פסוק ב:ומדדו ממקום שהחלל שוכב. מאריכות לשונו דקאמר שהחלל וכו׳ משמע דרמז מאין היו מודדין ונקט כראב״י בפ׳ עגלה ערופה ממקום שנעשה חלל מצוארו וטעמא דמשנתו קב ונקי ומ״מ הר״ם ז״ל פסק כר״ע מחוטמו וע״ש בכ״מ:
פסוק ב:אל הערים וכ׳ לכל צד וכו׳. כ׳ הרא״ם ז״ל לא שהוא חובה למדוד אלא כדי למצוא העיר וכו׳ לפי׳ אם היה מוטל סמוך לעיר שאין בו ספק וכו׳ א״צ מדידה עכ״ל ואחר המחילה לא כן אבי דבהדיא אי׳ התם בש״ס דאפילו נמצא בעליל לעיר היו מודדין שמצוה לעסוק במדידה וכ״פ הר״מ בפ״ט מה״ר:
פסוק ד:אל נחל איתן קשה וכו׳. עמ״ש בחבורי ש״ל במחלוקת שבין רש״י והר״מ בזה:
פסוק ז:ידינו וכו׳ וכי עלתה וכו׳. ההרגש הוא דהול״ל תרווייהו אהדדי ידינו לא שפכו ועינינו לא ראו את הדם הזה ומשני דתרי מילי נינהו ידינו לא שפכו היינו דבר התלוי בהשג יד לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות עד שיסבב שמפני חסרון המזונות הוכרח ללסטם והרגוהו. ועינינו לא ראו ר״ל לא ראינוהו ופטרנוהו בלא לויה שזה תלוי בראיה שכל הרואה חייב ויכול לעשותו וסגולתו גדולה דבטוח באותו דרך מנזק כמו שאז״ל. ומ״ש דהכהנים אומרים כפר וכו׳ דאל״כ למה זה באו על מגן א״ו הנך תרתי מילי חדא אמרו זקנים וחדא כהנים ומוקמי׳ דכהנים אמרו שכן מצינו בכל מקום שהכפרה תלוייה בהם:
פסוק ח:ונכפר וכו׳ הכתוב מבשרם וכו׳. כלומר דלאו למימרא שהכהנים אומרים גם זה ונכפר וכו׳ אלא דברים הללו הכתוב מבשרם דעד האידנא העון היה מוטל על כל יש׳ דהואיל ויש בידם לבקש ולפרסם מי היה הרוצח ולא עבדי הכי הו״ל בכלל הנגלות לנו ולבנינו אבל משעשו כן יכופר דעי״ז מתפרסם החוטא כדמתרגם יב״ע דמן יד נפקין נחיל דמורנין מגו פרתא דעגלתא נגדין ואזלין עד אתרא דקטולא תמן וסלקין עלוי ואחדין בי דינא יתיה וקטלין יתיה:
פסוק י:פירש״י ז״ל כי תצא למלחמה במלחמת הרשות וכו׳ דיוקו של רבינו אפשר דהיינו מדכתיב כי תצא בלשון יציאה דמשמע שיוצא חוצה לארץ דאל״כ הול״ל כי תלחם א״נ כי תלך למלחמה. וכן נראה מפירש״י גופיה בסוטה פ׳ אלו נאמרין דל״ה. והק׳ הגאון הרא״ם ז״ל מנ״ל דברשות דילמא לעולם במלחמת א״י ומאי דכתיב ושבית שביו הוא בשאר אומות הנמצאים בתוכה וע״ש מה שתירץ בדוחק ולעד״ן דמדחזי׳ בפ׳ דלעיל שתלה הענין בערים דכתיב כן תעשה לכל הערים הרחוקות וכו׳ אשר לא מערי הגוים האלה הנה רק מערי העמים האלה וכו׳ לא תחיה וכו׳ ש״מ דבערים קפיד רחמנא שאם הוא בערי א״י לא תחיה כל נשמה הנמצא בתוכה והיינו אפי׳ יהיה משאר אומות ולכך כתיב יתורא דכל ובערים הרחוקות איפכא כל הנמצאים בתוכם שרי לקיימן אפי׳ הם מז׳ אומות דאל״כ הכי הול״ל כן תעשה לכל הגוים הרחוקים וכו׳ רק לעמים האלה וכו׳ א״ו דבערים תלי קרא. וראיתי להרב הנח״י שהק׳ עוד דמאי דוקיא דילמא דוקא כשלא נשבה אז חל ציווי לא תחיה וכו׳ אפי׳ ביפת תואר אבל כשנשבה מותר לקיימה לשם יפת תואר ע״ש ולא ידענא מאי קו׳ שהרי דיוקו של רש״י אינו מן היתר היפת תאר רק מדכתיב ושבית שביו דמשמע דשרי רחמנא לשבויינהו לכתחלה והא א״א לומר במלחמת א״י שכבר נאמר לא תחיה וכו׳. וא״ת אמאי לא פירש״י בפ׳ דלעיל בפסוק כי תצא למלחמה וכו׳ במאי קמיירי כי היכי דקפיד לפרושי הכא וי״ל משום דלא פסיקא ליה דתחלת הענין דהיינו וראית סוס וכו׳ ונגש הכהן וכו׳ מיירי בין במלחמת חובה בין במלחמת הרשות ומאי דמסיים התם מי האיש וכו׳ מיירי ברשות דאילו ברחובה הכל יוצאים אפי׳ חתן מחדרו וכו׳ וכיון דלא מצי לפרושי כוליה עניינא בסגנון א׳ סתם ולא פי׳ מידי:
פסוק י:ושבית וכו׳ ואף על פי שהן וכו׳. איכא למידק באריכות לשון רבינו אמאי אצטריך למימר ואף על פי שהן מז׳ אומות מאחר שאמר לרבות כנעניים אטו לא ידעי׳ דכנענים מז׳ אומות הן. ובספרי נמי לא אתמר אלא לרבות כנעניים שבתוכה. ונראה כוונתו דלא תימא דהא דשרי לקיים הכנעניים שבתוכה דוקא כשנטמעו בתוכם וחזרו לית אותה אומה ששרויים בה אבל אם מחזיקים בשלהם נימא שיהיו בכלל לא תחיה למען אשר לא ילמדו מש״ה איכפל רש״י וכתב ואף על פי שהן מז׳ אומות לומר דאף על פי שעדיין עושים כז׳ אומות אפ״ה ושבית הואיל והם בתוכה. והוכחתו מקרא יתירא וכדכתיב בסוף פרשה דלעיל:
פסוק יא:ולקחת וכו׳ לא דברה וכו׳. דק״ל דמדכתיב הכא ולקחת וכו׳ משמע דהשתא מיד לוקחה לאשה והרי בתר הכי אחר כל המעשים כתיב ואחר כן תבא אליה ובעלתה והיתה וכו׳ ולכך משני דאה״נ והכא לא אתא לאשמועי׳ דהשתא יקחנה אלא קמ״ל טעמא דהכתוב בחר הרע במעוטו כלומר יותר טוב שתקחנה לאשה ע״י היתר הכתוב משתשאנה באיסור. ומ״ש אבל אם נשאה וכו׳ שנאמר וכו׳ טעמיה דדריש הכא סמוכין משום דמוכח מלישנא דקרא מדכתיב בתר הכי כי תהיין לאיש ב׳ נשים והול״ל כי יקח איש ב׳ נשים ומהו לשון תהיין אלא צ״ל דה״פ בשעת לקיחה אינו כן דאדרבא הרי חשק בה אלא דסופו לבא לידי כך שתהיינה כן בודאי שהכתוב מבשרו ומוכח נמי מדכתיב האחת שנואה והיכי קרי לה הכתוב שנואה ומי שרי לשנא אשת נעורים וע״ד שהרגישו רז״ל על כי תראה חמור שנאך כ״ש הכא א״ו דאדלעיל קאי וגזרה היא. וה״נ בפ׳ בן סורר התם נמי איכא למידק לשון כי יהיה דאל״כ הול״ל כי ימצא כדכתיב כי ימצא איש שוכב וכו׳ כי ימצא בקרבך וכו׳ איש או אשה אשר יעשה את הרע וכו׳ א״ו דר״ל דודאי כן יהיה ועוד דאמאי כתיב כי יהיה לאיש הול״ל כי יהיה בן סורר וכו׳ אלא ר״ל לאיש הכתוב לעיל שלקח היפ״ת:
פסוק יג:וישבה וכו׳ שמשתמש וכו׳. דאל״כ יתירא הוא דהא כתיב לעיל והבאתה אל תוך ביתך:
פסוק יג:ובכתה וכו׳. דק״ל דבשלמא בכלהו ניחא דכתיב לשון צוו שמצווה לגלחה וכו׳ אבל בבכיה לא שייך זה ובכתה וכו׳ אם היא מר לה בלבה פשיטא דבלאו הכי תבכה מעצמה ואי לא מאי ובכתה הא אינה יכולה לבכות ומשני שיעשה לה באופן שתבכה בראות עצמה בניוול גדול ותזכור בימי עניה ומרודיה כל מחמדי׳ אשר היו לה בבית והכל כדי שתה׳ וכו׳:
פסוק יד:והיה וכו׳ שסופך וכו׳. נראה דדיוקו מדכתיב אם לא חפצת בל׳ עבר והול״ל אם לא תחפוץ לכך מפ׳ שהכתוב מבשר שבודאי כך יארע כאילו כבר היה כן. אך ק׳ דאמאי אצטר׳ זה והלא כבר נלמד זה מסמיכות הפרשיות וכמ״ש רש״י גופיה לעיל וי״ל דההוא מיירי באיש שהיה נשוי בת ישראל וכדכתיב האחת אהובה וכו׳ והך דהכא בפנוי וצריכי דאי אתמר בהא בהא דוקא מבשרו שישנאה הואיל ואין לו אשה אחרת כדי שלא תהא ראשית אונו מאשה פסולה אבל יש לו כבר אשה אחרת כשרה אימא לא ואי אתמר לההיא אדרבא התם קפיד קרא כדי שלא תהיה הארורה צרה לכשרה אבל הכא אימא לא צריכי:
פסוק יח:ויסרו וכו׳ ומלקין וכו׳. דאל״כ הרי לא נודע כמה גבול היסורין שאחריהם יתחייב מיתה ובגמ׳ נפקא לן מג״ש דבן בן מאם בן הכות הרשע. וז״ש רש״י מתרין בו בפני ג׳ צ״ל דנקט לישנא דמתני׳ והא בגמ׳ פירש דה״ק מתרין בו בפני ב׳ ומלקין בפני ג׳ והתראה זו פירש״י במתני׳ דאינה התראה גמורה דהא אין העדים מתרין בו אלא אביו ואמו אלא כלומר מוכיחין אותו שלא יעשה כן אבל מדברי הרמב״ם בה׳ ממרים אין נראה כן ע״ש:
פסוק יח:בן סורר וכו׳ הא דלא פירש״י זה לעיל בריש הפ׳ ונטר ליה עד הכא היינו דבלא זאת לא הו״מ לאתויי פירושו וטעמו זה לומר דבן סו״מ נהרג ע״ש סופו דא״כ הוה קשה ממאי דחזי׳ גבי ישמעאל כשערערו מלאכי השרת באמרם מי שעתיד להמית את בניך בצמא אתה מעלה לו באר והשיב הקב״ה לפי מעשיו של עכשיו הוא נדון כדכתיב באשר הוא שם וכדפירש״י התם והיכי נימא הכא שנהרג ע״ש סופו אלא צריך לתרץ כמ״ש הרא״ם ז״ל דשאני התם דאכתי לא התחיל ישמעאל באותה עבירה של מים כלל משא״כ הכא שכבר התחיל שגנב וכו׳ וכ״ת היא גופה מנ״ל דהכא כבר התחיל מש״ה מייתי רש״י תחלה ויסרו אותו דהיינו מלקות ש״מ שכבר התחיל דאל״כ מלקות מהיכא תיתי. והשתא מתקיים שפיר פירושו דלא קשה מישמעאל. ומיהו ק׳ דכיון דנהרג ע״ש סופו הו״ל לחייבו סייף דאפי׳ ילסטם הבריות ממש מיתתו בסייף ואמאי הכא בסקילה. וי״ל דכיון דאית לן לחייבו מיתה דייני׳ ליה בסקילה כי היכי דתיהוי ליה נמי כפרה על מה שגרם ע״י מעשיו שהעולם יקללו אביו ואמו באמרם ארור שזה ילד ארור שזה גידל ונמצא כאילו הוא קללם מאחר דאיהו גרמא בנזקין ומקלל או״א בסקילה הילכך דטבא ליה עבדי׳ ליה הואיל ועכ״פ התורה חייבתו מיתה א״נ כמו שאכתוב לקמן על פ׳ ותלית וכו׳ וע״ש:
פסוק כא:וכל ישראל וכו׳ הכרזה וכו׳ עיין מ״ש לעיל גבי זקן ממרא:
פסוק כב:וכי יהיה וכו׳ סמיכות וכו׳. ה״נ מוכח למדרש סמוכין מדכתיב וכי יהיה בוי״ו דאל״כ הול״ל כי יהיה:
פסוק כב:ותלית וכו׳ כל הנסקלין וכו׳. אע״ג דסברא דיחידאה היא דלרבנן אין נתלה אלא המגדף והעע״ז ומפשט הכתוב ליכא הוכחה טפי לסברא זו מ״מ נקט רש״י הכי לפי שמתיישב טפי עם דרשת הסמיכות דלעיל דלא מסתבר לומר דלפי שהוא להוט אחר גרונו יבא לעע״א או לגדף הילכך ניחא לפי״ז לומר כל הנסקלין נתלין ונימא דלהיותו להוט אחר גרונו וסופו לעמוד בפרשת דרכים וילסטם הבריות ועי״ז יחלל את השבת שילסטם גם בשבת ויהא נדון בחמורה דהיינו בסקילה ועליה כתיב ותלית אותו:
פסוק כג:כי קללת וכו׳ וישראל הם בניו משל וכו׳. הרבה דיוקים איכא למידק בלשון רבינו בזה חדא מה היתה כוונתו במה שהוסיף לומר וישראל הם בניו דהוה סגי במ״ש שהאדם עשוי בדמות דיוקנו ואם הכוונה כמ״ש הרב הנח״י כי אע״פ שכל האדם עשוי בדמות דיוקנו הואיל וישראל הם בניו הו״ל כתאומים הוא רחוק מאוד לע״ד דס״ס א״כ לא הול״ל משל לב׳ אחים תאומים אלא משל לאב ובנו שדומין זה לזה. תו איכא למידק דמאי צריך למשל בדבר פשוט שהיה מובן ממילא באמרו שהאדם בדמות דיוקנו. ועוד יש לדקדק באמרו כי א׳ נעשה מלך אמאי קאמר לשון נעשה שהוא לשון דלא שייך לפי המובן בנמשל אלא הול״ל א׳ מלך. ועל הכל עיקרא דמלתא ק״ט דאטו בשופטני עסקי׳ וכמו שהק׳ הרמב״ן והרא״ם ז״ל כי איך יחשוב שום חושב שזה התלוי הוא המלך שלא ראה אותו עין כל בריה וכתיב ואל מי תדמיון אל ע״ש ובפרט שאמר כל הרואה אותו אומר המלך תלוי והיכי קאמר כל הרואה אותו והלא אפילו יונח שיעלה זה על דעת שום אדם אין ספק שלא יהא אלא איזה טפש ומשוגע לגמרי. אלא נלע״ד שרבינו ז״ל כל רז לא אניס ליה ודבר גדול נתכוון ללמדנו בזה והיינו שידוע שהאדם החוטא ע״י הפגם מסלק מעליו צלם אלהים וכמ״ש המקובלים ז״ל וא״כ לפי״ז באמת זה החוטא שתלוהו ליכא בהא שום פגם וזלזול להניחו תלוי הואיל ולפי האמת כבר נסתלק מעליו צולמא קדישא משעת החטא אלא דמ״מ הואיל וישראל הם בניו כלומר שכלם בנים למקום נמצא שכלם אחים א״כ כל מי שיראה בר ישראל תלוי יאמר הרי צלם אלהים תלוי ואע״ג דלפום קושטא לאו הכי הוי כדאמרן מ״מ הרואים אינם יודעים שנסתלק ממנו דאינו דבר הניכר והוי זלזולו של מלך. ובזה נכונו מאד דברי המשל האחים התאומים הם בני ישראל א׳ נעשה מלך זה הצדיק דעבד מלך מלך ומאן מלכי רבנן ודייק לשון נעשה מלך וא׳ נתפס ללסטיות שחטא ואבד צלם אלהים ואפ״ה כל הרואה אותו אומר המלך תלוי כלומר צלם אלהים תלוי וה״ז זלזול. ודוק כי הוא בעיני אמת כפתור ופרח:
