פסוק א:ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאוד וגו'. ויש לתת טעם למה דוקא לשני שבטים הללו היה מקנה רב דאיתא דמשה הוצרך להקבר נגד ע"ז של פעור על דפשעו שם ופערו צואה והוצרכו לאכול תחילה דברים אחרים חוץ מהמן והמן היה מתנגד לזה דהיה נבלע באיברים והמן היה בזכות משה ולכך היה משה מכניע עון פעור ושני השבטים הללו חיבבו את המן ולכך מקנה רב היה להם מאשר הביאו ממצרים משא"כ שאר השבטים דשחטו הבהמות ולא חיבבו את המן לאכלו בכל פעם או נראה דאיתא בזוהר והמן כזרע גד הוא דיחוסו היה על שחיבבו שבט גד את המן ולכך ומקנה רב ובראובן דאיתא בגמרא על מה דכתיב בפרשת וישלח ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה מנין היה לו עבדים ושפחות ק דמכר לצאנו בדמים יקרים ובממונם לקח עבדים ושפחות ורבים מתמיהים ע"ז דמנ"ל דמכרן בדמים יקרים דלמא ברוב צאנו שהיה לו היה קונה בהם עבדים ושפחות ונ"ל דאיתא בגמרא דצאנו של יעקב היו פרים ורבים שלא כדרך הטבע ועי"ז הכל קופצים עליהם לקנותם בדמים יקרים כי השבח היה יותר על ההוצאה וכתיב בפרשת ויגש ויקחו את כל מקניהם ויבאו למצרים וראובן נטל חלק בכורה בבהמות שלו וז"ש ומקנה רב היה דצאנו היו פרים ורבים למאוד:
פסוק א:והנה המקום מקום מקנה. נראה לבאר דאיתא בפלגש בגבעה אמר הקב"ה על כבוד עצמיכם מחיתם ועל כבודי שהיה עמהם פסל מיכה לא מחיתם אבל פנחס זה אליהו בעל ברית קודש וקנאתו הוא על זנו' דלא יבואו ח"ו בערבוב עם העובדי כוכבים ומזלות ח"ו לטמא הברית קודש וז"ש קנא קנאתי פעמים לזנו ולכך פנחס לא היה קנאתו על עון פעור רק על זנות ולא עיקר על עון פעור והנה כתיב ואבדתם את כל משכיות' שיאבד זכרונם מן הארץ לבל יהיה לס"ם לקטרג חלילה על עון פעור והעבודת אלילים פעור היא נעקרה ולכך באמת משה נקבר מנגדו להכניעו ולבל יראה הטומאה דנתבטל בקדושתו של משה אבל אם יתודע היכן משה קבור גם העבודת אלילים פעור נתודע מקומה ולכך על דנתעצל משה בעון פעור דלא היה מקנא קנאת ה' דאלו עשה כן היה נעקר עבודת אלילים פעור ולא היה צריך לכל זה רק על דנתעצל וגבר כח הטומאה הוצרך להקבר שם לבטל הטומאה ולכך לא ידע איש את קבירתו לבל יודע עבודת אלילים של פעור והמשטינות היצה"ר והנה בני גד ובני ראובן חיבבו מקום קבורת אותו צדיק ע"כ בחרו להם מעבר הירדן לנחלתם והם הבינו דמשה הוצרך להקבר שם נגד עון פעור כמו שבארנו רק היה טעמם ונימוקם עמם מבלי לגלות דבריהם רק אמרו שבחרו מעבר הירדן לנחלה משום והנה המקום מקום מקנה שלא ירגישו שאר העם הטעם שבחרו בנחלת אלו והטעם שחיבבו בני גד ובני ראובן שיהיה מקום קבורת אותו צדיק בנחלתם. נראה דראובן חטא בהצותם על ה' בעדת קרח על משה כמ"ש ואון בן פלת בני ראובן ותשובת הבעל תשובה צ"ל באותו המקום ובאותו המעשה ולכך חיבבו מאוד לקבור' משה שיהיה בנחלתם לכפר על כל עונות' וגבי גד נמי דכבר הקדמנו לעיל דחיבבו את המן והמן היה נבלע באברים דלא ידעו מה הוא ובקברו של משה נמי לא ידעו מה הוא ולכך חיבבו את המן וגם קבורת משה עטרות ודיבון איתא בגמרא לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום אפילו עטרות ודיבון ויש להבין מאי בעי הגמרא דוקא בשמות אלו ולא נקט שמות אחריני הקודמים בפסוק כגון ראובן ושמעון וכן רבים ונראה לתרץ דהא עוד יש להקשות הא באמת מצינו תרגום על עטרות ודיבון מכללתא ומלבשתא אך. נראה דאיתא בגמרא אסור להזכיר שמות עבודת אלילים בפיו אלא מה דכתיב בקרא ויש להסתפק אם אותן שמות דכתיבי בתרגום הוי ככתובים בתורה ומותר להזכירם או לא ואיתא בגמרא מוסבות שם דמעיקרא שמות עבודת אלילים היה להם ומוסב בשמות של ישראל אשר נתנו להם כגון עטרות ודיבון דמקודם היו נקראים בשמות עבודת אלילים מכללת' ומלבשתא וז"ש לעול' ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור שנים מקרא וא' תרגום אפילו תרגום של עטרות ודיבון דהמתרגם מכנה אותם בשם עבודת כוכבים ומזלות ואשמעינן דאעפי"כ יאמרוהו דהשמות הכתובים בתרגום ככתובים בתורה דמו ומותר להזכירם:
פסוק ד:הארץ אשר הכה ה' לפני עדת ישראל ארץ מקנה היא ולעבדיך מקנה. נראה לבאר דמצינו באלכסנדר מוקדון שעב' במדינה א' ושני אנשים עומדים לפני המלך לדין אמר להם מה עבידתייכו אמרו לו זה קנה בית מזה ומצא בתוכו אוצר וכל א' מדחה האוצר לגבי חבירו וכל א' אומר שאינו חפץ לגזול את חבירו וזה אומר קניתי הקרקע ולא האוצר וזה אומר מכרתי לך כל זכות שבבית ומזלך גרם א"ל אלו בא דין כזה לידייכו מה תדינן ביה אמר להם אלכסנדר היינו גורשים אותם מהסתפח בנחלה זו ונכסיהם עם האוצר הוא למלך א"ל לאלכסנדר אית בעירא במדינתייכו א"ל הן אמרו ליה היינו דאהני לכו דכתיב אדם ובהמה תושיע ה' דם בזכות בהמה והנה כתיב לא מאהבת ה' וגו' אלא משנאתו אותם וגו' והנ"מ אם מאהבת ה' אותנו בחר בנו גם אם סרנו מעליו אינו מחליף אותנו דאנו סגולה מכל העמים אבל באמת אם משנאת הגוים בחר בנו אם אנו ג"כ אינם שלימים בירא' ה' והפיץ ה' אותנו ח"ו מן האדמה וזהו ג"כ הספק גבי סיחון ועוג אם זו שייכות לא"י ולכך הדיחם והפיצם מעל אדמתם מאהבתו לישראל לתת להם כפי הבטחתו או משנאתו אותם רק מוכח דמאהבת ישראל הוא דארץ סיחון ועוג שייך לא"י דאי משנאתם הא יש להם בעירא היינו בהמות בארצם וה"ל להגין בעדם כנ"ל וז"ש הארץ אשר הכה ה' מוכח דלפני עדת ישראל הכה דאל"כ אלא משנאת העובדי אלילים הא ארץ מקנה הוא וה"ל להגין בשביל המקנה:
פסוק ד:או יאמר דישראל חשבו דלכך כבשו ארץ סיחון ועוג דהקב"ה נתן לישראל את א"י היינו לזרעו של אברהם כפי הבטחתו ולא להערב רב דגרים היו ממצרים שהלכו עם ישראל ובאמת משה קיבל הערב רב זולת רצון ה' וחשבו דמשום כבודו של משה נכבש ארץ סיחון ועוד ליתן להערב רב וגילולי מצרים היה טלה שהיו עובדין לטלה ולכך באו בני גד ובני ראובן אל משה בהתנצלות לבל יתן ארץ סיחון ועוג לערב רב כי ארץ מקנה היא ופן ואולי יחזרו הערב רב ויבואו לקלקול הראשון ונראה הטעם דהי' ארץ מקנה דבעגלה ערופה כתיב לא תוסיף תת כוחה לך וכן בקינת דוד על שאול אלטיי' לארץ וההרים לבל יצמיחו דכתיב הרי בגלבוע אל טל ואל מטר עליכם ובגלעד שכיחי רוצחים ויעלה בה כל עשב דאינו מוציא פרי ולכך אמרו הארץ ארץ מקנה היא:
פסוק ה:ויאמרו אם מצאנו חן בעיניך יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה. נראה דבאמת בפני ישראל היו מכסים דבריהם לבל ירגישו בהם דמשום קבורת משה חשקו לנחלה זו רק כמדברים על מקניהם שטוב להם נחלה זו משום מקנה ובאמת למשה אמרו דבשבילו חשקו לנחלה זו והם חטאו למשה במחלוקת של קרח כמה שכתוב לעיל ואין ראוי שיהיה קבר של אדם גדול כמשה בנחלת שונא וז"ש אם מצאנו חן בעיניך היינו שתרצה למחול מה שחטאנו נגדך יותן את הארץ הזאת לעבדיך לנחלה:
פסוק ה:ולכך דייקו לשאול את המקומות בשמם עטרות ודיבון ונבו לבל יאמרו ישראל דעל נבו לא היה דעתנו רק על שאר ארץ סיחון ועוג ולכך דייקו בשמם לבל יוכלו לחזור בו:
פסוק ה:אל תעבירנו את הירדן. דאנו אינן כדאי לכך רק שאר שבטי ישראל שבטי יה הם יעלו לא"י:
פסוק ו:ויאמר משה האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה. דישראל יחשבו דמשום פחד מלחמה לא רציתם לעלות וכי תעלה על דעתיכם דאחיכם בית ישראל ילחמו קרב עם ל"א מלכים רק ה' ילחם לכם וז"ש האחיכם יבואו למלחמה בתמיה רק ה' ילחם לכם:
פסוק ו:או יאמר דאם סבורים אתם דאחיכם ילכו במלחמות ואתם תרצו לישב פה שקט ובבטח על נחלתכם וכי טוב הדבר אשר חשבתם וכסבורים אתם שתשבו פה בהשקט דאם אחיכם יבואו למלחמה גם עליכם יבוא חרב וז"ש ואתם תשבו פה כן חשבתם אבל לא כן הדבר:
פסוק ו:או יאמר דבאמת השוטרים היו מכריזין מי הירא ורך הלבב ישוב לביתו ודילמא גם הם נמוגי לבב ובל ימס לבב אחיהם כלבבם לכך לא רצו לצאת למלחמה וא"כ אין למשה טענה עליהם אך נראה דזה תליא בפלוגתא דהרמב"ם והראב"ד אי גם במלחמות ל"א מלכים היו מכריזין או לא רק באמת דכל ישראל היו צריכין לצאת למלחמה זה אבל קודם המלחמה היו מכריזין והאיש הירא ישוב לביתו אבל לבל יצא למלחמה בודאי מהנמנע וז"ש האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה הא כולכם צריכין לצאת למלחמה על כל פנים:
פסוק ז:ולמה תניאון את לב בני ישראל וגו' כה עשו אבותיכם בשלחי אותם מקדש ברנע לראות את הארץ. נראה לבאר כשבאו המרגלים מתור הארץ אמרו טובה הארץ מאוד וזה פריה אפס כי עז העם וגו' היינו דבטבע הארץ שמנה יקשה האדם לסבול ארץ שמנה וקשה רק העם היושב עליה עז היא בטבע ויכול לסבול ארץ שמנה וקשה אבל ישראל שתש כחם אינן יכולין לסבול ובאמת כלב לא החזיקם כשקרנים רק אמר בנים הם אך בה' אל תמרדו היד ה' תקצר הוא יעזרנו עפ"י נס אבל המרגלים אמרו דאינם כדאי להעשות להם נס ומכח זה סרו מאחרי ה' וקבעו בכיה לדורות וז"ש כה עשו אבותיכם דגם כן אמרו דאינם כדאי וכי גם אתם תרצו להכוות בגחלתן:
פסוק י:ויחר אף ה' בישראל וגו'. ואם תאמרו למה חרה אף ה' בם כיון דלא היה בהם חטא ולכך אמר ויחר אף ה' היינו מדת הרחמים על דלא רצו ברחמי הקב"ה שיעשה להם נס:
פסוק י:או יאמר ויחר אף ה' ביום ההוא דמן הדין היה להיות בעשרה באב יום כיפור כדאיתא בזוהר רק על מעשה הרע הזה אשר עשו אבותיכם ולכך ויחר אף ה' ביום ההוא:
פסוק י:או יאמר דנגזר עליהם במדבר הזה יפלו פגריכם ואלו היה חרון אף ה' כל מ' שנה שהיו במדבר לא היה נשאר ח"ו שריד ופליט רק הקב"ה לא כעס כל אותן השנים רק אותו יום לבדו כדי דלא לתלות הסרחון בישראל רק הזמן גרמא ואותו יום גרם לנפילת ישראל וז"ש ויחר אף ה' ביום ההוא. אם יראו האנשים העולים ממצרים מבן עשרים שנה ומעלה את האדמה וגו' דכל טענותם של בני גד ובני ראובן היה דמחמת חטאם אינם ראוים לא"י ופחותים מבני עשרים אינם בני עונשין ולא נענשו בשביל עון פלילי ה"ה ולכך נשבע מבן עשרים שנה ומעלה:
פסוק יב:כי לא מלאו אחרי בלתי כלב בן יפונה ויהושע בן נון כי מלאו אחרי ה'. הנה ידוע דצדיק גמור יכול להביט בשכינה ואינו ניזק אבל צדיק שאינו גמור אינו יכול לילך אחר השכינה להביט בה וז"ש כי לא מלאו אחרי היינו אחר השכינה דלא היו צדיקים גמורים זולתי כלב בן יפונה ויהושע כי מלאו אחרי:
פסוק יג:ויחר אף ה' וגו' והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים לספות עוד על חרון אף ה'. דהם מיאנו ולא רצו לעלות לא"י דאמרו דמבן עשרים שנה שהוא בר עונשין אינו ראוי לח"י מחמת חטאו ואתם אינכם רוצים שילכו אפילו טפכם לא"י והוי תרבות לשון הוספת חטא:
פסוק יג:או יאמר דכה עשו אבותיכם היינו שעשאו מחטא קטן חטא גדול ומה גם אתם וז"ש והנה קמתם וגו' תרבות אנשים חטאים היינו לרבות ולגדל החטאים לספות עוד על חרון אף ה' על ישראל כי תשובון מאחריו וגו' ושחתם לכל העם הזה דישראל צריכין להיות בדוגמת מרכבה עליונה כדי שתשרה השכינה על ישראל ובמרכבה הם ס' ריבוא המשרתים לפניו ולכך בישראל צריכין להיות ס' ריבוא להשפעת השכינה עליהם ואם תשובון מאחריו ולא יהיה בעדת ישראל מנין המכוון הצריך להיות ושחתם לכל העם הזה דתגרמו לסילוק שכינה:
פסוק טז:ויגשו אליו וגו' גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו וישבו טפנו בערי המבצר מפני יושבי הארץ. רצו בזה אבל למקנה נעשה רק גדרות מפני חורף וצינה ואנחנו נחלץ חושים ולא נשגיח במקנינו מפני יושבי הארץ ותדון מזה דכוונתינו לא היה על המקנה רק על קבורתיך:
פסוק יח:לא נשוב אל בתינו עד התנחל בני ישראל איש נחלתו כי לא ננחל אתם מעבר לירדן וגו'. דנראה הא דאמרינן לא נשוב אל בתינו עד התנחלו בני ישראל איש נחלתו היינו אחר ירושה וישיבה וסיפא דקרא הוא נתינת טעם על זה כי לא ננחל אתם דמרגלא בפומי דאינשי דלכל ריב ומדון צריכין לאדם אחד שקורין בל' אשכנז איין אום פארטייעשין שאינו נוגע בדבר כלל שהוא לא יחפש זכות לאחד יותר מחבירו לכן כאן דישראל בחלוקתן של א"י לא סגי בלא ריב ומצה וכל ישראל פסולין בענין זה דכל אחד ידבר לטובתו כדי שיגיע לו בשבטו ג"כ כזאת החלק ולכך צריכין להתעכב שם לחלוק שם הארץ או יאמר דידוע דישראל לא היו מחוייבים בשמיטות ויובלות אלא לאחר ירושה וישיבה ואם הם ילכו קודם הישיבה לביתם יחול עליהם השמיטות ויובלות ואסורים לחרוש ולזרוע והשבטים שבעבר לירדן יהיו מותרים לחרוש ולזרוע ולא יהיו באגודה אחת זה זורע וחורש וזה שובת ויבלבלו מעשיהם:
פסוק כ:ויאמר אליהם משה אם תעשון את הדבר הזה אם תחלצון לפני ה' למלחמה. דהם אמרו דאינם כדאים לנחול בא"י ולכך הראה להם משה שהם ראוים לא"י והראיה דהארון היה מכלה בהם כדמצינו בבית שמש והם יחלצו לפני ה' לפני הארון ובודאי זכאים הם ולכך לעיל מצינו דאמרו ערים לטפנו ואחר שאמר להם משה אם תחלצון לפני ה' אמרו נשינו וטפנו יהיו בערי הגלעד רק דמקודם רצו להיות נשותיהם אתם אבל עתה ששמעו שילכו לפני ה' ואינו ראוי היותם מצוים אצל נשותיהן והנה יש להבין במאי זכו לעבור חלוצים לפני ה' היינו לפני הארון רק נראה דבלא"ה קשה על מה הוסיף להם משה חצי שבט מנשה אשר לא שאלו אך יש לומר כפשוטו דבני גד ובני ראובן רצו להיות בארץ סיחון ועוג דלא חטאו בעון פעור וחיבבו המן רק בזנות בנות מואב חטאו ולכך נתן להם חצי שבט מנשה אשר יוסף כבש יצרו ולא חטא במצרים בפוטיפרע ומכפר על זה וע"י כך זכו ג"כ לעבור חלוצים לפני ה' או יאמר דידוע דעבודה היה בבכורים והבכורים היו צריכים להלוך ולשרת לפני ה' כמו דהכהנים הולכים לפני הארון וארבעה בכורים היו ליעקב ראובן גד דן ויוסף רק דן לא היה ראוי להלוך לפני ה' באשר שחטא הרבים תלוי בו בפסל מיכה אשר נטמן בקרבו ולכך נתן להם חצי שבט מנשה והם ג' בכורי יעקב כדי שיהלכו לפני ה':
פסוק כב:ונכבשה הארץ לפניכם ונתתם להם את ארץ הגלעד לאחוזה. לא צריכין אתם להמתין עד לאחר ישיבה רק ונכבשה ואחר תשובו:
פסוק כג:ואם לא תעשון כן הנה חטאתם לה' ודעו חטאתכם אשר תמצא אתכם. נראה דרצה בזה הנה חטאתם אז לה' ולא עתה כאשר אתם סבורים שאינכם כדאים בשביל חטא העבר ודעו חטאתכם אשר תמצא אתכם רק על מה דאמרתם כבר דרצונכם להמתין עד לאחר ירושה וישיבה לא תמנעו הדבר והיוצא מפיכם תעשו:
פסוק כד:בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצאנכם. והא דהפכהו משה דהם אמרו תחלה גדרות לצאנם וערים לטפם ומשה אמר ערים לטפכם וגדרות לצאנכם נראה דבני גד ובני ראובן בהיותם סבורים דכל שעה ושעה זמנו הוא לעלות ולכך רצו לבנות תחלה גדרות לצאן ואם יש עוד שהות יותר יעשו ערים לטפם ואל ישאוהו אותם עמהם בשעת מלחמה ואם לא יהיה שעות ישאוהו עמהם משא"כ הצאן אינם יכולים להוליך עמהם כלל במלחמה אבל משה ידע שעדיין הזמן רחוק ויש להם שהות לבנות תחלה ערים לטפם לכך הפכוהו:
פסוק כח:ויצו להם משה את אלעזר הכהן ואת יהושע בן נון וגו'. דידע בהם אשר בהתחבר ראובן אל קרח במחלקותו כך לא רצו להמליך עליהם את יהושע ולכך רצו נחלתם מעבר לירדן ויהושע הוא שופט בארץ ולכך ויצו להם את יהושע שעל פיו יותן להם נחלתם ולכך נתן עמהם חצי שבט מנשה מה דלא שאלו כדי שלא ימרודו ביהושע דהוא משבט אפרים ובודאי דשבט מנשה לא ימרדו בו והא דנתן עמהם רק חצי שבט מנשה ולא כל השבט דאיתא במפרשים דאפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי דהיינו אפרים או מנשה אחד מהם יהיה נגד שנים היינו נגד ראובן ושמעון וא"כ לחצי השבט יגיע חלק שלם ולכך נתן רק חצי שבט מנשה: