פסוק ב:ל פי' מדהל"ל זקני העיר דומיא דולקחו זקני העיר וכתב זקניך משמע המיוחדים שבזקניך והיינו סנהדר' ע"ש בגמ' סנהדרין (דף יד):
פסוק ב:מ ואע"פ שהכתוב לא גיל' רק סוף המדידה ולא ראש המדידה מסתברא דראש מהדידה אינה אלא מן החלל:
פסוק ב:נ לא שהוא חובה למדוד מן החלל עד כל עיר ועיר אלא המדידה היא לידע איזה היא היותר קרובה אל החלל לפיכך אם היה החלל סמוך לעיר שבודאי אין עיר קרובה הימנה אל החלל אין צריך מדידה:
פסוק ד:ס ר"ל איתן ל' חזק וקשה:
פסוק ד:ע דגמרינן עריפה עריפה מחטאת העוף מה להלן ממול עורף אף כאן. ופי' וערפו יסירו ערפה עמו מלת תזמור יסירו הזמורה:
פסוק ד:פ ואם תאמר לפי זה משמע שאם נהרג זקן או סריס שאין עושין פירות שאין מביאין עגלה ערופה וזה אינו דהא קרא לא מחלק. וי"ל פירות היינו מצות שלא הניחוהו לקיי מצות שגם הם נקראים פירות:
פסוק ז:צ דאם לא כן כהנים הכא מאי עבידתייהו בשלמא הזקנים דכתיב וכל זקני העיר ירחצו וגומר אלא הכהנים מאי בעי הכא אלא הם אומרים כפר לעמך ישראל: חסלת פרשת שופטים
פסוק י:א וא"ת דלמא לעולם במלחמת א"י הכתוב מדבר ומה שכתוב ושבית שביו היינו אם נמצא בה משאר עממים שלא מז' עממים. וי"ל דרש"י עצמו מתרץ קושיא זו במה שפירש אחריו ושבית שביו לרבות כנעניים שבתוכה ואע"פ שהם מז' עממים ש"מ דבכל מקום הולך אחר אנשי העיר דהא הכא אם אנשי העיר משאר עממים אף כנעניים שבתוכה מותר לקיימן והוא הדין אם אנשי העיר משבעת עממים אף שאר עממים שבתוכה אסור לקיימן ואו מדבר ממלחמת ארץ ישראל אין לומר ושבית שביו דאין לומר דקאי על שאר עממים שבתוכה דהא אף שאר אומות שבתוכה אסור לקיימם כדפרי' מצאתי בשם מהרי"ץ והרא"ם תירץ כיון דעיקר הפ' אינ' אלא להתיר יפת תואר לא הי' לו להתיר' אלא במלחמ' הרשו' שכל הנשי' הם בהית' ולא במלחמ' חוב' שכל הנשי' הם באיסו' לא תחי' מלבד אם אותה ששבה היא משאר עממים ושמא לא ישבה ואת"ל ישבה ה"ל מיעומא דמיעוטא:
פסוק י:ב שנשיהם וטפם ניצולים כמותם דאל"כ שביו ל"ל עיין לעיל בפ' שופטים בפסוק כל העם הנמצא בה:
פסוק יא:ג רצ"ל דלשון ולקחת לך לאשה משמע דמצות עשה הוא שיקח ע"א לאשה וזה אינו דהא יותר טוב שיקח יהודית לאשה:
פסוק יא:ד ומה שפי' שלא כסדר הקרא י"ל דאין רצונו בו לפרש הקרא אלא קאי אפירוש דלעיל מיניה דפי' אם אין הקב"ה מתירה ישאנה באיסור ומדהוצרך להתיר יפת תואר ש"מ בלא יפת תואר אסור מן התורה וזה אינו דע"א אינה אסורה אלא מדרבנן כדאמרינן דחכמים גזרו דהבא על הע"א דחייב משום נשג"ז ומתרץ דודאי פנויה אינה אלא מדרבנן אבל כאן כתיב אשת דמשמע אפילו אשת איש ואין להקשות מנ"מ אם היא אשת איש והא אין קידושין לע"א דכתיב ואיש אשר ינאף את אשת רעהו ואמרינן אשת רעהו פרט לאשת ע"א שאין קידושין לע"א. מ"מ א"א אסור דהא אף בן נח מוזהר על א"א דכתיב על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו ואמרינן באשתו ולא באשת חבירו וכן באבימלך דכתיב והיא בעולת בעל ש"מ דאשת איש אסור אף לבני נח כ"ש לישראל אבל ביפת תואר התיר לו הקב"ה:
פסוק יב:ה עיין בפ' בראשית על פ' ויעש אלהים את הרקיע:
פסוק יג:ו ר"ל לפי שדרך העולם שלובשים בגדים בזויים בדרך כדי שלא יתלכלכו הבגדים הנאים אם כן לא היה לו להסיר בגדים הללו כדי שתתגנה עליו ומתרץ דודאי אומה ישראלית דרכן בכך שלובשים בגדים בזויים כשיוצאין לדרך אבל ע"א וכו':
פסוק יג:ז רצל"ת דלא הל"ל רק וישבה ובכתה דודאי בביתך הוא שהרי לעיל כתיב והבאתה אל תוך ביתך ומתרץ דה"א אם היו לו שנים או שלשה בתים ואין דירתו אלא באחד שתשב באותו שאין דירתו בו. לכך נאמר וישבה בביתך בבית שמשתמש בו ר"ל שעיקר דירתו בו:
פסוק יג:ח ר"ל למה אמרה תורה שתתאבל בשביל אביה עו"א ותבכה הא היא גיורת ומתרץ בבכייה זו לא בשביל כבוד אביה אלא כדי כו':
פסוק יד:ט כתב הרא"ם לא ידעתי מהיכן דרשו זה כו' ונראה דדרשו זה מדכתיב והיה אם וגומר משום דמלת והיה לשון ודאית ומש"ה דרשו מה שדרשו. וא"ל דקאי אסוף הפסוק דהל"ל אם לא תחפוץ שהוא לשון עתיד ולא חפצת שהוא ל' עבר אלא הכתוב מבשרך. וא"ת והא פירש"י לעיל אבל אם נשאה סופה להית שונאה כו' וא"כ ל"ל והי' וגומר לבשר על זה והא נלמד זה מכח סמיכות הפרשיות כדפירש"י לעיל וי"ל לפי שפי' התו' את דברי רש"י והביאם הרא"ם בספרו והאריך שם שפי' רש"י בפ"ק דקישוין אפי' ביאה ראשונה לא התירה התורה אלא לאחר כל המעשים הללו ונראה דהקרא ג"כ מסייעו מדכתיב ואחר כן תבא אליה ובעלתה וכתיב אחר כך והיתה לך לאשה ואם כן נוכל לומר דקרא דוהיה אם לא חפצת וגומר הבשורה היא אפי' ביאה ראשונה לא יבא עליה ומסמיכות הפרשיות למדנו מביאה שניה ואילך שאם יקח אותה ויגיירה בע"כ ויקחה לאשה שסופו לשנאותה כו':
פסוק יז:י רצ"ל פי' שנים בכל אשר ימצא לו משמע פי שנים ממה שיש לו. ר"ל שיהיה לו שני חלקים שאם הניח ג' מנים והאחים היו ה' שיקח הבכור ב' מנים והד' אחים יקחו א' ומתרץ דבכל אשר ימצא לו לא קאי אפי שנים אלא ה"ק פי שנים כנגד ב' אחים ובכל אשר ימצא לו מילתא באפי נפשיה הוא:
פסוק יז:כ ר"ל דוקא בכל אשר ימצא לו דהיינו מה שיש לו עכשיו ומוחזק בו נוטל פי שנים אבל במה שראוי לו כגון שמת אחד ממורישי אביו לאחר מות אביו וה"ה אם היתה לאביו מלוה בלתי משכון כל זה הוא ראוי ואין לבכור פי שנים בזה:
פסוק יח:ל לישנא דמתניתין נקט דתנן מתרין בו בפני שלשה ומלקין אותו ובגמ' מפרש דמתניתין לצדדין קתני דמתרין בפני שנים ומלקין בג'. וא"ת מנ"ל לרש"י שמלקין אותו. וי"ל מדכתיב הכא בן סורר ולהלן כתיב והיה אם בן הכות הרשע וילפינן בן בן לג"ש מה להלן מלקות אף כאן מלקות:
פסוק יח:מ דק"ל על מה מתרין בו עדיו ומפרש בן סורר ומורה אינו חייב כו' וא"כ מתרין בו שלא יגנוב ולא יאכל תרטימר בשר:
פסוק יח:נ ש"מ דל' זולל וסובא שייך בבשר ויין ותו קשה לרש"י וכי בשביל זה נהרג שגונב ואוכל תרטימר בשר ושותה חצי לוג יין ומפרש בן סורר ומורה נהרג ע"ש סופו כו' וא"ת מ"ש דבן סורר ומור' דהגיעה תורה לסוף דעתו ונהרג ע"ש סופו והא בישמעאל כתיב באשר הוא שם ופרש"י לפי מעשיו של עכשיו הוא נידון ולא לפי מה שהוא עתיד לעשות וכו' ע"ש בפירש"י בפרשת וירא וי"ל דהתם גבי ישמעאל כשהיה קטן לא התחיל כלל במידי דשייך לאותה עבירה שימית את ישראל בצמא אבל בן סורר ומורה התחיל באותה עבירה שהרי אוכל תרטימר בשר ועי"ל דאין ב"ד של מעלה דנין על שם סופו אבל מצוה לב"ד של מטה שידונו את הרשעים ע"ש סופן:
פסוק יח:ס ר"ל והורגן וא"ת ולמה נידון בסקילה שהיא חמורה הא רוצח בסייף הוא י"ל דלפעמים שמלסטם את הבריות בשבת והורגן נמצא שמחלל את השבת וחייב בסקילה משום נטילת נשמה:
פסוק כא:ע אין להקשות מנ"ל לרש"י שאין צריך אלא הכרזה והרי כתיב וכל ישראל ישמעו ולמה לא פירש"י שממתינים לו עד הרגל כמו שפי' בפרשת שופטים על וכל העם ישמעו האמור בזקן ממרא וי"ל דהתם כתיב יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה וכאן משמע דאנשי עירו יתחילו לרוגמו תחלה דכתיב ורגמוהו כל אנשי עירו אלא צריך לפרש הכי במעמד אנשי עירו כמו שפירש"י בסמוך על וסקלוה אנשי עירה שכתוב במוציא ש"ר במעמד אנשי עירה ואי אמרת כאן שממתינים לו עד הרגל למה אמר במעמד כל אנשי עירו והא הוי במעמד כל ישראל כיון שכל ישראל היו שם אלא ודאי אין ממתינים לו עד הרגל ומה שכתוב וכל ישראל ישמעו היינו שצריך הכרזה בב"ד. א"נ יש לומר דק"ל למה כתיב ורגמוהו כל אנשי עירו וגו' והא כתיב יד העדים תהיה בו בראשונה וגו' ואין לומר דהא דכתיב כל אנשי עירו במעמד כל אנשי עירו והא כתיב וכל ישראל ישמעו וגו' משמע שהיה במעמד כל ישראל הל"ל ורגמוהו כל ישראל א"כ הדרא קושיא לדוכתה והא יד העדים כתיב ומתרץ וכל ישראל להכרזה הוא דאתא ולעולם ורגמוהו וגו' במעמד כל העיר ועיין עוד מזה לעיל פ' שופטים:
פסוק כב:פ דכתיב והומת ותלית דהוי כלל דמשמע כל המומתים נתלים ואחריו כתיב כי קללת אלהים תלוי דהוי פרט דמשמע דוקא מברך השם נתלה ולא שאר המומתין ואפילו אותן שחייבים סקילה ואי מקרבי להדדי הוי כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט מברך השם אין מידי אחרינא לא השתא דמרחקי מהדדי אתא כלל ומרבה כל המומתין ואתי פרט ומיעט הכלל שאין נתלין אלא הנסקלין דוקא דדמי לפרט במקצת שהן בסקילה כמו מברך השם:
פסוק כג:צ רצ"ל בזה האי כי מה נתינת טעם הוא אשלמעלה ומפרש זלזולו כו' והיינו למאן דאמר כל הנסקלין נתלין אבל לדברי חכמים דס"ל דאין נסקלין נתלין אלא מגדף ועובד ע"א שהוא נמי כמו מגדף צ"ל מה שכתוב כי קללת אלהים היינו מברך השם וקללת לשון קללה אלא לפי שישוב המקרא לפי המדרש הקרוב לפשוטו ומכח סמכיות הפרשיות דכל הנסקלין נתלין מפרש רש"י קללת לשון זלזול עיין בהרא"ם שהאריך כאן ועי"ל דלא תקשה מנ"ל לרש"י דכל הנסקלין נתלין דהא דפי' הכא דקללת לשון זלזול הוא דע"כ תרווייהו משמע מדכתיב קללת אלהים דאי למברך השם לחוד אתי ה"ל לכתוב מברך השם לשון נקיים אלא קללת ל' זלזול הוא ואי לשון זלזול לחוד הל"ל לשון זלזול בהדיא אלא למברך השם נמי אתא. מצאתי:
פסוק כג:ק ר"ל ובפרט ישראל שגם בניו הם לכך לא תלין נבלתו על העץ דמשל לשני אחין כו':