תנ"ך על הפרק - במדבר לב - אברבנאל

תנ"ך על הפרק

במדבר לב

149 / 929
היום

הפרק

ראובן, גד וחצי המנשה נוחלים בעבר הירדן המזרחי

וּמִקְנֶ֣ה ׀ רַ֗ב הָיָ֞ה לִבְנֵ֧י רְאוּבֵ֛ן וְלִבְנֵי־גָ֖ד עָצ֣וּם מְאֹ֑ד וַיִּרְא֞וּ אֶת־אֶ֤רֶץ יַעְזֵר֙ וְאֶת־אֶ֣רֶץ גִּלְעָ֔ד וְהִנֵּ֥ה הַמָּק֖וֹם מְק֥וֹם מִקְנֶֽה׃וַיָּבֹ֥אוּ בְנֵֽי־גָ֖ד וּבְנֵ֣י רְאוּבֵ֑ן וַיֹּאמְר֤וּ אֶל־מֹשֶׁה֙ וְאֶל־אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְאֶל־נְשִׂיאֵ֥י הָעֵדָ֖ה לֵאמֹֽר׃עֲטָר֤וֹת וְדִיבֹן֙ וְיַעְזֵ֣ר וְנִמְרָ֔ה וְחֶשְׁבּ֖וֹן וְאֶלְעָלֵ֑ה וּשְׂבָ֥ם וּנְב֖וֹ וּבְעֹֽן׃הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר הִכָּ֤ה יְהוָה֙ לִפְנֵי֙ עֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל אֶ֥רֶץ מִקְנֶ֖ה הִ֑וא וְלַֽעֲבָדֶ֖יךָ מִקְנֶֽה׃וַיֹּאמְר֗וּ אִם־מָצָ֤אנוּ חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ יֻתַּ֞ן אֶת־הָאָ֧רֶץ הַזֹּ֛את לַעֲבָדֶ֖יךָ לַאֲחֻזָּ֑ה אַל־תַּעֲבִרֵ֖נוּ אֶת־הַיַּרְדֵּֽן׃וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה לִבְנֵי־גָ֖ד וְלִבְנֵ֣י רְאוּבֵ֑ן הַאַֽחֵיכֶ֗ם יָבֹ֙אוּ֙ לַמִּלְחָמָ֔ה וְאַתֶּ֖ם תֵּ֥שְׁבוּ פֹֽה׃וְלָ֣מָּהתנואוןתְנִיא֔וּןאֶת־לֵ֖ב בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל מֵֽעֲבֹר֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥ן לָהֶ֖ם יְהוָֽה׃כֹּ֥ה עָשׂ֖וּ אֲבֹתֵיכֶ֑ם בְּשָׁלְחִ֥י אֹתָ֛ם מִקָּדֵ֥שׁ בַּרְנֵ֖עַ לִרְא֥וֹת אֶת־הָאָֽרֶץ׃וַֽיַּעֲל֞וּ עַד־נַ֣חַל אֶשְׁכּ֗וֹל וַיִּרְאוּ֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ וַיָּנִ֕יאוּ אֶת־לֵ֖ב בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לְבִלְתִּי־בֹא֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥ן לָהֶ֖ם יְהוָֽה׃וַיִּֽחַר־אַ֥ף יְהוָ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַיִּשָּׁבַ֖ע לֵאמֹֽר׃אִם־יִרְא֨וּ הָאֲנָשִׁ֜ים הָעֹלִ֣ים מִמִּצְרַ֗יִם מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה אֵ֚ת הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֛עְתִּי לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹ֑ב כִּ֥י לֹא־מִלְא֖וּ אַחֲרָֽי׃בִּלְתִּ֞י כָּלֵ֤ב בֶּן־יְפֻנֶּה֙ הַקְּנִזִּ֔י וִיהוֹשֻׁ֖עַ בִּן־נ֑וּן כִּ֥י מִלְא֖וּ אַחֲרֵ֥י יְהוָֽה׃וַיִּֽחַר־אַ֤ף יְהוָה֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל וַיְנִעֵם֙ בַּמִּדְבָּ֔ר אַרְבָּעִ֖ים שָׁנָ֑ה עַד־תֹּם֙ כָּל־הַדּ֔וֹר הָעֹשֶׂ֥ה הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֥י יְהוָֽה׃וְהִנֵּ֣ה קַמְתֶּ֗ם תַּ֚חַת אֲבֹ֣תֵיכֶ֔ם תַּרְבּ֖וּת אֲנָשִׁ֣ים חַטָּאִ֑ים לִסְפּ֣וֹת ע֗וֹד עַ֛ל חֲר֥וֹן אַף־יְהוָ֖ה אֶל־יִשְׂרָאֵֽל׃כִּ֤י תְשׁוּבֻן֙ מֵֽאַחֲרָ֔יו וְיָסַ֣ף ע֔וֹד לְהַנִּיח֖וֹ בַּמִּדְבָּ֑ר וְשִֽׁחַתֶּ֖ם לְכָל־הָעָ֥ם הַזֶּֽה׃וַיִּגְּשׁ֤וּ אֵלָיו֙ וַ֣יֹּאמְר֔וּ גִּדְרֹ֥ת צֹ֛אן נִבְנֶ֥ה לְמִקְנֵ֖נוּ פֹּ֑ה וְעָרִ֖ים לְטַפֵּֽנוּ׃וַאֲנַ֜חְנוּ נֵחָלֵ֣ץ חֻשִׁ֗ים לִפְנֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֛ד אֲשֶׁ֥ר אִם־הֲבִֽיאֹנֻ֖ם אֶל־מְקוֹמָ֑ם וְיָשַׁ֤ב טַפֵּ֙נוּ֙ בְּעָרֵ֣י הַמִּבְצָ֔ר מִפְּנֵ֖י יֹשְׁבֵ֥י הָאָֽרֶץ׃לֹ֥א נָשׁ֖וּב אֶל־בָּתֵּ֑ינוּ עַ֗ד הִתְנַחֵל֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אִ֖ישׁ נַחֲלָתֽוֹ׃כִּ֣י לֹ֤א נִנְחַל֙ אִתָּ֔ם מֵעֵ֥בֶר לַיַּרְדֵּ֖ן וָהָ֑לְאָה כִּ֣י בָ֤אָה נַחֲלָתֵ֙נוּ֙ אֵלֵ֔ינוּ מֵעֵ֥בֶר הַיַּרְדֵּ֖ן מִזְרָֽחָה׃וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵיהֶם֙ מֹשֶׁ֔ה אִֽם־תַּעֲשׂ֖וּן אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה אִם־תֵּחָֽלְצ֛וּ לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה לַמִּלְחָמָֽה׃וְעָבַ֨ר לָכֶ֧ם כָּל־חָל֛וּץ אֶת־הַיַּרְדֵּ֖ן לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה עַ֧ד הוֹרִישׁ֛וֹ אֶת־אֹיְבָ֖יו מִפָּנָֽיו׃וְנִכְבְּשָׁ֨ה הָאָ֜רֶץ לִפְנֵ֤י יְהוָה֙ וְאַחַ֣ר תָּשֻׁ֔בוּ וִהְיִיתֶ֧ם נְקִיִּ֛ים מֵיְהוָ֖ה וּמִיִּשְׂרָאֵ֑ל וְ֠הָיְתָה הָאָ֨רֶץ הַזֹּ֥את לָכֶ֛ם לַאֲחֻזָּ֖ה לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃וְאִם־לֹ֤א תַעֲשׂוּן֙ כֵּ֔ן הִנֵּ֥ה חֲטָאתֶ֖ם לַיהוָ֑ה וּדְעוּ֙ חַטַּאתְכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר תִּמְצָ֖א אֶתְכֶֽם׃בְּנֽוּ־לָכֶ֤ם עָרִים֙ לְטַפְּכֶ֔ם וּגְדֵרֹ֖ת לְצֹנַאֲכֶ֑ם וְהַיֹּצֵ֥א מִפִּיכֶ֖ם תַּעֲשֽׂוּ׃וַיֹּ֤אמֶר בְּנֵי־גָד֙ וּבְנֵ֣י רְאוּבֵ֔ן אֶל־מֹשֶׁ֖ה לֵאמֹ֑ר עֲבָדֶ֣יךָ יַעֲשׂ֔וּ כַּאֲשֶׁ֥ר אֲדֹנִ֖י מְצַוֶּֽה׃טַפֵּ֣נוּ נָשֵׁ֔ינוּ מִקְנֵ֖נוּ וְכָל־בְּהֶמְתֵּ֑נוּ יִֽהְיוּ־שָׁ֖ם בְּעָרֵ֥י הַגִּלְעָֽד׃וַעֲבָדֶ֨יךָ יַֽעַבְר֜וּ כָּל־חֲל֥וּץ צָבָ֛א לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה לַמִּלְחָמָ֑ה כַּאֲשֶׁ֥ר אֲדֹנִ֖י דֹּבֵֽר׃וַיְצַ֤ו לָהֶם֙ מֹשֶׁ֔ה אֵ֚ת אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְאֵ֖ת יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֑וּן וְאֶת־רָאשֵׁ֛י אֲב֥וֹת הַמַּטּ֖וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֲלֵהֶ֗ם אִם־יַעַבְר֣וּ בְנֵי־גָ֣ד וּבְנֵי־רְאוּבֵ֣ן ׀ אִ֠תְּכֶם אֶֽת־הַיַּרְדֵּ֞ן כָּל־חָל֤וּץ לַמִּלְחָמָה֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה וְנִכְבְּשָׁ֥ה הָאָ֖רֶץ לִפְנֵיכֶ֑ם וּנְתַתֶּ֥ם לָהֶ֛ם אֶת־אֶ֥רֶץ הַגִּלְעָ֖ד לַאֲחֻזָּֽה׃וְאִם־לֹ֧א יַֽעַבְר֛וּ חֲלוּצִ֖ים אִתְּכֶ֑ם וְנֹֽאחֲז֥וּ בְתֹכְכֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן׃וַיַּֽעֲנ֧וּ בְנֵי־גָ֛ד וּבְנֵ֥י רְאוּבֵ֖ן לֵאמֹ֑ר אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהוָ֛ה אֶל־עֲבָדֶ֖יךָ כֵּ֥ן נַעֲשֶֽׂה׃נַ֣חְנוּ נַעֲבֹ֧ר חֲלוּצִ֛ים לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה אֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וְאִתָּ֙נוּ֙ אֲחֻזַּ֣ת נַחֲלָתֵ֔נוּ מֵעֵ֖בֶר לַיַּרְדֵּֽן׃וַיִּתֵּ֣ן לָהֶ֣ם ׀ מֹשֶׁ֡ה לִבְנֵי־גָד֩ וְלִבְנֵ֨י רְאוּבֵ֜ן וְלַחֲצִ֣י ׀ שֵׁ֣בֶט ׀ מְנַשֶּׁ֣ה בֶן־יוֹסֵ֗ף אֶת־מַמְלֶ֙כֶת֙ סִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י וְאֶת־מַמְלֶ֔כֶת ע֖וֹג מֶ֣לֶךְ הַבָּשָׁ֑ן הָאָ֗רֶץ לְעָרֶ֙יהָ֙ בִּגְבֻלֹ֔ת עָרֵ֥י הָאָ֖רֶץ סָבִֽיב׃וַיִּבְנ֣וּ בְנֵי־גָ֔ד אֶת־דִּיבֹ֖ן וְאֶת־עֲטָרֹ֑ת וְאֵ֖ת עֲרֹעֵֽר׃וְאֶת־עַטְרֹ֥ת שׁוֹפָ֛ן וְאֶת־יַעְזֵ֖ר וְיָגְבֳּהָֽה׃וְאֶת־בֵּ֥ית נִמְרָ֖ה וְאֶת־בֵּ֣ית הָרָ֑ן עָרֵ֥י מִבְצָ֖ר וְגִדְרֹ֥ת צֹֽאן׃וּבְנֵ֤י רְאוּבֵן֙ בָּנ֔וּ אֶת־חֶשְׁבּ֖וֹן וְאֶת־אֶלְעָלֵ֑א וְאֵ֖ת קִרְיָתָֽיִם׃וְאֶת־נְב֞וֹ וְאֶת־בַּ֧עַל מְע֛וֹן מֽוּסַבֹּ֥ת שֵׁ֖ם וְאֶת־שִׂבְמָ֑ה וַיִּקְרְא֣וּ בְשֵׁמֹ֔ת אֶת־שְׁמ֥וֹת הֶעָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר בָּנֽוּ׃וַיֵּ֨לְכ֜וּ בְּנֵ֨י מָכִ֧יר בֶּן־מְנַשֶּׁ֛ה גִּלְעָ֖דָה וַֽיִּלְכְּדֻ֑הָ וַיּ֖וֹרֶשׁ אֶת־הָאֱמֹרִ֥י אֲשֶׁר־בָּֽהּ׃וַיִּתֵּ֤ן מֹשֶׁה֙ אֶת־הַגִּלְעָ֔ד לְמָכִ֖יר בֶּן־מְנַשֶּׁ֑ה וַיֵּ֖שֶׁב בָּֽהּ׃וְיָאִ֤יר בֶּן־מְנַשֶּׁה֙ הָלַ֔ךְ וַיִּלְכֹּ֖ד אֶת־חַוֺּתֵיהֶ֑ם וַיִּקְרָ֥א אֶתְהֶ֖ן חַוֺּ֥ת יָאִֽיר׃וְנֹ֣בַח הָלַ֔ךְ וַיִּלְכֹּ֥ד אֶת־קְנָ֖ת וְאֶת־בְּנֹתֶ֑יהָ וַיִּקְרָ֧א לָ֦ה נֹ֖בַח בִּשְׁמֽוֹ׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

ומקנה רב היה לבני ראובן עד סוף הסדר. ויש לשאול בפסוקים האלו שאלות: השאלה הא' למה באו הפסוקים האלו מבולבלי' בקדימה והאיחור. כי הנה הספור מירושת בני גד ובני ראובן בנחלתם היה אחרי מלחמת סיחון ועוג והיה ראוי שיכתב סמוך אליה ולמה א"כ נכנס ביניהם ענין בלעם ובלק וספור פנחס ועניניו ומנין העם ומלחמת מדין ואח"כ יזכור נחלת ארץ סיחון ועוג: השאלה הב' בדברי בני גד ובני ראובן שאמרו עטרות ודיבון וגומר הארץ אשר הכה ה' כי הנה בהקדמת הספור אמר ויראו את ארץ יעזר ואת ארץ גלעד ובשאלה לא שאלו את הגלעד גם כי לענין השאלה לא היה צורך לומר הארץ אשר הכה ה' לפני בני ישראל כי כבר נודע שהכה אותה לפניהם: השאלה הג' אם היה תכלית דבריהם לומר יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה למה הפסיק בין הפסוקים ועשה פרשה ביניהם בין הארץ אשר הכה ה' ובין ויאמרו אם מצאנו. ולמה אמר ויאמרו פעם שנית כי הנה תכלית המאמר ראוי שיסמוך עם מה שקודם התכלית ההוא: השאלה הד' באמרו כה עשו אבותיכם כי הנה לא היה דומה זה למה שעשו אבותיהם כי הם הוציאו דבת הארץ לבעטם בה ואלו לא עשו כן אבל יבחרו בה: השאלה הה' באמרו ויחר אף ה' בישראל ויניעם במדבר מ' שנה כי הנה יראה הפסוק הזה כפול ומות' לפי שלמעלה אמר על זה עצמו ויחר אף ה' ביום ההוא וישבע לאמר וגו' למה אם כן חזר לומר שנית ויחר אף ה' בישראל ויניעם במדבר: השאלה הו' באמרו ויגשו אליו ויאמרו גדרות צאן וגומר כי הם עם משה היו מדברים וקרובים אליו היו ומה צורך בהגשתם אליו. והמפרשים פירשו ויגשו שהשתחוו לפניו לנשק את רגליו כי יעשה להם החסד הזה ואין כן לשון הכתוב: השאלה הז' בהכפל שלא כדברי מרע"ה אם תעשון את הדבר הזה וכפל אם תחלצו לפני ה' למלחמה וכפל עוד ועבר לכם כל חלוץ וגו' עוד באמרו ונכבשה הארץ לפני ה' שהם ד' מאמרים שענינם תנאי אחד בלבד והיה די באחד מהם: השאלה הה' באמרו ואם לא תעשו כן הנה חטאת' לה' והוא מאמר ראוי והגון אבל אמרו ודעו חטאתכם אשר תמצ' אתכם יראה שאין ענין לו כי לא ביאר כאן עונשם גם שחטאת אינו עונש: השאלה הט' במה שהשיבו בני גד ובני ראובן עבדיך יעשו כאשר אדוני מצוה ואמרו שנית ועבדיך יעברו כל חלוץ צבא לפני ה' למלחמה כאשר אדוני דובר. והוא דבור כפול ומותר כי אמרו כאשר אדוני מצוה הוא עצמו כאשר אדוני דובר: השאלה הי' למה כאשר מרע"ה אמר לאלעזר וליהושע ולנשיאים התנאי הזה שיסכימו הוצרכו הם לטענות פעם אחרת את אשר דבר ה' אל עבדיך כן נעשה נחנו נעבור חלוצי' וגומר כי זה כולו כבר נאמר ונשנה ומה צורך לכפלו כאן עוד ואנה דבר ה' להם זה שאמרו את אשר דבר ה'. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כלם: ומקנה רב היה לבני ראובן עד סוף הסדר. אין מוקדם ומאוחר בתורה האלהית ולא נכתב שלא במקומו כי הכל עשה האלהים יפה בתורתו. והנה בסדר חקת התורה נכתבו מלחמות סיחון ועוג ונתישבו ישראל בארצותם. ובהיותם שמה קרה מה שקרה לבלק עם בלעם ובזנות ישראל עם בנות מואב ועשה פנחס בקנאתו לאלהיו מה שעשה ויעדו השם שלום עם השמעונים וכהונה עולמית בישראל וצוה שיהיו צוררים למדין ונמנו ישראל ונצטוו בירושת הארץ וחלוקת' ביוצאי מצרים ונצטו' משה על עניני מיתתו ועל הקרבנות הצריכים לעשות אחרי מותו. והוא בהכינו את דרכו צוה את ראשי המטו' בדיני הפרת הנדרים וצוהו השם על מלחמת מדין והוא שלח שמה מבחורי ישראל והכו את מדין כאיש אחד ויביאו את כל שללה. ונר' שבני ראובן ובני גד קנו מקנה הרבה מלבד החלק אשר ירשו ממחצית הבזה אשר לעדה ומאנשי הצבא מלבד מה שלקחו מארץ סיחון ועוג ומפני שכבדו במקנה עלה על דעתם לשאול ארץ סיחון ועוג לאחוזה כי היא היתה הנאותה להם לרוב מקניהם. הרי לך מבואר שנכתב הספור הזה אחרי מלחמת מדין לסבת המקנה הרב אשר הם ירשו וקנו משם. ואולי היו שם שבטים אחרים בעלי מקנה רב ועצום כראובן וגד אבל התעוררו אלו השנים לדבר הזה אם לפי שחשקה נפשם להיותם רועי צאן כי היתה התבונה ההיא בהם יותר מבשאר השבטים כי כל דרך איש ישר בעיניו ויש אנשים אדוקים בעשרם ומקניהם יותר מבכל שאר הדברים וכן היו ראובן וגד ומפני חמדתו של גד נזכר ראשונה בספור הזה ואמר עליו מרע"ה בברכתו וטרף זרוע אף קדקד. ואין ספק שנשען בגבורתו ולא ירא משכניו הרעים. אמנם שאר השבטים לא רצו להפרד מעדת ישר' שהיו מקובצים בארץ הקדושה. וחז"ל אמרו שמפני שראובן וגד חבבו כ"כ את ממונם שישבו בחוצה לארץ לכך גלו ממנה תחלה לכל השבטים ושעל זה נאמר נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך. ואפשר בזה לתת לראובן וגד טעם אחר והוא לפי שהיה ראובן בכור יעקב וראה שניטלה ממנו הבכורה וניתנה ליוסף והמלוכה ניתנה ליהודה ולכך קץ לשבת עם אחיו כי חרפה היא לו שימשלו בו צעירים ממנו. ובחר לנחלה לו מעבר ליררן לשבת בטח בדד ואל יראה ברעתו ושפלותו ונתחבר עמו גד לפי שהיה בן זלפה שפחת אמו בדגלו וזה טעם בני גד ובני ראובן כי היו שניהם אחים ולא התפרדו אבל חצי שבט מנשה לא היה עמהם בתחלה כי משה חברו עמהם אח"כ וכמו שיתבאר והותרה השאלה הא'. ולפי שהיו בני גד ובני ראובן שוים ומתאחדים בדבר הזה לכן פעם יזכור הכתוב בני ראובן בראשונה ופעם יזכור בני גד והנה דברו יחד אל משה ואל אלעזר ואל נשיאי העדה ולא זכר שם יהושע לפי שהם רצו ליחד זה למשה כי בזה תתקיים יותר אחוזת'. גם חשבו שמרע"ה יתרצה בזה כדי להנחילם את הארץ בימיו ולא ינחילנה להם יהושע זכר במה שביאר להם הגלעד לפי שעם היות שעדין לא נלכדה עד שלכדו אותה חצי שבט מנשה חשבו שתפול בידם בשבתם בארץ ההיא והיו דבריהם עטרות ודיבון הערים ההם והארץ ההיא כיון שהכה השם אותה לפני עדת ישראל אין ספק שהיא כדי שהם ירשוה ואלמלא כן למה הכה אותה לפני בני ישראל ואם היתה ראויה אליהם א"א לומר שיחלקו אותה לכל השבטים אלא שיתנו אותה לשבט או שבטים שיהיו יותר ראויה. והנה היא ארץ מקנה ולעבדיך מקנה ימשך מזה שהיא ראויה לנו ושמן השמים נתיחדה לירושתינו. והנה הם אמרו הטענה הזאת ברמז והעלמה כי בושו וגם נכלמו מלבקש אותה בביאור וגלוי ולפי שבזה גמרו ענין טענת' עם העלם לכן נעשתה בתורה הפרשה במקום הזה והיא הפרשה סתומה כי שם השלימו הדבור ההוא בטענה הנעלמת ההיא והנה מרע"ה הבין דבריהם שהם היו רוצים להתישב שמה אבל לא גער בהם מיד ושתק עד שגלו ויבארו עוד שאלת' ובקשתם והמה כאשר ראו ששתק משה ולא השיבם דבר על מה ששאלוהו ברמז הוצרכו לשאול אותו דבר בבירור ועשו אמיר' אחר' ודבור אחר עליו. ולכך נאמר אחר הפרשה ויאמרו אם נא מצאנו חן בעיניך יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה אל תעבירנו את הירדן הנה התבאר טעם הפרשה שנעשתה כאן ולמה אמר שנית ויאמרו והותרו השאלות הב' והג'. וכאשר הם גלו כונתם בשאלתם אז השיבם מרע"ה האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה ר"ל האם הוא דבר ראוי והגון שאחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה איש תחת גפנו ותחת תאנתו ותירשו אתם הארץ הנכבשת שהם כלם ירשו אותה והמה ילכו לעשות מלחמה ולכבוש ארץ לירושתם אין זה אלא אחד מב' דברים. אם חשבתם שהיתה ארץ כנען רעה ואוכלת יושביה ולכן תרצו לברוח ממנה. או שפחדתם מהכנעניים וחוזק עריהם ולכך תיראו ממלחמותיהם. ולמה תניאון ר"ל תשברו את לב בני ישראל שבשמעם דבריכם יאמרו גם הם שאינם חפצי' לעבור אל הארץ שנתנה ה' להם והוא מתנה משובחת ביד הנותן אותה ואין לירא מן העמים כי ה' ילחם לכם. באמת כה עשו אבותיכם שהניאו את לב בני ישראל בטענית כאלו מרוע הארץ ומחוזק העם והערים עד שאמרו ישראל לבלתי בא אל הארץ וחרה אף השם ביום ההוא וישבע שכיון שמאסו את הארץ לבלתי בא אל הארץ ואותו החרון אף שחייב שבועתו לא הוסר ממנו עוד ולא חזר בו עד סוף המ' שנה וז"ש ויחר אף ה' בישראל ויניעם במדבר ארבעים שנה כלומר שהתמיד חרון אפו ארבעים שנה עד תום כל הדור שעשו הרעה ההיא ונראה שמעשה אבות יעשו בנים והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים להוסיף עוד על חרון אף ה' באופן שיוסיף להניע עוד ישראל במדבר ההוא ושחתם לכל העם הזה כלומר לא לכם בלבד כי גם על כלם. ועם מה שפירשתי בפסוקים הותרו השאלות הד' והה'. והנה בני גד ובני ראובן פחד קראם ורעדה מדברי משה רבינו עליו השלום ורצו לומר לו שחוץ ממעלת תורתו לא הבין כונתם כי הם באמרם אל תעבירנו את הירדן לא כוונו שלא ילכו שמה עם אחיהם אלא לענין הירושה אמרו כן שלא יעבירם שמה להתנחל בארץ. ומפני כבודו נגשו אליו לומר באזניו אדונינו לא הבנת דברינו וכונתנו וזהו אמרו ויגשו אליו וכבר פירשתי בדרך הזה ויגש אליו יהודה במקומו והיה הענין כאן שאמרו לו אין אנחנו רוצים לשבת פה מעתה אבל גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו ואנחנו נחלץ חושים רוצה לומר נזדרז מהרה כי חושים הוא ממהרים מלשון מהרה חושה ונלך למלחמה עם אחינו וחייבו עצמם שלא ישובו אל ביתם עד שיכלו לכבוש את הארץ כלה וזהו עד אשר אם הביאונו' אל מקומם וגם עד שיחלקו את הארץ והוא אמרו לא נשוב אל בתינו עד התנחל בני ישראל איש נחלתו כדי שיהיו כל השבטים שוים בכבוש ובחלוקה וגם יהיה בזה תועלת רב לישראל שאם לא ישארו ראובן וגד מעבר הירדן יצטרכו להתנחל בארץ ויקצר המצע מהשתרע. אמנם בהיו' אחוזתם מעבר הירדן לא ינחלו בארץ כנען וריוח יעמוד לשאר השבטים. וז"ש כי לא ננחל אתם מעבר לירדן והותרה השאלה הו'. והנה מרע"ה השיבם אין אני יודע אם באמת ובתמים אתם אומרים ונודרים אשר אמרתם או אם הוא רמאות שוא ודבר כזב והוכיחם ראשונ' שהם לא דברו כהוגן באמרם אנחנו נחלץ חושים לפני השם וארון בריתו ולזה אמר אם תעשון את הדבר הזה בכלל. ופרט מה הוא אשר יעשו באמרם אם תחלצו לפני ה' למלחמה כי לפניו תחלצו לא לפני אחיכם אבל איני אומר שהתעכבו שמה כל שנות הכבוש וזמן החלוק אלא זמן הכבוש בלבד. ועל זה אמר ועבר לכם כל חלוץ את הירדן לפני ה' עד הורישו את אויביו מפניו כי יד השם יורישם לא בני ישראל בכחם. ואז ונכבשה הארץ לפני ה' ואחר תשובו כלומר מיד אחר הכבוש תשובו כלומר מיד אחר הכבוש תשובו לארצכם ולא תתעכבו בארץ שנות החלוק כי אין צורך בזה. הנה כאשר תעשו זה תהיו נקיים מה' ומישראל כי לא יהיה עליכם אפו ולא תלונות ישראל ואז תהיה הארץ הזאת לכם לאחוזה לפני ה' רוצה לומר בהשגחתו כמו הארץ הקדושה עצמה ואם לא תעשו כן אל תחשבו כי לפני ישראל אחיכם חטאתכם ולא לה' כי הנה באמת. חטאתכם לה'. ואמרו ודעו חטאתכם אשר תמצא אתכם ר"ל ואז תדעו חטאתכם כמה גדול וחמור הוא מפאת מה שתמצא אתכם מהעונש. ולכן בנו לכם מעתה הערים לטפכם כי הוא אשר ראוי להקדימו בבנין וגדרים אח"כ לצאנכם ולא כאשר אמרתם שזכרתם ראשונה גדרות צאן ואח"כ ערים לטפכם ואין הכוונה שיבנו עתה ערים בצורות אלא שיבנו הנהרסו' ויתקנום ואח"כ אז היוצא מפיכם בענין ההעברה כן תעשו. והם קיימו וקבלו עליהם כל אשר אמרו לעשות ותקנו דבריה' כאשר למד אותם משה וז"ש עבדיך יעשו כאשר אדוני מצוה רוצה לומר לעבור ולהתעכב בארץ כל ימי הכבוש ולא ימי החלוק. ואמנם מה שלמדתנו רבינו מסגנון הדברים כן הוא באמת וזהו ועבדיך יעברו כל חלוץ צבא לפני ה' כאשר אדוני דובר ר"ל שלמדתנו לומר לפני ה' ולא שנאמר לפני אחינו ומזה הטעם נכפל הכתוב הזה והותרו במה שפירשתי בזה השאלה הז' והח' והט'. ולפי שבני גד ובני ראובן דברו כל זה למרע"ה בלחש סמוך לאזנו מבלי שישמע ממנו אדם כמ"ש ויגשו אליו. חשש משה שמא אחרי מותו יכחשו במה שאמרו ומפני זה צוה הדבר בפניהם לאלעזר וליהושע ולזקנים. והודיע אותם מה שהתנה עם אלו השבטים בענין העברתם למלחמה ואמר בערי הגלעד לפי שכל הארץ נקראה כן. ואמר ערי הגלעד ולא גלעד עצמו כי עדין לא נלכדה האמנם מפני שמרע"ה אמר אם יעברו בני גד וגו' ונתתם להם את ארץ הגלעד לאחוזה שאזי יתנוה להם לא נתרצו בזה בני גד ובני ראובן והוצרכו עוד לדבר ולומר את אשר דבר ה' אל עבדיך כן נעשה כלומר אנחנו מעצמנו נדרנו ונתחייבנו בזה כי מאת ה' היתה לנו ולזה תדע לך שכן נעשה כי מאת ה' היה שאנחנו נעבור חלוצים אבל מתנת אחוזתינו לא יתנו אותה יהושע ואלעזר והנשיאים בזמן ההוא. אבל אתה עתה בחייך ומידך תהיה נתונה לנו וז"ש ואתנו אחוזת נחלתנו מעבר לירדן והודה להם משה בדבר וזהו ויתן להם כי מאז לדורות נתן להם משה הארץ ההיא לאחוזה האמנם מפני שהיתה ארץ גדולה מאד והם היו עם מעט בתוכה חבר עמהם משה רבינו ע"ה בנחלה ההיא חצי שבט המנשה כי היתה הארץ ההיא כמו חמשית ארץ כנען וארבע הידות היו לתשעת המטו' וחצי המטה ולכך ראה לחבר לראובן וגד חצי שבט המנשה וכדי שתהא להם חזקה באחוזתם בנו ערים הרבה כמו שיזכור והותר' בזה השאלה הי'. ואמרו הארץ לעריה ר"ל עם עריה הגדולים בגבולות ערי הארץ הקטנים סביב ר"ל בגבולות הידועות מזמן קדמון ואף אם הם רחוקים זה מזה. ואמרו ויבנו בני גד ר"ל שחזקום עד שהיו ערי מבצר ואמרו מוסבות שם ר"ל שהסבו לערים ההם שמות וכפי הנראה שמות אחרים היו להם ושנו שמותם שהיו שמות' מעכו"ם כמו נבו ובעל מעון ושמו להם שמות אחרים ממה שהיו להם בראשונה. ואמר וילכו בני מכיר בן מנשה עם חצי השבט שזכר כי לא היה למנשה בן אחר ולזה אמר ויתן משה את הגלעד למכיר למי שנתנו לחצי שבט משבטו שכבר מת מכיר דורות הרבה. ואמר ויאיר בן מנשה הלך וגו' קשה שהרי בן חברון בן פרץ בן יהודה היה שנאמר ושגיב הוליד את יאיר רק אמו היתה ממנשה שנאמר ואחר בא חצרון אל בת מכיר וי"א שיוסף ע"ה קנה אלה הערים בזמן הרעב של מצרים ואחרי מותו לקחום עמון וזולתם ועתה גברה יד ישראל עליהם ושבו הערים לישראל ושאלו בני מכיר ירושת אמם. תם ונשלם תל"ע:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך