פסוק ד:וערפו פירש"י בקופיץ קופץ את ערפה בקופיץ וכו' שלא הניחוהו לעשות פירות עכ"ל. וה"ק שלא הניחוהו לקיים מצות. והמפרשו שלא הניחוהו להוליד בנים טועה. דאיתא פ' בתרא דסוטה על זה מאי היא אילימא פרייה ורבייה אזקן ואסריס הכי נמי דלא ערפינן אלא מצות. כ"פ רבי' אליקים:
פסוק ח:כפר לעמך ישראל. תימא כיון שאמרו ידינו לא שפכה מאי כפרה שייכא. וי"ל משום דכל ישראל ערבים זה לזה. ולפי פשוטו כפר כמו גלה כלו' גלה לעמך מי הרוצח שכל זמן שלא נודע מי הרגו גואל הדם ימית את מי שאין דינו למות. וכן מצינו בישעיה וכפר בריתכם את מות שהוא כמו וגלה כמו שת"י ב"ע. כפר"מ מקוצי. לכך צוה המקום לקחת עגלת בקר אשר לא עבד בה ולא משכה בעול ולערפה בנחל שלא יעבד להראות לעולם סימן ואות שכשם שהעגלה תמה והקרקע תמה כן אנו תמימים ונקיים מן החלל הזה. ולכך היו זקני העיר רוחצין את ידיהם להראות שכשם שידינו נקיות מכל סחי ומאוס כך אנו נקיים מן החלל הזה. ומכאן רמז לרחוץ ידים כשמת מת אחד בעיר כי לא מטהרה הוא שהרי אויר חוצה לארץ מטמא אלא רמז לידינו לא שפכו את הדם הזה. כפר"ת מאורליי':
פסוק ט:ואתה תבער הדם הנקי. תימא היה לו לומר את דם הרוצח. י"ל דקאי אנרצח והכי פי' כשתמצא ההורג אז ישקוט הדם שלא יבצבץ. ד"א ואתה תבער כלומר כאשר תעשה הטוב והישר כהלכה יתבער הדם שתכיר הרוצח מתוך העדות וכו'. וצוה הקב"ה להביא עגלה ערופה כדי שיהיה קול לנרצח שמתוך כך יבאו מכיריו ולא תהיה אשתו עגונה:
פסוק י:כי תצא למלחמה. פירש"י לרבות כנענים שבתוכה אע"פ שהם משבעה עממים ועל זה אמר ולקחת לך לאשה. ואצטריך קרא דלעיל והיה כל העם הנמצא בה וגו'. שאם לא היה זה הכתוב הייתי אומר מה שהתיר כאן משום יצר הרע אבל בעלמא לא. ואם לא היה קורא ושבית שביו מכח והיה כל העם הנמצא בה וגו'. לא הייתי יודע התר ביפת תאר כי נראה כאלו היה עושה בעל כרחו ועוד דאותו פסוק אינו משתדל כלל באישות כי אם בעבדות להכי כתב שניהם:
פסוק י:על אויביך. אבל שאינו אויביך לא דהעכו"ם לא מעלין ולא מורידין והא דאמר טוב שבעכו"ם הרוג היינו דוקא במלחמה. וא"ת למה נסמכה פ' כי תצא לפ' עגלה ערופה. וי"ל שבעכו"ם אין דין עגלה ערופה ולא כמו שדרש שאול המלך ומה על נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה ובזה טעה והחייה אגג מלך עמלק. וכתוב וירב בנחל על עסק נחל:
פסוק י:ושבית שביו. פירש"י לרבות כנענים אע"פ שהם מז' אומות. ותימא והא בז' אומות נאמר לא תחיה כל נשמה. וי"ל לרבות כנענים שנשאו נשים מאומה אחרת ומהם הולידו בנות והם מתיחסות אחר אמן ולא אחר אביהם דאמרינן ולדה כמוה ועליהם נאמר לא תחיה כל נשמה ומותרות לקיים ביפת תואר אבל כנעני הבא על הכנענית וילדו בת ונתיישב שם אסור ביפת תאר דכתיב לא תחיה כל נשמה:
פסוק יא:ולקחת לך. פי' וחשבתה בלבך לקחתה לך לאשה כמו ואקח אותה לי לאשה. ויגיד זה דכתו' ובעלתה והיתה לך לאשה מכלל דעד השתא לאו אשתו היא. י"מ שביאה ראשונה מותרת מיד. וא"ת ולר' שמעון בר' אליעזר דאמר כופה ומטבילה לשם עבדות וחוזר ומטבילה לשם בת חורין אם כן יעשה זה ולא יבא עליה באסור. וי"ל לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע אם אינו יכול להמתין יבא עליה מיד ולמ"ד שאינו יכול לבא עליה עד לאחר כל המעשה א"כ לית ליה לר' יכפונה ויטבילנה ולדידיה הא לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע דאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו. בקדושי' בעי כהן מהו ביפת תאר משום דרבי בהו מצות יתירות להכי בעי ואיכא תרי לשני התם איכא דאמרי בביאה ראשונה וכולי עלמא לא פליגי דאסור כי פליגי בביאה שנייה. ואיכא דאמרי בביאה שנייה כולי עלמא לא פליגי דשרי כי פליגי בביאה ראשונה. והקשה הר"ר יהודה מאי בעי פשיטא דשרי דהא פינחס היה עמהם והוא היה משוח מלחמה דכתוב וישלח אותם ואת פינחס ועל כלם נאמר ושבית שביו הרי הותרה יפת תאר לכהן ובענין זה אמרינן ביבמות פ' הבא על יבמתו דגיורת פחותה מבת ג' מותרת לכהונה דכתי' החיו לכם ופינחס היה עמהם אלא עמד על הספר. ואני שמעתי דבירושלמי אמר דלא הותרה יפת תאר עד לאחר שבע שכבשו ושבע שחלקו:
פסוק יב:והבאתה אל תוך ביתך. פירש"י שלא ילחצנה במלחמה לבא עליה כיון שהותרה לו. פ"א שלא יטול חליצתה בגדים נאים שעליה וה"ק קרא והבאתה אל תוך ביתך ואח"כ והסירה אבל הפשט כך הוא והבאתה אל תוך ביתך מאחר שהיא אשתך לא תבזנה להניחה בבית אח':
פסוק יב:וגלחה את ראשה. כמין מצורע ואף הזאה ג' וז' טעונה כדין לוקחה בשבי כדמפרש במכות:
פסוק יג:והסירה את שמלת שביה. לפי ששמשה בהם ע"ז ואינו נכון שתשמש בהם לפני המקום לכך אמר יעקב הסירו וגו' והחליפו שמלותיכם. ואלו היה יכול לימול לדבה ולדבות שרירות לבם הרע היה דין אך ישנה במה שיוכל לשנות. תימא לר' שמעון דאמר כופה ומטבילה בשם עבדות א"כ היאך תמצא ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים כל שעה תעשה כן. ותירץ ר"י מה שצריך להמתין ירח ימים כגון שלא החזיק בה מתחלה לשם עבדות דר' אליעזר קאמר שהחזיק בה מתחלה לשם עבדות:
פסוק יג:ואחר כן תבא אליה ובעלתה וגו'. אפי' מאן דשרי ביאה ראשונה לאלתר ביאה לשם אישות לא שרי אלא לאחר כל המעשים האלו. והקשה ר"ת תמר בת יפת תאר היתה והיאך אמרה לאמנון דבר אל המלך כי לא ימנעני ממך ואם דוד לא בא עליה אלא לאחר כל המעשים הנה נאמר כי אז היתה גיורת גמורה אם כן היתה אחות אמנון מן האב ואיך היתה מותרת לו. עוד מפרש ר"ת דביאה ראשונה מותרת במלחמה וביאה שנייה אחר כל המעשים. והא דאמ' שלא ילחצנה במלחמה פי' אם ישהא במלחמה ג' חדשים לא יכופנה לעשות כל המעשים כדי לבא עליה שנייה. ולפיכך יש ליישב שמא אם תאמר נתעברה מעכו"ם (ממנה) קודם (שיבם ביאה עליה) דוד להכי שריא לאמנון ומה שקרא אותה בת מלך לפי שדוד גדלה וא"ת שביאה ראשונה אסורה עד לאחר כל המעשים מהו לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע והלא אסורה היא עד לאחר כל המעשים. וי"ל אינו דומה מי שיש לו פת בסלו לכוף את [יצה"ר] למי שאין לו. וא"ת אם ביאה ראשונה לא שריא עד לאחר כל המעשים א"כ הויא בת חורין גמורה מה הוצרכה אז תורה להתיר כנגד יצר הרע. והר"ר אליקים תירץ לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע אם אינו יכול לכוף את יצרו. וראיה מספרי דפי' כי תראה חמור שונאך וכתוב כי תראה שור אחיך ומשני לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע שלבו נוקפו נגדו לעזור לו אבל מצוה משונאו כדי לכוף את יצרו. כפ"ח: