א וְשָׂרַי֙ אֵ֣שֶׁת אַבְרָ֔ם לֹ֥א יָלְדָ֖ה ל֑וֹ וְלָ֛הּ שִׁפְחָ֥ה מִצְרִ֖ית וּשְׁמָ֥הּ הָגָֽר׃ ב וַתֹּ֨אמֶר שָׂרַ֜י אֶל־אַבְרָ֗ם הִנֵּה־נָ֞א עֲצָרַ֤נִי יְהוָה֙ מִלֶּ֔דֶת בֹּא־נָא֙ אֶל־שִׁפְחָתִ֔י אוּלַ֥י אִבָּנֶ֖ה מִמֶּ֑נָּה וַיִּשְׁמַ֥ע אַבְרָ֖ם לְק֥וֹל שָׂרָֽי׃ ג וַתִּקַּ֞ח שָׂרַ֣י אֵֽשֶׁת־אַבְרָ֗ם אֶת־הָגָ֤ר הַמִּצְרִית֙ שִׁפְחָתָ֔הּ מִקֵּץ֙ עֶ֣שֶׂר שָׁנִ֔ים לְשֶׁ֥בֶת אַבְרָ֖ם בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַתִּתֵּ֥ן אֹתָ֛הּ לְאַבְרָ֥ם אִישָׁ֖הּ ל֥וֹ לְאִשָּֽׁה׃ ד וַיָּבֹ֥א אֶל־הָגָ֖ר וַתַּ֑הַר וַתֵּ֙רֶא֙ כִּ֣י הָרָ֔תָה וַתֵּקַ֥ל גְּבִרְתָּ֖הּ בְּעֵינֶֽיהָ׃ ה וַתֹּ֨אמֶר שָׂרַ֣י אֶל־אַבְרָם֮ חֲמָסִ֣י עָלֶיךָ֒ אָנֹכִ֗י נָתַ֤תִּי שִׁפְחָתִי֙ בְּחֵיקֶ֔ךָ וַתֵּ֙רֶא֙ כִּ֣י הָרָ֔תָה וָאֵקַ֖ל בְּעֵינֶ֑יהָ יִשְׁפֹּ֥ט יְהוָ֖ה בֵּינִ֥י וּבֵינֶֽיׄךָ׃ ו וַיֹּ֨אמֶר אַבְרָ֜ם אֶל־שָׂרַ֗י הִנֵּ֤ה שִׁפְחָתֵךְ֙ בְּיָדֵ֔ךְ עֲשִׂי־לָ֖הּ הַטּ֣וֹב בְּעֵינָ֑יִךְ וַתְּעַנֶּ֣הָ שָׂרַ֔י וַתִּבְרַ֖ח מִפָּנֶֽיהָ׃ ז וַֽיִּמְצָאָ֞הּ מַלְאַ֧ךְ יְהוָ֛ה עַל־עֵ֥ין הַמַּ֖יִם בַּמִּדְבָּ֑ר עַל־הָעַ֖יִן בְּדֶ֥רֶךְ שֽׁוּר׃ ח וַיֹּאמַ֗ר הָגָ֞ר שִׁפְחַ֥ת שָׂרַ֛י אֵֽי־מִזֶּ֥ה בָ֖את וְאָ֣נָה תֵלֵ֑כִי וַתֹּ֕אמֶר מִפְּנֵי֙ שָׂרַ֣י גְּבִרְתִּ֔י אָנֹכִ֖י בֹּרַֽחַת׃ ט וַיֹּ֤אמֶר לָהּ֙ מַלְאַ֣ךְ יְהוָ֔ה שׁ֖וּבִי אֶל־גְּבִרְתֵּ֑ךְ וְהִתְעַנִּ֖י תַּ֥חַת יָדֶֽיהָ׃ י וַיֹּ֤אמֶר לָהּ֙ מַלְאַ֣ךְ יְהוָ֔ה הַרְבָּ֥ה אַרְבֶּ֖ה אֶת־זַרְעֵ֑ךְ וְלֹ֥א יִסָּפֵ֖ר מֵרֹֽב׃ יא וַיֹּ֤אמֶר לָהּ֙ מַלְאַ֣ךְ יְהוָ֔ה הִנָּ֥ךְ הָרָ֖ה וְיֹלַ֣דְתְּ בֵּ֑ן וְקָרָ֤את שְׁמוֹ֙ יִשְׁמָעֵ֔אל כִּֽי־שָׁמַ֥ע יְהוָ֖ה אֶל־עָנְיֵֽךְ׃ יב וְה֤וּא יִהְיֶה֙ פֶּ֣רֶא אָדָ֔ם יָד֣וֹ בַכֹּ֔ל וְיַ֥ד כֹּ֖ל בּ֑וֹ וְעַל־פְּנֵ֥י כָל־אֶחָ֖יו יִשְׁכֹּֽן׃ יג וַתִּקְרָ֤א שֵׁם־יְהוָה֙ הַדֹּבֵ֣ר אֵלֶ֔יהָ אַתָּ֖ה אֵ֣ל רֳאִ֑י כִּ֣י אָֽמְרָ֗ה הֲגַ֥ם הֲלֹ֛ם רָאִ֖יתִי אַחֲרֵ֥י רֹאִֽי׃ יד עַל־כֵּן֙ קָרָ֣א לַבְּאֵ֔ר בְּאֵ֥ר לַחַ֖י רֹאִ֑י הִנֵּ֥ה בֵין־קָדֵ֖שׁ וּבֵ֥ין בָּֽרֶד׃ טו וַתֵּ֧לֶד הָגָ֛ר לְאַבְרָ֖ם בֵּ֑ן וַיִּקְרָ֨א אַבְרָ֧ם שֶׁם־בְּנ֛וֹ אֲשֶׁר־יָלְדָ֥ה הָגָ֖ר יִשְׁמָעֵֽאל׃ טז וְאַבְרָ֕ם בֶּן־שְׁמֹנִ֥ים שָׁנָ֖ה וְשֵׁ֣שׁ שָׁנִ֑ים בְּלֶֽדֶת־הָגָ֥ר אֶת־יִשְׁמָעֵ֖אל לְאַבְרָֽם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק ב:
מהי גדולתה של שרה אמנו? לפי פס' ב - הכנסת הגר לבית אברהם אבינו היתה מטעם אגואיסטי מובהק: "אולי אבנה ממנה". פס' ה - "חמסי עליך" - מהי אשמת אברהם בזה? ומיד באה בתוכחה גדולה: "ישפט ה'". פס' ו - "ותענה שרי", עד כדי "ותברח מפניה". ומפס' ח משתמע שאכן היתה זו בריחה מחויבת המציאות, בלי לדעת מטרה. ופס' ט - "והתעני תחת ידיה" - המלאך מכיר את הגברת! וכן פס' י. והתוצאה - גירושיה של הגר עם ישמעאל המדברה. מה היה עם ישראל חוסך, אלו הבינה שרה אמנו, איך להסתדר עם הגר צרתה? (פ' לך תשנ"ח)
פסוק ב:
וראה גם יח, יב! (פ' וירא תשנ"ח)
פסוק ג:
"...הנה נא עצרני ה' מלדת" וגו'. מסתבר ששרה היתה אז בת ע"ה בערך, ועדיין קוותה לפרי בטן, ורק בהיותה בת פ"ט התיאשה, ראה להלן (יח, יב). קצת תמוה. (פ' וירא תש"ס)
פסוק ג:
רש"י ד"ה אבנה ממנה, בזכות שאכניס צרתי לתוך ביתי. ע"כ. וכי יש זכות בהכנסת צרה לתוך הבית? אבל דומה שכוונת רש"י לומר, בזכות זו שאני פועלת למען ענין נשגב - הבטחת זרע לאברהם - ושלא למען האינטרס האישי הצר שלי. והרי זו דרך חשיבה ופעולה שהופכת נדירה יותר ויותר בדורנו. (פ' לך תשמ"ח)
פסוק ד:
רש"י ד"ה ויבא אל הגר ותהר, מביאה ראשונה. ע"כ. ולא ידעתי, למאי נפקא מינה. לכאורה רק כדי לבסס האמור בד"ה הבא "ואני נתעברתי מביאה ראשונה". (פ' לך תשמ"ט)
פסוק ד:
והרי בוודאי אין דרשן זה (בראשית רבה מה, ד) בא לומר שאחר זה פרש אברם ממנה, וזה אינו, שהרי חזר ובא אליה מאוחר יותר, כשהרתה את ישמעאל. ור' שפתי חכמים כאן (אות ח) המאריך ואינו אומר מאומה. (פ' לך תשנ"ו)
פסוק ד:
ושמא גם כאן בא לידי ביטוי רצון רש"י לראות את המופלא? (אין אשה מתעברת מביאה ראשונה). (פ' וירא תשס"ב, במלון רויאל בים המלח)
פסוק ד:
וראה רש"י להלן (יט, לו ד"ה ותהרין וגו'), שם מביא ענין אין אישה וכו' ביתר אריכות וראה בראשית רבה (נא, ט). (פ' וירא תשס"ב, במלון רויאל בים המלח)
פסוק ה:
רש"י ד"ה אנכי נתתי שפחתי וגו' ביני וביניך. ר' יעקב קופל רייניץ שאל במכללה, מה קשר בין ריש ד"ה ודברי רש"י, וצריך לבדוק בכל המפרשים, כי כולם עומדים על זה, אף כי בדפו"ר אינו כלל אלא "ביני וביניך". ובפשטות נראה לי כי "אנכי נתתי" הוא כביכול הצטדקות למעשה שרי - נתינת עין רעה בעיבורה של הגר - כלו' זכאית אני למעשה חמור זה, שהרי אני זו שנתתי וכו'.
פסוק ה:
ועוד יצוין בשלב זה כי בדפו"ר נוסח מתמיה - "כל ביני ובינך שבמקרא" וכו', והרי לכאורה לא שייך כלל לדבר בהקשר זה על "ביני".
פסוק ה:
ודאי שרש"י (והמדרש) מבקש ליישב את השאלה המתבקשת - מה אשם אברהם אבינו בהתנהגותה של הגר, ולכן הוא מוצא סיבה לעוול שנעשה לשרה בו ולא בהגר. (חמס־עוול). (פ' לך תשס"ו)
פסוק ח:
רש"י ד"ה אי מזה באת, ...יודע היה, אלא ליתן לה פתח ליכנס עמה בדברים. ע"כ. ואלו להלן (יג, ד"ה הגם הלום) "אחרי רואי אותם בביתו של אברם, ששם הייתי רגילה לראות מלאכים וכו'. אם כל כך רגילה היתה בזה, מה צריך דיבורים מיותרים כדי "ליכנס עמה בדברים" דומה שאין שתי ההערות עולות בקנה אחד. (פ' לך תשס"א) ור' נחלת יעקב שכך היא הדרך, שלא להתחיל לדבר ולצוות על אדם בפתע פתאום. ור' דברי רש"י למעלה (ג, ט).
פסוק ח:
"מפני שרי גברתי אנכי ברחת". היה זה בדרמשטט, שמעתי מפי הרב בנציון רחלסון זצ"ל מפרנקפורט דמיין, ששימש ברבנות במקום מו"ר הרב יונה מרצבך זצ"ל, סמוך אחר ליל־ הפרעות בשנת תרצ"ט, שהבורח מכאן בורח בלא יעד ברור. הנה להלן (כז, מג) אומרת רבקה ליעקב "ברח לך אל לבן אחי חרנה", ובדומה גם הנביא (הושע יב, יג) "ויברח יעקב שדה ארם". (פ' ויצא תשס"ג)
פסוק ח:
ואולי יש הבדל בין סגנון הבורח עצמו וזה של המיעץ לו או המספר. (פ' תבוא תשס"ח)
פסוק ח:
"מפני שרי גברתי אנכי ברחת". ואלו על השאלה "אי מזה באת" אין הגר עונה כלל, והרי זו נשאלת ע"י המלאך "כדי להיכנס עמה בדברים". כדברי רש"י שם. אלא כאמור, זוהי דרך הבורחים - החשוב להם הוא, מהיכן לברוח, ולא לאן לברוח. מפי הרב בנציון רחלסון זצ"ל. (פ' לך תרצ"ט - אחר ליל־הפרעות)
פסוק ח:
ואולי רש"י מתכוון בדבריו לתרץ, מדוע אין הגר משיבה על שאלה זו שלא היתה אלא כדי להיכנס עמה בדברים. (פ' לך תשמ"ח)
פסוק ח:
ואולי אפשר לפרש את דברי המלאך כתוכחה להגר, שימי אל לבך, מאיזה בית את בורחת, ולאן תוכלי להגיע בהשוואה אליו. (פ' לך תש"ן)
פסוק ט:
רש"י ד"ה ויאמר לה מלאך ה' וגו'. על כל אמירה היה שלוח לה מלאך אחר, לכך נאמר "מלאך" בכל אמירה ואמירה. ע"כ. ולדברי "משכיל לדוד" הרי זה משום שאין מלאך אחד עושה שתי שליחויות. ואין זה נראה לי כי מה שליחות יש בשאלה (א)? ואלו (ג) ו(ד) ברכה אחת הן. ודומה שאפשר לפרש על־פי פשוטו, ודאי שלא רגילה היתה הגר במלאך שיפנה אליה, אף כי שנים היתה בבית אברהם, ועל כן צריכה היתה להתאושש אחר כל פנייה, והמלאך הניח לה לעשות כן. (פ' לך תשמ"ט)
פסוק ט:
וראה רש"י להלן (יג ד"ה הגם הלום). גם קשה לרש"י, מה טעם בשיחות שבהן מתחלף בעל השיחה אחר כל מתן תשובה. ועוד, לא מצינו כן בשיחות אחרות עם מלאכים, ואולי אפשר לומר בפשטות שהחזרה על תיבת "המלאך" באה להדגיש, שהגר, היא השפחה, היא הפילגש. מכיוון שהיא שייכת לבית אברהם אבינו ע"ה, עם מלאך היא מדברת, ומן הראוי להדגיש זאת בכל דיבור מחדש. (פ' לך תש"ן) ור' גור אריה שדברו אליה מלאכים רבים משום כבודו של אברהם.
פסוק יא:
"כי שמע ה' אל עניך". שלא כמו למעלה (ט), שם מתרגם אונקלוס "והתעני - ואשתעבדי, הוא מתרגם כאן - קביל ה' צלותיך, כלו' ענה מלשון תפילה, כמו "כשמעתו ענך" (ישעיהו ל, יט). מסתבר שעשה כן על שום הפועל שמע שאינו הולם לענה במובן שלמעלה, כי אז היה צריך לומר - ראה. כך למדתי עם אתי ועדו שי', כי כך הסתבר לי במקום, ורק אחר כך בדקתי.
פסוק יא:
ובוודאי קשה - מה שמע הקב"ה? והרי כלל לא מסופר שהתפללה או לפחות בכתה, אף כי צריך להניח שעשתה כן. (פ' נצבים וילך תשמ"ט)
פסוק יב:
"והוא יהיה פרא אדם". והוא לא: אדם פרא, אלא "פרא אדם". דומה שהקדמת התואר לשם מראה על מידת המהותיות שלו. (פ' לך תשנ"ד)
פסוק יב:
"ידו בכל ויד כל בו". היום ניתן לפרש: הכל צריכין לו - לנפט שלו. והוא צריך לכול - ליבוא מזון. הוי, "כלה שעיר וחותנו", וכפי שהתחננו בימים אלה בתענית בה"ב. (פ' לך תשמ"ט)
פסוק יד:
"על כן קרא לבאר באר לחי ראי" וגו'. מקרא קצר הוא, ולא אמר, מי קרא לה כך, ולא מצאתי מעיר על זה, וקשה מזה - למאי נ"מ קריאת שם זו ומיקומה הגיאוגרפי של הבאר. (פ' תולדות תשמ"ז) ור' דעת מקרא שלימים, הקורא, קרא לבאר על שם המאורע. ור' בראשית רבה (ס, יד) ורש"י להלן (כד, סב): "ויצחק בא מבא באר לחי ראי", הלך להביא את הגר (מששבה בתשובה), אותה שישבה על הבאר ואמרה לחי עולמים, ראה בעלבוני.
פסוק טו:
רש"י ד"ה ויקרא אברם שם וגו'. אף־על־פי שלא שמע אברם דברי המלאך... שרתה רוח הקודש עליו וקראו ישמעאל. ע"כ. וקשה לי, כלום לא היו מדברים ביניהם אברהם והגר, כך שסיפרה לו על פגישתה עם המלאך ומה שנאמר בה? ומה צריך כאן רוח הקודש? ודברי "גור אריה" המובאים בשפתי חכמים (אות ק) אינם משכנעים. (פ' לך תשנ"ט)
פסוק טו:
ושמא תאמר שלא דיבר עוד אברהם עם הגר אחר שובה כדי שלא להרגיז את שרי? (פ' לך תש"ן)
פסוק טו:
דומה שקשה לומר כן, שהרי חזר ובא עליה והרתה לו וילדה את ישמעאל. (פ' לך תשנ"ו)
פסוק טז:
רש"י ד"ה ואברם בן שמנים וגו'. לשבחו של ישמעאל נכתב, להודיע שהיה בן י"ג שנה כשנימול, ולא עכב. ע"כ. ושאלתי, כלום נחוצה אריתמטיקה זו, והרי פס' מפורש הוא להלן (יז, כה)? ראיתי שד"ה זה אינו כלל בדפו"ר. וראה "משכיל לדוד" על אתר. (פ' לך תשמ"ט)
פסוק טז:
וראה שפתי חכמים (אות ר) שדווקא מן הכפילות נמצינו למדים שהכוונה לשבח את ישמעאל. (פ' לך תשנ"ו)