרא יעשו אותו לשון שמוש והנה הוא לשון אזהרה שלא ישתמש בה כשפחה כלל ואם נשתמש בה לוקה וכו׳ עכ״ל: ודע דמ״ש הרמב״ן ״ורבותינו ״בספרי ״ובגמרא ״יעשו ״אותו ״לשון ״שמוש לא מצאתי בגמ׳ שלפנינו שום דבר מזה גבי יפת תואר ואולי הכוונה על מ״ש לעיל ״כמו ״והתעמר ״בו ״ומכרו והוא לקמן סימן כ״ד פסוק ז׳ כי ימצא איש גונב נפש מאחיו מבני ישראל והתעמר בו ומכרו. ואמרינן במשנה דסנהדרין דף פ״ה: הגונב נפש מישראל אינו חייב עד שיכניסנו לרשותו רבי יהודה אומר עד שיכניסנו לרשותו וישתמש בו שנאמר והתעמר בו ומכרו וכו׳ ובגמרא ותנא קמא לא בעי עימור (שמוש רש״י) אמר רב אחא בריה דרבא עימור פחות משוה פרוטה איכא בינייהו ע״כ לשונו. ובגמרא שכתב לאו דוקא דהא ממשנה דאמר וישתמש בו שנאמר והתעמר מבואר יותר שהוא לשון שמוש. ואולי בדוקא כתב ״ובגמרא וכו׳ משום דבמשנ׳ יש לומר דזהו רק לדעת רבי יהודא והתעמר הוא לשון שמוש אבל הת״ק דהילכתא כוותיה לא ס״ל כך אלא דפירושו של והתעמר ס״ל כדעת אונקלוס ולכן השכיל הרמב״ן לכתוב ״ובגמרא ״יעשו ״אותו ״לשון ״שמוש דאם הי׳ אפשר לפרש כדעת אונקלו׳ א״כ לא מקשה הש״ס מידי ות״ק לא בעי עימור דילמא אין הכי נמי דלא בעי עימור כרבי יהודה שאמר וישתמש אלא ס״ל והתעמר כאונקלוס אלא על כורחך דס״ל לש״ס דאין לפרש בשום אופן כדעת אונקלוס. ומתוך הדברים שכתבתי בין תבין מה שדקדק רש״י לפרש בגמרא דוקא אהא דקאמר הש״ס ות״ק לא בעי עימור ״שמוש ושפתי צדיק ידעון רצון:
פסוק יד:
ודע דלפירוש אונקלוס התעמר לשון סחורה קשה טובא דיהיה כפל הענין דהא כבר אמר בפסוק ומכר לא תמכרנה בכסף (ודוחק טובא לומר דלעבור עליו בשני לאוין) אמנם יתבאר ע״פ מה שכתב האב״ע בזה הלשון ומכור לא תמכרנה בכסף דבר הכתוב במנהג הרב והטעם בשום דבר עכ״ל פירוש לפירושו דבר הכתוב בהווה כי רוב מכירות נעשים על ידי תמורת קבלת כסף אבל ״הטעם כלומר המכוון ״בשום ״דבר ר״ל בכל מינים שמקבל תחת דמי המכירה ולא דוקא כסף אלא אפילו שוה כסף ותכשיטין ומיני אוכל ודומה להן. ודומה לזה נשך כסף נשך אוכל נשך כל דבר אשר ישך ועיין בבבא מציעא דף ס׳: ודף ס״א. וז״ל הספרי אין לי אלא שלא ימכר בכסף מניין שלא יתננה במתנה ושלא יעשה בה טובה תלמוד לומר ומכור לא תמכרנה (בכסף) עכ״ל. הנה סתם ספרי דהוא ר׳ שמעון ור״ש ס״ל לא דברה תורה כלשון בני אדם שפיר הוכיח מדכתיב ומכור לא תמכרנה כפל הלשון לדרשא אתי (ועיין בתוס׳ סוטה דף כ״ד. ד״ה ורבי יונתן וכו׳) אבל אונקלוס שתרגם על פי רבי אליעזר כנודע ור׳ אליעזר ס״ל ביבמות דף ע׳. דברה תורה כלשון בני אדם ולכן מפיק לה מקרא לא תתעמר בה. הנה כל זה כתבתי לפי מה שפירש הרמב״ן כוונ׳ אונקלוס ״לשון ״סחור׳. ולולא דמסתפינא הוה אמינא דגם אונקלוס ס״ל [כמשנה וגמרא] וספרי שפירושו שימש ורוצה לפרש שאסור לשמש בה כמשמש עם שכיר המשכיר את עצמו לבעל הבית. ויהיה הכוונה לא תתגר בה על דרך כי שכר שכרתיך (בראשית ל׳:ט״ז) תרגום אונקלוס מֵיגַר אֲגַרְתִּיךָ. ומבואר הדבר הזה ביותר ע״פ מה שכתוב בספר החנוך מצוה תק״ס שלא נעביד באשת יפה תואר וכו׳ ואין ענין הכתוב שלא נשתמש בה בכל שימוש שהנשים עושות לבעליהן אבל הכתוב יאסור מלעשותה שפחה כמו שאסר מלמכרה ג״כ לשפחה והכוונה אחת וכו׳ עכ״ל ודי בזה, לחכימא ברמיזה:
פסוק יד:
והוי יודע דמ״ש הרמב״ם ורבותינו בספרי עשו אותו לשון שמוש וכו׳ לאו במוסכם איתמר כי ז״ל הספרי ושלחתה לנפשה ולא לבית אלהיה. ושלחתה בגט כדברי רבי יונתן וכו׳ לא תתעמר בה לא תשתמש בה דבר אחר לא תתעמר כדברי רבי יונתן ד״א כרי זן אזהרה לבית דין. תחת אשר עניתה אפילו לאחר מעשה יחידי עכ״ל. הרי מבואר לדבר אחר שתנא בספרי ״הרי ״זו ״אזהרה ״לבית ״דין ס״ל לא תתעמר היינו כמו ומכור לא תמכרנה ממש והוא גם כן מלשון סחורה והא דכתיב עוד הפעם לא תתעמר צריכה להיות אזהרה לבית דין (וכבר כתבתי דספרי שהוא ר״ש לטעמיה דס״ל לא דברה תורה כלשון בני אדם ולפיכך כל מיני מכירות אף שלא בכסף ידעינן מדכפל הכתוב ומכור לא תמכרנה אבל אונקלוס ע״פ רבי אליעזר דס״ל דיברה תורה כלשון בני אדם איצטריך לא תתעמר לידע כל מיני יציאה מרשותו אף שלא בכסף) וזה ברור בפירוש הספרי. ודאתן לידינו באנו לכלל חיוב לפרש גם כן במה דתנא ״ד״א ״לא ״תתעמר ״בה ״כדברי ״ר׳ ״יונתן שצריך ביאור. הן אמת ראיתי בילקוט בזה הלשון לא תתעמר בה שלא תשמש בה כדברי רבי יונתן דבר אחר הרי זו אזהרה לבית דין עכ״ל. אבל מ״מ בספרי שלפני דפוס וויניצי״אה שנת רננ״ו לפ״ק איתא כמו שהעתקתי. וקשה עלי להגיה במקום שאפשר בקיומו וכמו שכתבתי כמה פעמים על דרך רמז לאוקמי גירסא סייעתא דשמיא היא:
פסוק יד:
ובפרט דע״פ גירסא בספרי שלפני יתיישב שמעתתא דכתב הרמב״ם בפ״ח מהלכות מלכים דין ו׳ אם לא חפץ בה משלחה לנפשה, ואם מכרה עובר בל״ת שנאמר ומכר לא תמכרנה בכסף, אם מכרה אינו מכור ומחזיר הדמים, וכן אם כבשה אשר שנבעלה לשם שפחה משישתמש בה עובר בל״ת שנאמר לא תתעמר שלא ישתמש בה ע״כ:
פסוק יד:
הנה זה שכתב ״ואם ״מכרה ״עובר ״בלא ״תעשה וכו׳ ולא כתב לוקה שנאמר ומכר לא תמכרנה, סמך עצמו על מה שכתב בפרק ו׳ מהלכות בכורות דין ה׳ בזה הלשון מעשר בהמה אסור למוכרו כשהוא תמים שנאמר לא יגאל וכו׳ ויראה לי שהמוכר מעשר לא עשה ולא כלום ולא קנה לוקח ולפיכך אינו לוקה כמוכר חרמי כהנים שלא קנה לוקח וכמוכר יפת תואר כמו שיתבאר במקומו ע״פ. וכתב הלחם משנה קשה דבפרק קמא דתמורה [דף ד׳.] אמר רבא מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני מידי והאי דלקי משום דעבר על מימרא דרחמנ׳ וא״כ משמע בהדיא שם לרבא דאע״ג דלא קנה מ״מ לוקה משום דעבר אמימרא דרחמנא וכו׳ ולתרץ קושיא נראה לומר דהכא פסיק הרמב״ם כאביי דמה דלא מהני לא לקי עליה אבל לסברת הרב המגיד פרק א׳ מהלכות גזילה שהרמב״ם סובר גבי חומד עבדו שהמקח קיים אע״פ שעובר בלאו והחליט שהרמב״ם סובר כרבא אין מקום למה שכתב רבינו כאן וצ״ע ע״ש [ומה שיש לתמוה לסברת הלחם משנה דאע״ג דבכל מקום קיי״ל כרנא נגד אביי אפ״ה בסוגי׳ בתמורה ס״ל להרמב״ם כאביי נגד רבא דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני. קשה דלמה לא קחשיב הש״ס גבי והילכתא כוותיה דאביי ביע״ל קג״ם (קדושין דף נ״ב. בבא קמא דף ע״ג. בבא מציעא דף כ״ב: סנהדרין דף כ״ו.) דומה לזה ממש הניח תוס׳ בשבת דף קנ״ה. ד״ה והלכתא בתימא דאמאי לא קחשיב הני בהדי יע״ל קג״ם ע״ש ואם בתמיהת תוס׳ יש ליישב ולומר הואיל ולאו אליבא דנפשייהו פליגי כמבואר שם בסוגיא דשבת אפשר לומר דסימנא דיע״ל קג״ם היינו דוקא מה דפליגי אביי ורבא בעצמם (וכעין זה כתבו תוס׳ ביבמות דף ל״ו. ד״ה הילכתא ע״ש) ובזה יתיישב ג״כ קושית תוס׳ קדושין דף נ״ב. ד״ת ביע״ל קג״ם אבל בסוגיא זו אי אפשר לומר כך] והמשנה למלך תמה שבמנין המצות מל״ת סימן רס״ג כתב המוכר יפת תואר לוקה הפך ממ״ש כאן בהלכות בכורות והניח בצ״ע. אבל לפי הנראה לכאורה ממה שכתב הרמב״ם בהלכות בכורות הנ״ל ״וכמוכר ״יפת ״תואר דוק׳ נקט ״כמוכר משום דאינה מכורה ובשביל דלא אהני מידי לכך לא לקי משא״כ אם משתמש בה דרך עבודה והרי מה שעבדה לו (או שעמדה בפני הרוח כדאיתא בסנהדרין דף פ״ה:) בהחלט אהני מעשיו והדין נותן שלוקה על שעבר לאו לא התעמר בה. מעתה נשאר בצ״ע מה שכתב הרמב״ם ״וכן ״אם ״כבשה וכו׳ ״עובר ״בל״ת ולא כתב לוקין. ואפשר ליישב דמה דאמר משישתמש בה דהיינו באמירה שאומר שתעשה שירות כך וכך והיא עושית ולפיכך אינו לוקה דדיבורא לא הוי מעשה ולאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו. אבל במכירה דהוי וודאי מעשה (כמבואר ברמב״ם גבי חמץ שקנה או מכר לוקה ובשאר דוכתי) רק דפטור משום דלא מהני דאין המכירה מכירה. ואף דגבי חסמה בקול והנהיגה בקול פסק הרמב״ם כר׳ יוחנן בבבא מציעא דף צ׳. דעקימת פיו הוי מעשה יש לומר דהכא דדעת אחרת והיא בעלת בחירה ומרצונה צייתית למה שמצוה לה ולכן דבורו לא הוי מעשה, וסברא נכונה היא: ודע דספר החנוך מצוה תקנ״ט שלא למכור יפת תואר וגם מצוה תק״ס שלא נעביד באשת יפה תואר ע״ש לא הזכיר כלום אי מלקין אותו או לאו. וכל מי שבקי בדרכי המחבר הנורא ספר החנוך גלוי לו שבכל ל״ת מזכיר אי לוקין עליו או לא. ובשני ל״ת האלו שתק וצע״ג מה זו שתיקה ומה זו סמיכה שסמך עליו לקבל שכר על השתיקה.
פסוק יד:
וז״ל הלחם משנה ואם לא חפץ בה משלחה לנפשה כו׳ הרמב״ן ז״ל כתב בפירוש התורה דאמרו בספרי ולא לבית אביה ונסתפק שם אס פירושו שהיתה יהודית ואין מניחין אותה לעזוב תורת ישראל ולפי גרסתינו בספרי דאי׳ סתם ולא לבית שהיתה אין מקום לספק זה דודאי כך הוא הכונה שהיא יהודית ואין מניחין אותה לעבוד עבודת כוכבים גם מה שנסתפק שם אם האי שילוח הוי בגט. בספרי דידן כתוב ושלחתה בגט ואין מקום לספקו ואולי לא היה לו כן בספרי להרמב״ן ז״ל ולכך נסתפק עכ״ל. ולא ידעתי כוונת הרב לחם משנה שהניח הודאי מפני הספק ותמה על הרמב״ן שאצלו הדבר בספק, ולא תמה יותר ויותר על הרמב״ם שעוסק בו דלא כתב הרמב״ם אלא ״ומשלחה ״לנפשה דמשמע להדיא לא כבעל המשלח אשתו בגט, אלא כאדון המשלח אמתו אשר קנה בדמים או לוחצה במלחמה ואם הדין שצריך לכתוב לה גט כריתות הוה ליה לרמב״ם לזכור זה ולפרש וכן בסמ״ג ובספר החנוך לא כתבו אלא סתמא ולא הערו ממילתא דגט כלום: ואם איהו שתק אנן מי שתקינן לידע טעם הרמב״ם וסמ״ג וספר החנוך שהשמיטו הך דתנא בספרי ״ושלחתה ״בגט:
פסוק יד:
ומפני כך בדין הוא לקדם מ״ש הרמב״ן בזה הלשון והנראה בעיני לפי פשוטו כי לא תתעמר הוא כמו לא תתאמר מלשון יתאמרו כל פועלי און (תהילים צ״ד:ד׳) וכן את ה׳ האמרת היום (דברים כ״ו) וכן ובכבודם תתימרו (ישעיה ס״א) בחלוף האל״ף ביו״ד וכלם רוממת וגדולה וכו׳ יאמר לא תתרומם ותתגדל בה להיות אתה אדוניה וכו׳ וכן יקראו בערבי האדון אמיר ושמוש העי״ן והאל״ף כאחד מורגל בלשון וכו׳ ע״כ. זכינו לפום דין להבין מה דתנא ״ד״א ״לא ״תתעמר לא תתרומם ותתגדל בה להיות אתה אדוניה לשלחה כאשר ישלח האדון את שפחתו ״כדברי ״ר׳ ״יונתן הרצון בזה לפי מאמר ר׳ יונתן לעיל ״ושלחתה ״בגט אבל לפי החולקים על ר׳ יונתן שאינה צריכה גט לא נתקיים פירש זה ולכך תנא אח״כ ״ד״א ״הרי ״זו ״אזהרה ״לב״ד. ובזה מדויק במה דתנא כדברי ר׳ יונתן לעיל וגם הכא ולא תנא דברי. כמו דאיתא בכל דוכתא. אלא אמר כדברי כלומר לשיטתיה ושני המאמרים מישך שייכי אהדדי ולכך דקדק למיתני ״כדברי ״רבי ״יונתן:
פסוק יד:
ומעתה מהר לשמוע ומהר להביט אחרי כל הגדולים הרמב״ם וסמ״ג ורבינו אהרן הלוי בספר החנוך אשר חקרו ויסדו לא תתעמר בה לא תשמש בה א״כ אין מהכרח לפסוק כרבי יונתן ושלחתה בגט אלא כפשוטו של מקרא ושלחתה לנפשה. וגם רבי יונתן דמפיק לה מפשטא דקרא היינו מפני שפירש לא תתעמר מלשון אדנות וכדאמרן. תן לחכם ויחכם עוד ולאהבת הקיצור אמרתי אל לבי פה עמוד:
פסוק טז:
כתב הרמב״ן לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה אזהרה שלא יעשה זה וכן כולם לא תוכל לאכול בשעריך (פרשת ראה) לא תוכל לתת עליך איש נכרי (פרשת שופטים) ואמר אונקלוס בכולם לֵית לָךְ רְשׁוּ. והטעם לא תתן יכולת לנפשך לעשות ככה והוא מפליג באזהרה וכו׳ והנה המשוה את הבכור לאחיו בנחלתו עובר בל״ת ועשה ואע״פ שאין דבריו קיימים בדין וכ״ש אם לא רצה להודיע שהוא הבכור וטען שהוא פשוט והנחילו כאחד מבניו מדעתו שהוא הבכור שעובר בהן ואלו מצות מחודשות וממה שאמר הכתו׳ על פני בן השנואה הבכור יראה לי שאין המצוה הזאת והדין הזה נוהג אלא בחיי הבכור אבל אם מת הבכור בחיי אביו אע״פ שהוא יורש חלק בכורתו בקבר ומורישו מן הדין לבניו אם רצה הזקן ואמר ירשו בני כך וכך בנכסי ובנו של בני הבכור יטול כך וכך בנכסי דבריו קיימין כדרך שהם קיימין במקום שאין שם בכור וכן איננו עובר בלאו הזה אם לא הכיר הבכור לאחר מותו כי לא מצאתי על פני רק בחייו על פני אהרן אביהם (במדבר ג׳ ד׳) על פני תרח (בראשית י״א כ״ח) וכן כולם עכ״ל. ופי׳ מהר״י אבוהב בזה הלשון לא יוכל לבקר נזהר שלא נפרש אין לו רשות אבל אם עשה עשוי וא״כ לא ילקה שאם לאו גמור הוא היה לו לומר לא יבכר. גם נזהר שלא נפרש שהיא אזהרה לדיין לפי שראוי להזהיר תחלה לזה אמר שלא יעשה כן ולפי שהיה נראה מלשון אונקלוס שאם עשה עשוי לזה אמר הרב ז״ל והטעם וכו׳ ע״ש כי האריך בפירושו למאוד:
פסוק טז:
ודע כי כל מחשבי המצות לא מנו לאו לא יוכל לבכר ולא לעשה רק כללהו במצות עשה דנחלות. אפס הרמב״ן בהשגתו על הרמב״ם בספר המצות מנה לו לעצמו מצוה לא תעשה י״ב שנמנענו בהנחילנו הבנים מהעביר הבכורה מן הבן הגדול אל יתר אחיו אבל ננחיל אותו פי שנים כמשפט הבכורה וכו׳ שאם אמר האב במותו איש פלוני בני בכורי לא יירש פי שנים או שאמר יקח הפשוט עם הבכור בשוה עבר על הלאו הזה וכו׳ ומפני מניעתו שמנעתו התורה מעשות כן דנו בו כמתנה על מה שכתוב בתורה שלא יתקיימו דבריו ומ״מ עבר אהרמנא דרחמנא ומכ״ש אם (עבר צ״ל) אמר שאינו בכור בבניו להפסיד ממנו הבכורה והורשנוהו אחריו כאחד מהם על פיו שכבר עבר על הלאו הזה מחשבתו הרעה ולשון הספרי לא יוכל לבכר מלמד שאינו רשאי לבכר יכול לא יבכר ואם בכר יהא מבוכר ת״ל לא יוכל לבכר הא אם בכר אינו מבוכר כי כשלא אמר הכתוב לא יבכר ואמר לא יוכל לבכר למד שאינו ראוי ושאינו יכול לדבר כן וכן כל המקומות שבא בהן בתורה לא יוכל לעשות כולם לשון מניעה ואיסור הן וא״ת בכולם לית לך רשו וכן בזה והוא לשון לא יעשה כן והנראה שיש בזה עוד מצוה עשה וכו׳ מצוה להנחיל לו וכן שיודיע אותנו מי הוא הבכור ויצוה עליו בבכור׳ ואמנם שתתקיים המצוה בשתיקתו אם נודע בבכורה עכ״ל הרמב״ן בספר המצות. והעתקתי דבריו להבין ולהורות מה שכתב בפירוש החומש. וכנראה נעלמו דברים אלו מעיני הגדול מהר״י אבוהב וגם קצת יש לתמוה שלא זכרו הרמב״ן במצוה י״ב הנ״ל דין זה שחידש דדוקא במעביר את בנו הבכור מחלקו עובר בלאו אבל שהו׳ רשאי ואין בו לאו כשמעביר בן מבנו הבכור מדכתי׳ על פני רק בחייו. ובאמת ע״פ התחדשות דין זה מבואר לשון המשנה בבבא בתרא דף קכ״ו. האומר איש פלוני בני בכור לא יטול פי שנים וכו׳ לא אמר כלום וכו׳ ולא תנא האומר איש פלוני בכורי אלא מלת ״בני בדווקא נקיט כלומר רק מפני שהוא בנו אבל על בן מבנו הבכור דהיינו שמת בנו הבכור והניח אחריו בן אם אמר לא יטול פי שנים דבריו קיימין. כמ״ש הרמב״ן: ואתן הודע״ה על העבר כי עד היום לא מצאתי חידוש דין זה באחד מן המחברים, אשר לפני היו עוברים: