"בננו זה... זולל וסובא"
הוריו של הבן שסורר ומורה מביאים את בנם לשער העיר וקובלים בפני זקני העיר: "בננו זה סורר ומרה, איננו שמע בקלנו, זולל וסבא" (דברים כא, כ). וכבר הרגישו חז"ל בתמיהה הגדולה: "וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר, ושתה חצי לוג יין האיטלקי, אמרה תורה יצא לבית דין ליסקל"? ותירצו: "אלא הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה, שסוף מגמר נכסי אביו, ומבקש למודו ואינו מוצא, ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות. אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב" (סנהדרין עב ע"א).
ועדיין יש להבין, היכן הזהירה התורה לא לאכול בשר ולא לשתות יין, באופן שהאדם עלול להימשך אחר תאוותיו - הרי האכילה והשתייה כשלעצמה, אין בה כל עוול? ומסביר הרמב"ן: כ"שהוא זולל וסובא עובר על מה שנצטוינו 'קדושים תהיו' (ויקרא יט, ב). ונאמר עוד, 'ואותו תעבודו ובו תדבקון' (דברים יג, ה), כאשר פירשתי, שנצטווינו לדעת השם בכל דרכינו, וזולל וסובא לא ידע דרך ה'" (רמב"ן, דברים כא, כ).
ובפרשת ואתחנן על הפסוק "ואתו תעבד" כתב הרמב"ן: "שתהיה לו בכל עת כעבד הקנוי המשרת לפני אדוניו תמיד, שעושה מלאכת רבו עיקר, וצרכי עצמו עראי, עד שיבא מזה מה שאמרו 'וכל מעשיך יהיו לשם שמים' (אבות ב, יב), שאפילו צרכי גופו - לשם עבודת הא-ל יהיו, יאכל ויישן ויעשה צרכיו כדי קיום הגוף לעבוד ה', כענין שאמרו (בראשית רבה ט, ו) והנה טוב מאד - זו שינה. וכי שינה טובה היא? אלא מתוך שישן קמעה, הוא עומד ועוסק בתורה וכו', וזה פירוש נכון" (רמב"ן, דברים ו, יג).
ואף שלדברי הרמב"ן עבר רק על מצות עשה, שלא קנה מעלת הקדושה, מ"מ עונשו אינו דומה לכל העובר על מצות עשה. ופירש ר' יונה בשערי תשובה שיש איסור להימשך אחר תאוותו גם בדברים המותרים, "כי כל זמן שהאדם הולך אחרי התאוה, נמשך אחרי תולדות החומר, וירחק מדרך הנפש המשכלת, ואז יתגבר יצרו עליו, כענין שנאמר 'וישמן ישֻרון ויבעט' וכו', כי כאשר ישבר אדם תאותו גם בדברים המותרים, בזה תצליח הנפש" (שער א, ל).
והאריך בזה המדרש, "וישמן ישרון ויבעט" (דברים לב, טו):
לפי השבע הן מורדין. וכן אתה מוצא בדור המבול, שלא מרדו לפני המקום אלא מתוך מאכל ומתוך משקה ומתוך שלוה... וכן מצינו באנשי המגדל וכו'. וכן מצינו באנשי סדום וכו', וכן אתה מוצא בעשרת השבטים שלא גלו אלא מתוך אכילה ושתיה ומתוך שלוה וכו'. וכן אתה מוצא בימות המשיח, שאין עתידין למרוד אלא מתוך אכילה ושתיה ומתוך שלוה... דבר אחר "שמנת עבית כשית" (דברים לב, טו), אלו שלשה דורות שלפני ימות המשיח, שנאמר (ישעיהו ב, ז-ח) "ותמלא ארצו כסף וגו', ותמלא ארצו אלילים".
ולדעת ספר החינוך, יש בהיגררות אחר התאווה, אף בדברים המותרין, מצות לא תעשה של "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" (במדבר טו, לט):
ובכלל זה שלא נרדוף אחר תאוות העולם הזה, כי אחריתם רעה וכדי בזיון וקצף וכו'. והמצוה הזאת באמת יסוד גדול בדת וכו' שאם תשית דעתך למלאת תאותך הרעה פעם אחת, תמשך אחריה כמה פעמים, ואם תזכה להיות גבור בארץ לכבש יצרך ולעצום עיניך מראות ברע פעם אחת, יקל בעיניך לעשות כן כמה פעמים וכו'. וכן מי שהוא תר אחר עיניו, כלומר שהוא רודף אחר תאוות העולם - כגון שהוא משים לבו תמיד להרבות תענוגים גדולים לנפשו מבלי שיכון בהם כלל לכונה טובה, כלומר, שלא יעשה כדי שיעמד בריא ויוכל להשתדל בעבודת בוראו, רק להשלים נפשו בתענוגים - כל מי שהוא הולך בדרך זה עובר על לאו זה תמיד בכל עת עסקו (החינוך, מצוה שפז).
ועוד יש בזה, לדעת החינוך, משום עברה על מצות אהבת ה': "והעובר על זה וקובע מחשבתו בענינים הגשמיים ובהבלי העולם, שלא לשם שמים, רק להתענג בהם לבד, או להשיג כבוד העולם הזה הכוזב, להגדיל שמו לא לכונה להטיב לטובים ולחזק ידי הישרים, בטל עשה זו ועונשו גדול, וזאת מן המצות התמידיות על האדם ומוטלות עליו לעולם" (החינוך, מצוה תיח). הרי שההיגררות אחר בשר ויין, אף שהם מותרים לאכילה, יש בהם עברה על יסודי הדת!
***
"ואמר רבי אלעזר, מיום שחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים, שנאמר (יחזקאל ד, ג) 'ואתה קח לך מחבת ברזל ונתת אותה קיר ברזל בינך ובין העיר'".
ופירש הרב קוק זצ"ל בעין איה (ברכות פ"ה, אות עו): שאכילת בשר אפשרית בכמה אופנים. יש המבשלים בשר במים, יש הצולים ע"ג האש, ויש המטגנים בשמן במחבת. בשר המטוגן בשמן הוא הטעים ביותר, אך מבחינת אבות המזון הוא דווקא הפחות מועיל. הטיגון אינו אלא מותרות, שמן הראוי להימנע ממנו. וז"ש הנביא, שהמחבת היא המחיצה של ברזל המפרידה בין ישראל לאביהם שבשמים, היינו אהבת המותרות. וכן אמר הבעש"ט על הפסוק "אנכי עמד בין ה' וביניכם" (דברים ה, ה). האנוכיות של האדם ואהבת המותרות, האגואיזם, הם הם המחיצה המבדילה בין האדם לבוראו.