פסוק א:כי ימצא. ולא מצוי:
פסוק א:חלל. ולא חנוק ולא מפרפר:
פסוק א:באדמה. ולא טמון בגל:
פסוק א:אשר ה' אלהיך נתן לך. לרבות בעבר הירדן:
פסוק א:לרשתה. פרט לירושלים:
פסוק א:נפל. ולא תלוי באילן:
פסוק א:בשדה. ולא נמצא במים:
פסוק א:לא נודע מי הכהו. פרט לשנודע לאחד בעולם:
פסוק ב:ויצאו זקניך. מיוחדים שבזקניך זו סנהדרי גדולה:
פסוק ב:ויצאו. הן ולא שלוחן. זקניך שנים. ושפטיך שנים. ואין ב״ד שקול הרי חמשה ראב״י אומר זקניך הן ע״א סנהדרין. ושפטיך. זה מלך וכ״ג. ומדדו אל הערים אשר סביבת החלל. שימדדו מהחלל להעיר ולא מעיר לחלל:
פסוק ג:והיה העיר הקרבה. ולא קרובות. [פי' אם שני עיירות קרובים בשוה. אין מודדים להם]. ראב״י אומר מביאין שתי עגלות:
פסוק ג:ולקחו זקני העיר ההוא. ולא זקני סנהדרין שבירושלים:
פסוק ג:עגלת בקר. ר״א עגלה בת שנתה ופרה בת שתים וחכ״א עגלה בת שתים וכו':
פסוק ג:עגלת בקר אשר לא עבד. עבד כתיב וקרינן עובד מה עבד דניחא ליה אף כו' אין לי אלא עבד. משך בעול מניין ת״ל אשר לא משכה בעל. ומה ת״ל אשר לא עבד אף דלא משכה:
פסוק ד:איתן זו קשה. וכה״א גוי איתן. איתן מושבך:
פסוק ד:אשר לא יעבד בו וגו'. אף לשעבר. דברי ר' יאשיה. ר״י אומר להבא דווקא:
פסוק ד:ולא יזרע. אין לי אלא זריעה. מנין לרבות הכל ת״ל אשר לא יעבד. א״כ למה נאמר זריעה. מה זריעה מיוחד. שהיא בגופה של קרקע. אף כל כו'. יצא סורק פשתן ודומיהן:
פסוק ד:וערפו שם. נאמר כאן עריפה ונאמר בחטאת עוף ממול ערפו מה להלן מאחוריו:
פסוק ד:בנחל. אפילו אינו איתן כשר. זקני עיר. נמצא סמוך לעיר אשר אין בה ב״ד אין מודדין לה ומנין שמודדין והולכין לעיר שיש בה ב״ד ת״ל ולקחו זקני העיר וגו':
פסוק ה:לשרתו ולברך בשם ה'. מה שירות שתוי יין אסור אף ב״כ וכו' אי מה שירות בע״מ אסור מקיש לנזיר מה נזיר מותר. אי מה נזיר אסור בחרצן מקיש לשירות מה שירות מותר וכו':
פסוק ה:ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע. מקיש ריבים לנגעים מה נגעים ביום אף וכו' ומקיש נגעים לריבים מה ריבים שלא בקרובים אף כו'. יכול מה ריבים בג' אף כו' ת״ל או אל אחד מבניו הכהנים:
פסוק ה:ונגשו הכהנים. מלמד שכל המעשים נעשים דווקא בפני כהנים:
פסוק ו:ירחצו את ידיהם וגו'. על מקום עריפתה ירחצו וכו':
פסוק ז:וענו ואמרו ידינו לא שפכה. וכי ס״ד שב״ד שופכי דמים הם אלא שלא פטרנוהו בלא מזונות:
פסוק ז:ועינינו לא ראו. שלא פטרנוהו בלא לויה:
פסוק ח:כפר לעמך ישראל. כהנים אמרו כפר. כפרה כתיב בה כקדשים:
פסוק ח:וענו. בלשון הקודש:
פסוק ח:וכל זקני וגו'. אפילו מאה:
פסוק ח:ונכפר להם הדם. רוח הקודש אומר זה:
פסוק ח:אשר פדית. ראוי כפרה זו שתכפר על יוצאי מצרים:
פסוק ח:כפר לעמך. אלו החיים. אשר פדית. אלו המתים. אשר פדית. ע״מ כן פדית שלא יהיה בנו שופכי דמים. ד״א ע״מ כן פדית שאם נחטא לפניך תכפר לנו.
פסוק ט:ואת' וגו'. הוקשו כל שופכי דמים לע״ע מה עגלה מן הצואר אף וכו' יכול מה כאן בקופיץ אף כל וכו' ת״ל ואהבת לרעך כמוך:
פסוק ט:ואתה תבער. בא ללמד שאם אחר כל המעשים נמצא ההורג שהורגין אותו:
פסוק ט:כי תצא למלחמה. במלחמת הרשות הכתוב מדבר:
פסוק ט:על אוביך. כנגד אויביך להכניעו ולא לכבוש ולהרבות ארצות:
פסוק ט:ונתנו ה' אלהיך בידך. אם עשית כל האמור בענין סוף שה' אלהיך נותנו בידיך:
פסוק ט:ושבית שביו. לרבות כנענים שבה [כי לשון שביו משמע מה ששלל האויב מאחר]
פסוק יא:וראית בשביה. בשעה ששוללין ובוזזין ולא לאחר זמן:
פסוק יא:אשת. אע״פ שהיא א״א:
פסוק יא:יפת תאר. לא דברה תורה אלא כנגד יצה״ר. אע״פ שהיא כעורה שנאמר וחשקת (כי חשק הוא דבוק בלי שום טעם):
פסוק יא:ולקחת לך לאשה. ולא לשפחה:
פסוק יא:לך לאשה. ולא לאביו ולא לבנו:
פסוק יב:והבאתה אל תוך ביתך. כאן בא להורות שכבודה בת מלך פנימה וכן מנשים באוהל וגו' לכן אמר אל תוך ביתך ולא אל ביתך. שתשב באהל בביתך. כי כל הניוולים שעושה לה הוא כנגד יצרו אבל לא לבזותה בפני אחרים. וכן אמר אצל מש״ר ושנאה ושם לה עלילת דברים ונחשב לעון כי הוציא שם רע וגו':
פסוק יב:והבאתה אל תוך ביתך. תיכף אחר בעילה ראשונה לא תוכל לעזוב אותה במקומה אלא תביא אותה לתוך ביתך. אל תוך ביתך. ולא לבית אחר. וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה. ר״א אומר תקוץ ר״ע אומר תגדל:
פסוק יג:והסירה את שמלת שביה מעליה. מלמד שמעביר ממנה בגדים נאים ומלבישה בבגדי אלמנות שהגוים ארורים הם שבנותיהם מתקשטות במלחמה בשביל להזנות אחרים והיא תחבולה במלחמה שהשונא ישים עיניו ולבו אל בגדים הנאי' ויסור לבבו מכלי מות של מלחמה ולא ישמור עצמו ולמדו רז״ל להעביר ממנה בגדים נאים. ממלת שמלת המורה על בגד העליון העשוי להתקשט. וכן ולא ילבש גבר שמלת אשה. ותרגומו ולא יתקן גבר בתיקוני אתתא. ודיין כן ממלת שמלת שדרכה להתקשט בה ולהנות בתיקונה:
פסוק יג:וישבה בביתך. בבית שמשתמש בו נתקל בה ונכנס נתקל בה ויוצא רואה בקלקולה ורואה בניוולה:
פסוק יג:ובכתה את אביה ואת אמה. ר״א אומר אביה ואמה ממש ר״ע אומר אין אביה ואמה ממש אלא ע״ז שנאמר אומרים לעץ אבי אתה ולאבן את ילדתנו כי היו עובדים בעבור השפעתם. ובדצח״ם יש זכר ונקבה. דומם הוא נקבה. וצומח הוא זכר. ובעבור השפעת אכילתם עבדו את העצים הצומחים. וקראו אותם אבי מפני שהוא זכר. ומפני השפעת כספם וזהבם עבדו את האבן הדומם. וקראו אותה אמי ובעבור העבודה עצמה נקרא אב. ואחר שהולך בנימוסיה נקרא אם. כמו שאמר שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך:
פסוק יג:ירח ימים. סתם ירח הוא חידש. וכשאמר ירח ימים הוא חודש מלא שלשי' יום:
פסוק יג:ואח״כ תבוא אליה. הא אם לא עשה את כל המעשים האלו ובא עליה ה״ז בעילת זנות. ואמר שלשה לשונות כפולים במלות שונות. תבוא אליה. ובעלתה. והיתה לך לאשה. וכן נאמר וכתב לה ספר כריתות ושלחה מביתו ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר. אמר ושלחה ויצאה והלכה. מזה למדו לכתוב בגופו של גט ר״י אומר ודן די יהוי ליכי מנאי ספר תרוכין ואגרת שבוקין וגט פטורין למהך להתנסבא לכל גבר די תיצבייין כי עשרה דברים יש בין איש לאשה. שבעה מלאכות שהאשה חייבת לעשות לבעלה. ושלשה דברים שחייב הבעל לאשתו שארה כסותה ועונתה וזהו אמרו ושלחה מביתו. הוא מאישות. ויצאה מביתו. שהיא פטורה מלעשות מלאכתו. והלכה והיתה לאיש אחר. שאין חייב לה עוד שארה וכסותה ועונתה והיתה לאיש אחר והוא. יעשה לה שלש אלה וכן הוא גופו של גט ספר תרוכין. מאישות. וכמ״ש ושלחה מביתו וכתרגומו ותריך. וגט פטורין. שנותן לה שטר שהיא פטורה מלעשות מלאכתו כמ״ש ויצאה מביתו נקיה ממלאכתו ואגרת שבוקין למהך להתנסבא לכל גבר וכו' וכמ״ש והלכה והיתה לאיש אחר ואינו חייב לה עוד במזונותיה וכו' כי שבק אותה למהך להתנסבא לכל גבר די תיצבייין. וזה אמרו כאן תבוא אליה. הוא מעשה אישות. ובעלתה. שיהיה לה לבעל שהיא חייבת לעשות מלאכתו. ולקחת לך לאשה. שמחוייב בשארה וכסותה ועונתה. ואמר ובעלתה. כי אמר ר״א מימי לא קראתי לאשתי אשתי אלא ביתי. מפני שלקיחת אשה היא לשני דברים לשם אישות. ולשם גברת ועקר' הבית ולכן לא קרא אותה אשתי לשון מגונה אלא ביתי לכוונ' השניה וזהו אומרו והיה ביו' ההו' תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי והסירתי את שמו' הבעלי' מפיה כי עבוד' ה' יתעלה הוא בעבור שני דברי' האחת בעבור טובו וחסדו שנותן לחם לכל בשר. השני בעבור אהבתו כאהבת איש ואשה וכמשוש חתן על כלה לכן אמר תקראי אישי בעבור אהבתו תעבוד אותו ולא תקראי לי עוד בעלי בעבור השפעתו כי בעבור זה הטעו אחרי הבעלים שאמרו שהם נותנים להם לחמם ומימם כו':
פסוק יד:והיה אם לא חפצת בה. הכתיב מבשרך שאתה עתיד לשנאותה:
פסוק יד:לנפשה. ולא לבית אלהיה. לנפשה. שאם היתה חולה ימתין עד שתבריא. ק״ו לבנות ישראל שהן קדושות וטהורות:
פסוק יד:ומכר לא תמכרנה. אין לי אלא שלא ימכרנה בכסף. מניין שלא יתננה במתנה ושלא יעשה בה טובה ת״ל ומכר לא תמכרנה בכל מיני מכירות:
פסוק יד:לא תתעמר בה תחת אשר עניתה. אפילו עינוי יחידי:
פסוק טו:כי תהיין. במי שיש בהם הויה יצאה שפחה ונכרית שאין בהם הויה:
פסוק טו:וילדו לו בנים. מי שהולדות שלו. יצאה שפחה ונכרית שאין הולדות שלו. נאמר כאן ג' פעמים אהובה ושנואה וב' פעמים שנואה לבד. אהובה ושנואה הראשון שאפילו הן מרובות. כי ס״ד נשים אין לי אלא שתים מרובות מניין ת״ל וילדו לו בנים האהובה והשנואה וכתיב וילדו לשון רבים אפילו הן מרובות אין לי אלא מקצתן אהובות ומקצתן שנואות ומקצתן יש שאינן אהובות ולא שנואות כולן אהובות ושנואות מניין כגון שיש עשרה נשים חמשה אהובות וחמשה שנואות ת״ל האהובה והשנואה שנית. מניין אפילו אחת והיא אהובה ושנואה שהיתה אהובה לו ואח״כ שנואה ת״ל אהובה ושנואה שלישית ונאמר עוד שניאה על אנוסה ומפותה. ונאמר עוד שנואה שהיא שנואה למקום ואיזה היא אלמנה לכ״ג וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט:
פסוק טו:וילדו לו בנים. ולא בנות:
פסוק טו:והי' הבן. ולא טומטום ואנדרוגינוס:
פסוק טו:הבכר. ולא ספק כגון שנתערבו:
פסוק טו:והיה. עד שיהי' בן ובכור בשעת הויה ויש בהן לקולא ולחומרא. טומטום שנקרע ונמצא זכר אינו נוטל פי שנים. כיון שהיה בשעת הויה טומטום והוא לחומרא. ולקולא אם נתערב אח״כ ובשע' הויה היה נודע שהוא בכור נוטל פי שנים:
פסוק טו:לשניאה. הכתו' מבשרך שיהיה בן הבכור לשנואה:
פסוק טז:והיה ביום הנחילו. ביום אתה מפיל נחלות ואי אתה מפיל בלילה:
פסוק טז:הנחילו את בניו. שהוא יכול להוריש בן בין בניו ליתן לו את כל נחלתו. אבל הבכו' לא יוכל לבכ' וגו':
פסוק טז:את אשר יהיה לו. ואצל הבכור נאמר לתת לו פי שנים בכל אשר ימצא לו שהפשוט נוטל בראוי כבמוחזק. לכן נאמר אשר יהיה לו לשון עתיד והבכור אינו נוטל בראוי כבמוחזק. לכן נאמר בכל אשר ימצא לו בשעת ירושה לבד:
פסוק טז:לא יוכל לבכר. ולא נאמר לא יבכר אפילו עבר וביכר אין מעשיו כלום:
פסוק טז:על פני בן השנואה. אפילו יצא הפרצוף של הבכור לא יוכל לבכר שנאמר על פני:
פסוק יז:יכיר. יכירנו לאחרים. נאמן איש לומר בני זה בכורי הוא:
פסוק יז:לתת לו. שאין הבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן שנאמר לתת. מתנה קריא רחמנא מה מתנה עד דמטי לידיה דאב אף חלק בכורה עד דמטי לידיה דאב:
פסוק יז:כי הוא ראשית אנו. את שלבו דוה עליו. יצא המפלת סנדל או שפיר מרוקם או שליא והיוצא מחותך:
פסוק יז:ראשית אנו. ולא אונה כגון בכור לאמו:
פסוק יז:לו משפט הבכרה. לאיש משפט הבכרה ולא לאשה. לתת לו. ולא ליבם פי שנים. ומשפט הבכור' שאפילו בת נוטלת חלק הבכור' של אב כמו בנות צלפחד שנ' משפט הבכורה ולהלן נאמר לחקת משפט. רק שאין בבנות דין בכור' וכל הבנו' נוטלות בשוה:
פסוק יח:כי יהיה לאיש בן. בן ולא איש. בן ולא בת. כי יהיה. משעת הויה ולא טומטום שנקרע שאין נידון בבן סורר ומורה. סורר בתור' שבכתב ומורה בתורה שבע״פ. ועוד נאמ' סורר ומורה. סורר בתורה. ומורה במצות:
פסוק יח:איננו שמע בקול אביו ובקול אמו. יכול אפי' אמ' לו אביו להדלי' את הנר בשבת ולא שמע לו ולא הדליק ת״ל להלן איננו שמע. מה איננו שמע האמור להלן זולל וסובא. אף האמור כאן זולל וסובא:
פסוק יח:בקול אביו ובקול אמו. עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו:
פסוק יח:ויסרו אתו. במכות:
פסוק יח:ולא ישמע אליהם. מלמד שמלקין אותו בפני שלשה. ודוקא אם חזר וקלקל אחר ההתראה:
פסוק יט:ותפשו בו. ולא גידמין:
פסוק יט:אביו ואמו. ואם רצו אביו ואמו למחול לו הוא מחול. ואם אביו רוצה. ואמו אינה רוצה. או אמו רוצה ואביו אינו רוצה. הוא פטור:
פסוק יט:והוציאו. ולא חגרין:
פסוק כ:ואמרו. ולא אלמין כי מצינו במוציא שם רע נאמר והוציאו ואחר כך נאמר ואמר אבי הנערה וכאן נאמר ואמרו שיהיו שניהם שוין שלא יהיו אלמים:
פסוק כ:איננו שמע בקלנו. ולא חרשין:
פסוק כ:ואמרו. שיהיו שניהם שוין בקול. לפי שנאמר בקלנו חסר יו״ד משמע קול אחד של רבים ואלו נאמר בקלינו היה משמע קולות שונות של רבים ונאמר בכל אחד לשון רבים שיהיו שניהם שלמין:
פסוק כ:אל זקני עירו. זו סנהדרין. ואל שער מקמו. במעמד שער מקומו. וכן נאמר ונגשו הכהנים בני לוי וגו' וענו ואמרו וגו'. וזאת אמרו הזקנים ולמה היה הגשת הכהנים כדי שיאמרו הזקנים במעמד הכהנים:
פסוק כ:בננו זה. שלקה בפניכם ואם מת אחד מהם אשר לקה בפניה' פטור:
פסוק כ:סורר ומרה. הוא כמ״ש ונהמת באחריתך וגו' איך שנאתי מוסר ותוכחת נאץ לבי ולא שמעתי בקול מורי ולמלמדי לא הטיתי אזני כמעט הייתי בכל רע בתוך קהל ועדה. כי לשון מוסר הוא להווסר בחבלי המוסר לבלתי לכת אחרי שרירות לבו הרע. ותוכחת הוא בדברים להתווכח עמו. איך שנאתי מוסר הוא זולל וסובא. ולא שמעתי בקול מורי וגו' לא שמעתי בקול מורי הוא מורה. ולמלמדי לא הטיתי אזני הוא סורר. ותוכחת נאץ לבי הוא איננו שמע בקלנו. כי נאץ ביאורו לשון מיאוס ושיקוץ שנפשו קצה בהם לכן אמר נאץ לבי. כמעט הייתי בכל רע ע״ד שארז״ל מפני שאכל טרטימר בשר הוא נידון כעבירה חמורה כמגדף וכיוצא בו. שבהם נאמר ובערת הרע מקרבך ואצלו נאמר ג״כ ובערת הרע וז״א כמעט בעבור דבר מועט הוא שוה ככל רע. בתוך קהל ועדה כמ״ש אל זקני עירו ואל שער מקמו. עדה הוא סנהדרין שנאמר ושפטו העד' והצילו העדה. קהל הוא שער מקומו:
פסוק כא:ורגמהו כל אנשי עירו באבני' ומת. כל מקום שנאמ' באבנים נאמר אצלו ומת כמ״ש באבנים יכול באבנים מרובות ת״ל אבן יכול באבן אחת ת״ל באבנים אמור מעתה לא מת בראשונה ימות בשניה ולכן נאמר אצל באבני' ומת שירגום אותו באבנים עד שימות ולא יותר:
פסוק כא:ורגמהו. ולא כסותו:
פסוק כא:ובערת הרע מקרבך. הוא טעם על מיתתו כי טומאתו מתפשט בכל אנשי עירו ויבערו הרע מקרבם. ואצל אשת איש בעולת בעל נאמר ובערת הרע מישראל ולא נאמר מקרבך לפי שעון בעולת בעל המשפט בכל ישראל:
פסוק כא:וכל ישראל ישמעו ויראו. ד' צריכים הכרזה ואצל כלם נאמר ישמעו ויראו. בזקן ממרא. ומסית. ועדים זוממין. ובן סורר ומורה:
פסוק כב:וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת. הוא מצות עשה להמית את האיש אשר יהיה בו משפט מות. ונאמר באיש מכאן הוא לימוד לכל המצות שהקטן פטור. ואמר חטא משפט מות. חטא הוא שוגג ואיך יהיה משפט מות. וגם היה לומר וכי יעשה איש ואמר וכי יהיה באיש. וביאורו הוא אם נעשה לו ממשפט מות חטא והוא שוגג כגון שעשה תשובה כאש' מוציאין אותו למיתה והוא צועק שמתחרט על העבר ולא יעשה עוד ועושה תשובה מיראה ונעשו לו זדונות כשגגות. אמרה תורה מכל מקום והומת כמ״ש רז״ל (מכות י״ג ב') רע״א חייבי כריתות ישנן בכלל מלקות ארבעים שאם עשה תשובה ב״ד של מעלה מוחלין להם חייבי מיתות ב״ד אינן בכלל מלקות ארבעי' שאם עשה תשוב' אין ב״ד של מטה מוחלין להם ולכן כתיב וכי יהיה באיש ולא אמ' וכי יעשה איש ור״ל שיהי' בו רק קצת מחטאו אשר עשה שנעשה מזדוני שוגג:
פסוק כב:באיש והומת. שאין שנים מומתין ביום אחד:
פסוק כב:ותלית אתו. ולא אותה:
פסוק כב:אתו. ולא כסותו. אתי. ולא שנים ביום א'. אתי. על אותה עבירה נתלה ולא על עבירה אחרת:
פסוק כב:על עץ. תלוש ומשוקע בקרקע ולא מחובר. והומת ותלית. לא כדרך שהגוים עושין תולין ואח״כ ממיתין אלא והומת ותלית:
פסוק כג:לא תלין. הוא ל״ת:
פסוק כג:כי קבור תקברנו ביום ההוא. מ״ע:
פסוק כג:קבור תקברני. לרבות כל המתים לקבורה:
פסוק כג:ביום ההוא. יכול אפי' לכבודו ת״ל על העץ מה שאינו לכבוד:
פסוק כג:כי קללת אלהים תלוי. אלהים הוא להפליג הדבר כמו הררי אל שלהבת יה וכן כאן פירושו בזיון גדול מופלג מאוד והוא בזיון התליה כי קללה הוא לשון בזיון בכל מקום:
פסוק כג:ולא תטמא את אדמתך. הוא בהמ״ק ששם מזבח האדמה ולכן נאמר אדמתך שמשם נברא אדם הראשון ממקום המזבח:
פסוק כג:אשר ה' אלהיך נתן לך. זה כלל הארץ:
פסוק כג:נחלה. זו ירושלים:
