תנ"ך על הפרק - במדבר לב - צרור המור

תנ"ך על הפרק

במדבר לב

149 / 929
היום

הפרק

ראובן, גד וחצי המנשה נוחלים בעבר הירדן המזרחי

וּמִקְנֶ֣ה ׀ רַ֗ב הָיָ֞ה לִבְנֵ֧י רְאוּבֵ֛ן וְלִבְנֵי־גָ֖ד עָצ֣וּם מְאֹ֑ד וַיִּרְא֞וּ אֶת־אֶ֤רֶץ יַעְזֵר֙ וְאֶת־אֶ֣רֶץ גִּלְעָ֔ד וְהִנֵּ֥ה הַמָּק֖וֹם מְק֥וֹם מִקְנֶֽה׃וַיָּבֹ֥אוּ בְנֵֽי־גָ֖ד וּבְנֵ֣י רְאוּבֵ֑ן וַיֹּאמְר֤וּ אֶל־מֹשֶׁה֙ וְאֶל־אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְאֶל־נְשִׂיאֵ֥י הָעֵדָ֖ה לֵאמֹֽר׃עֲטָר֤וֹת וְדִיבֹן֙ וְיַעְזֵ֣ר וְנִמְרָ֔ה וְחֶשְׁבּ֖וֹן וְאֶלְעָלֵ֑ה וּשְׂבָ֥ם וּנְב֖וֹ וּבְעֹֽן׃הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר הִכָּ֤ה יְהוָה֙ לִפְנֵי֙ עֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל אֶ֥רֶץ מִקְנֶ֖ה הִ֑וא וְלַֽעֲבָדֶ֖יךָ מִקְנֶֽה׃וַיֹּאמְר֗וּ אִם־מָצָ֤אנוּ חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ יֻתַּ֞ן אֶת־הָאָ֧רֶץ הַזֹּ֛את לַעֲבָדֶ֖יךָ לַאֲחֻזָּ֑ה אַל־תַּעֲבִרֵ֖נוּ אֶת־הַיַּרְדֵּֽן׃וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה לִבְנֵי־גָ֖ד וְלִבְנֵ֣י רְאוּבֵ֑ן הַאַֽחֵיכֶ֗ם יָבֹ֙אוּ֙ לַמִּלְחָמָ֔ה וְאַתֶּ֖ם תֵּ֥שְׁבוּ פֹֽה׃וְלָ֣מָּהתנואוןתְנִיא֔וּןאֶת־לֵ֖ב בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל מֵֽעֲבֹר֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥ן לָהֶ֖ם יְהוָֽה׃כֹּ֥ה עָשׂ֖וּ אֲבֹתֵיכֶ֑ם בְּשָׁלְחִ֥י אֹתָ֛ם מִקָּדֵ֥שׁ בַּרְנֵ֖עַ לִרְא֥וֹת אֶת־הָאָֽרֶץ׃וַֽיַּעֲל֞וּ עַד־נַ֣חַל אֶשְׁכּ֗וֹל וַיִּרְאוּ֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ וַיָּנִ֕יאוּ אֶת־לֵ֖ב בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לְבִלְתִּי־בֹא֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥ן לָהֶ֖ם יְהוָֽה׃וַיִּֽחַר־אַ֥ף יְהוָ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַיִּשָּׁבַ֖ע לֵאמֹֽר׃אִם־יִרְא֨וּ הָאֲנָשִׁ֜ים הָעֹלִ֣ים מִמִּצְרַ֗יִם מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה אֵ֚ת הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֛עְתִּי לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹ֑ב כִּ֥י לֹא־מִלְא֖וּ אַחֲרָֽי׃בִּלְתִּ֞י כָּלֵ֤ב בֶּן־יְפֻנֶּה֙ הַקְּנִזִּ֔י וִיהוֹשֻׁ֖עַ בִּן־נ֑וּן כִּ֥י מִלְא֖וּ אַחֲרֵ֥י יְהוָֽה׃וַיִּֽחַר־אַ֤ף יְהוָה֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל וַיְנִעֵם֙ בַּמִּדְבָּ֔ר אַרְבָּעִ֖ים שָׁנָ֑ה עַד־תֹּם֙ כָּל־הַדּ֔וֹר הָעֹשֶׂ֥ה הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֥י יְהוָֽה׃וְהִנֵּ֣ה קַמְתֶּ֗ם תַּ֚חַת אֲבֹ֣תֵיכֶ֔ם תַּרְבּ֖וּת אֲנָשִׁ֣ים חַטָּאִ֑ים לִסְפּ֣וֹת ע֗וֹד עַ֛ל חֲר֥וֹן אַף־יְהוָ֖ה אֶל־יִשְׂרָאֵֽל׃כִּ֤י תְשׁוּבֻן֙ מֵֽאַחֲרָ֔יו וְיָסַ֣ף ע֔וֹד לְהַנִּיח֖וֹ בַּמִּדְבָּ֑ר וְשִֽׁחַתֶּ֖ם לְכָל־הָעָ֥ם הַזֶּֽה׃וַיִּגְּשׁ֤וּ אֵלָיו֙ וַ֣יֹּאמְר֔וּ גִּדְרֹ֥ת צֹ֛אן נִבְנֶ֥ה לְמִקְנֵ֖נוּ פֹּ֑ה וְעָרִ֖ים לְטַפֵּֽנוּ׃וַאֲנַ֜חְנוּ נֵחָלֵ֣ץ חֻשִׁ֗ים לִפְנֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֛ד אֲשֶׁ֥ר אִם־הֲבִֽיאֹנֻ֖ם אֶל־מְקוֹמָ֑ם וְיָשַׁ֤ב טַפֵּ֙נוּ֙ בְּעָרֵ֣י הַמִּבְצָ֔ר מִפְּנֵ֖י יֹשְׁבֵ֥י הָאָֽרֶץ׃לֹ֥א נָשׁ֖וּב אֶל־בָּתֵּ֑ינוּ עַ֗ד הִתְנַחֵל֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אִ֖ישׁ נַחֲלָתֽוֹ׃כִּ֣י לֹ֤א נִנְחַל֙ אִתָּ֔ם מֵעֵ֥בֶר לַיַּרְדֵּ֖ן וָהָ֑לְאָה כִּ֣י בָ֤אָה נַחֲלָתֵ֙נוּ֙ אֵלֵ֔ינוּ מֵעֵ֥בֶר הַיַּרְדֵּ֖ן מִזְרָֽחָה׃וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵיהֶם֙ מֹשֶׁ֔ה אִֽם־תַּעֲשׂ֖וּן אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה אִם־תֵּחָֽלְצ֛וּ לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה לַמִּלְחָמָֽה׃וְעָבַ֨ר לָכֶ֧ם כָּל־חָל֛וּץ אֶת־הַיַּרְדֵּ֖ן לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה עַ֧ד הוֹרִישׁ֛וֹ אֶת־אֹיְבָ֖יו מִפָּנָֽיו׃וְנִכְבְּשָׁ֨ה הָאָ֜רֶץ לִפְנֵ֤י יְהוָה֙ וְאַחַ֣ר תָּשֻׁ֔בוּ וִהְיִיתֶ֧ם נְקִיִּ֛ים מֵיְהוָ֖ה וּמִיִּשְׂרָאֵ֑ל וְ֠הָיְתָה הָאָ֨רֶץ הַזֹּ֥את לָכֶ֛ם לַאֲחֻזָּ֖ה לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃וְאִם־לֹ֤א תַעֲשׂוּן֙ כֵּ֔ן הִנֵּ֥ה חֲטָאתֶ֖ם לַיהוָ֑ה וּדְעוּ֙ חַטַּאתְכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר תִּמְצָ֖א אֶתְכֶֽם׃בְּנֽוּ־לָכֶ֤ם עָרִים֙ לְטַפְּכֶ֔ם וּגְדֵרֹ֖ת לְצֹנַאֲכֶ֑ם וְהַיֹּצֵ֥א מִפִּיכֶ֖ם תַּעֲשֽׂוּ׃וַיֹּ֤אמֶר בְּנֵי־גָד֙ וּבְנֵ֣י רְאוּבֵ֔ן אֶל־מֹשֶׁ֖ה לֵאמֹ֑ר עֲבָדֶ֣יךָ יַעֲשׂ֔וּ כַּאֲשֶׁ֥ר אֲדֹנִ֖י מְצַוֶּֽה׃טַפֵּ֣נוּ נָשֵׁ֔ינוּ מִקְנֵ֖נוּ וְכָל־בְּהֶמְתֵּ֑נוּ יִֽהְיוּ־שָׁ֖ם בְּעָרֵ֥י הַגִּלְעָֽד׃וַעֲבָדֶ֨יךָ יַֽעַבְר֜וּ כָּל־חֲל֥וּץ צָבָ֛א לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה לַמִּלְחָמָ֑ה כַּאֲשֶׁ֥ר אֲדֹנִ֖י דֹּבֵֽר׃וַיְצַ֤ו לָהֶם֙ מֹשֶׁ֔ה אֵ֚ת אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְאֵ֖ת יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֑וּן וְאֶת־רָאשֵׁ֛י אֲב֥וֹת הַמַּטּ֖וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֲלֵהֶ֗ם אִם־יַעַבְר֣וּ בְנֵי־גָ֣ד וּבְנֵי־רְאוּבֵ֣ן ׀ אִ֠תְּכֶם אֶֽת־הַיַּרְדֵּ֞ן כָּל־חָל֤וּץ לַמִּלְחָמָה֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה וְנִכְבְּשָׁ֥ה הָאָ֖רֶץ לִפְנֵיכֶ֑ם וּנְתַתֶּ֥ם לָהֶ֛ם אֶת־אֶ֥רֶץ הַגִּלְעָ֖ד לַאֲחֻזָּֽה׃וְאִם־לֹ֧א יַֽעַבְר֛וּ חֲלוּצִ֖ים אִתְּכֶ֑ם וְנֹֽאחֲז֥וּ בְתֹכְכֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן׃וַיַּֽעֲנ֧וּ בְנֵי־גָ֛ד וּבְנֵ֥י רְאוּבֵ֖ן לֵאמֹ֑ר אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהוָ֛ה אֶל־עֲבָדֶ֖יךָ כֵּ֥ן נַעֲשֶֽׂה׃נַ֣חְנוּ נַעֲבֹ֧ר חֲלוּצִ֛ים לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה אֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וְאִתָּ֙נוּ֙ אֲחֻזַּ֣ת נַחֲלָתֵ֔נוּ מֵעֵ֖בֶר לַיַּרְדֵּֽן׃וַיִּתֵּ֣ן לָהֶ֣ם ׀ מֹשֶׁ֡ה לִבְנֵי־גָד֩ וְלִבְנֵ֨י רְאוּבֵ֜ן וְלַחֲצִ֣י ׀ שֵׁ֣בֶט ׀ מְנַשֶּׁ֣ה בֶן־יוֹסֵ֗ף אֶת־מַמְלֶ֙כֶת֙ סִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י וְאֶת־מַמְלֶ֔כֶת ע֖וֹג מֶ֣לֶךְ הַבָּשָׁ֑ן הָאָ֗רֶץ לְעָרֶ֙יהָ֙ בִּגְבֻלֹ֔ת עָרֵ֥י הָאָ֖רֶץ סָבִֽיב׃וַיִּבְנ֣וּ בְנֵי־גָ֔ד אֶת־דִּיבֹ֖ן וְאֶת־עֲטָרֹ֑ת וְאֵ֖ת עֲרֹעֵֽר׃וְאֶת־עַטְרֹ֥ת שׁוֹפָ֛ן וְאֶת־יַעְזֵ֖ר וְיָגְבֳּהָֽה׃וְאֶת־בֵּ֥ית נִמְרָ֖ה וְאֶת־בֵּ֣ית הָרָ֑ן עָרֵ֥י מִבְצָ֖ר וְגִדְרֹ֥ת צֹֽאן׃וּבְנֵ֤י רְאוּבֵן֙ בָּנ֔וּ אֶת־חֶשְׁבּ֖וֹן וְאֶת־אֶלְעָלֵ֑א וְאֵ֖ת קִרְיָתָֽיִם׃וְאֶת־נְב֞וֹ וְאֶת־בַּ֧עַל מְע֛וֹן מֽוּסַבֹּ֥ת שֵׁ֖ם וְאֶת־שִׂבְמָ֑ה וַיִּקְרְא֣וּ בְשֵׁמֹ֔ת אֶת־שְׁמ֥וֹת הֶעָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר בָּנֽוּ׃וַיֵּ֨לְכ֜וּ בְּנֵ֨י מָכִ֧יר בֶּן־מְנַשֶּׁ֛ה גִּלְעָ֖דָה וַֽיִּלְכְּדֻ֑הָ וַיּ֖וֹרֶשׁ אֶת־הָאֱמֹרִ֥י אֲשֶׁר־בָּֽהּ׃וַיִּתֵּ֤ן מֹשֶׁה֙ אֶת־הַגִּלְעָ֔ד לְמָכִ֖יר בֶּן־מְנַשֶּׁ֑ה וַיֵּ֖שֶׁב בָּֽהּ׃וְיָאִ֤יר בֶּן־מְנַשֶּׁה֙ הָלַ֔ךְ וַיִּלְכֹּ֖ד אֶת־חַוֺּתֵיהֶ֑ם וַיִּקְרָ֥א אֶתְהֶ֖ן חַוֺּ֥ת יָאִֽיר׃וְנֹ֣בַח הָלַ֔ךְ וַיִּלְכֹּ֥ד אֶת־קְנָ֖ת וְאֶת־בְּנֹתֶ֑יהָ וַיִּקְרָ֧א לָ֦ה נֹ֖בַח בִּשְׁמֽוֹ׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

אחר כך אמר ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד. ויאמרו הארץ אשר הכה ה' ארץ מקנה היא ולעבדיך מקנה. יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה. הנה שאלתם היתה רעה כנגד רצון השם ורצון משה. כי מאסו בארץ חמדה ורצו לשבת בארץ טמאה מלאה גלולים ורוח הטומאה. עד שאמרו בסתרי התורה שכמו שיש צד ימין בעשר ספירות קדושות. כן יש לצד שמאל עשר ספירות טמאות. כאומרו זה לעומת זה עשה האלהים. והם רמוזות בזה הפסוק כאומרו עטרות ודיבון ויעזר ונמרה וחשבון ואלעלה ושבם ונבו ובעון. שהם תשעה תיבות ועטרותיהם שנים. הרי כאן עשר במקום עשר. והם לא ראו זאת הטומאה והכיעור. אבל ראו ארץ יעזר שנראה להם שעוזרת אותם. וזהו ויראו את ארץ יעזר. ולא ראו קדושת ישראל וחבתם. ולכן אמר ויאמרו אל משה. ולפי שמשה חרה לו על זה והראה להם פנים זועפות. חזרו לומר ויאמרו אם מצאנו חן בעיניך יותן את הארץ הזאת לעבדיך אל תעבירנו. כי בידך הכל ואתה הראש ואע"פ שדברנו לכולם ביחד. אל יחר אפך בעבדך כי אתה הנותן ולא אחר. כי אולי חשבו שעל זה חרה אפו. ואז השיב להם משה האחיכם יבואו למלחמה. איני חושש בעבור כבודי. אלא בעבור הרבים. היתכן שאחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה. והתחיל לגלות להם הרעה שעשו בזה. לשבר לבות בני ישראל מעבור את הארץ ארץ חמדה. אשר נתן להם ה' אחר תלאה רבה כה עשו אבותיכם וגומר. ואחר שהארץ היא צבי לכל הארצות נתונה מיד ה'. היאך אתם מואסים בה. ואולי יחשבו בנ"י גנות גדולה או מום נסתר. ויזכרו דברי המרגלים וכבר נשבע השם להם שלא יראו את הארץ אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקב כי לא מלאו אחרי ה'. כלומר כי קדושת השם היא הראשונה. ואחריה קדושת הארץ. וזהו כי לא מלאו אחרי. אבל יהושע וכלב מלאו אחר ה' (והפרו) [והכירו] קדושת הארץ שהיא קדושה שנייה לקדושת השם. והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים. ולמדתם דרכי אבותיכם המרגלים. ולמדתם ג"כ מקרח ועדתו שהפריש עצמו מהקהל. ונקראו החטאים האלה בנפשותם. וכן אתם תרבות אנשים חטאים. שאתם רוצים להפרד עצמכם מקהל ישראל. באופן שבזה שחתם לכל העם הזה. ואתם מנאצים את ה' ומואסים בארץ הקדושה: ורבותינו ז"ל לקחו דרך אחרת ואמרו. שמשה חטא על שדיבר על קדושים אשר בארץ. אברהם יצחק ויעקב. באומרו והנה קמתם תחת אבותיכם. וכי אברהם יצחק ויעקב אנשים חטאים היו. אמר לו משה ממך למדתי שאמרת את מחתות החטאים האלה. אמר לו בנפשותם אמרתי. להורות שעונשו גדול המבייש שוכני עפר. ודרך הפשט צלולה. וכששמע משה וחרה אפו. ויגשו אליו ויאמרו אין רצוננו שלא לעלות ולסייע לאחינו. כי אנחנו נחלץ חושים. וזאת ההגשה היא הגשה לפיוס. על שחרה אפו בהם בדברים קשים. ולמלחמה שאמרו ואנחנו נחלץ חושים. ואמרו למשה ועבדיך יעברו כל חלוץ צבא לפני ה' למלחמה. ולפי הפשט אמרו כי תשובון מאחריו. שרמז להם בזה שלא רצו בקדושת א"י. ובזה שבו מאחרי ה' כאלו עובדי ע"ז. כאומרם כל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה. ובזה הלכו לאחור ולא לפנים. ולכן נחשדו כשבנו המזבח כאלו בנו במה. וכ"ז לפי שנשארו חוצה לארץ לא ענו על זה. אבל חזרו לומר כי לא ננחל אתם מעבר לירדן והלאה כי באה נחלתינו אלינו. ומהיכן באה נחלתם להם או מי נתנה להם. והלא הם היו שואלים יותן את הארץ הזאת לעבדיך. והאיך גזרו אומר כי באה נחלתנו אלינו. ואין זה דרך מוסר. אבל בזה השיבו למשה והבינו דבריו. ואמרו אל תתמה על החפץ. כי כך גזרה חכמתו יתעלה מימי עולם. שתהיה נחלתנו בחוצה לארץ. ממאמר אמנו שאמרה בא גד. לרמוז שיבואו בני גד במסלותם מארץ כנען וישובו לארצם. וזה רמוז יותר בכתיבת מלה אחת. לרמוז על הבגידה הגדולה שעתידין לעשות בני גד כבוש אדם חוצה לארץ כמו שהארכתי במקומו. וכן רמז יעקב בברכותיו באומרו פחז כמים אל תותר כי פחזו ומיהרו כמים במרוצתם להשאר חוצה לארץ. ובגד אמר גד גדוד יגודנו והוא יגוד עקב. שחשב שלקח נחלה בראשונה ונשאר באחרונה כמו העקב. וזהו והוא יגוד עקב. ולפי שנתגלה סוד זה לבני גד ולבני ראובן. אמרו מברכת אבותינו אנו צריכין ליקח זאת הארץ ולא תאשימנו בזה. וזהו כי באה נחלתנו אלינו. כבר באה נחלתינו מששת ימי בראשית. ועכ"ז הדבר היה בבחירתם ובגדו בה' וחמדו ארץ טמאה. לפי שהיה המקום מקום מקנה וחשבו עצמם אנוסים כאומר כי באה נחלתנו אלינו. וכן אמרו למשה ואתנו אחוזת נחלתנו מעבר לירדן. ולפי שראה משה שהם בחרו בחוצה לארץ לפי שהיה ארץ מקנה. הודה לדבריהם בכאן. אבל בברכותיו הודיע להם חטאם. ולכן אמר ברוך מרחיב גד. כי הם חשבו שארץ ישראל קטנה מהכיל אותם. ולא ראו שנקראת צבי לכל הארצות. מה צבי זה אין עורו מחזיק לבשרו וכו'. ולכן אמר ברוך שהרחיב גבולם. כי הם חשבו שלקחו נחלה בראשונה ונשארו באחרונה. וזהו וירא ראשית לו. כי להם היה ראשית. ואינו כן כי היא נחלה מבוהלת בראשונה. וכבר הארכתי בזה בפרשת ויצא יעקב. ולפי שידוע שבדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו אמר אם תעשון את הדבר הזה וכו'. ואם לא תעשון: ולפי שבני גד הם נתנו זאת העצה לראובן והם התחילו בבגידה. אמר ויאמרו בני גד ובני ראובן עבדיך יעשו. ואז צוה ליהושע ולאלעזר. לפי שהוא לא היה עובר שם. שיתנו להם הארץ הזאת אם יעברו עמהם וישלימו דבריהם. וזאת הצוואה היתה בדבר השם לפי שנמלך בשכינה והסכים לדבריהם. אחר שהיו בעלי בחירה ורצון. ולכן אמר בכאן אם יעברו בני גד כל חלוץ למלחמה לפני ה' בהסכמתו. ולכן אמרו עבדיך יעשו כאשר אדוני מצוה אם השם יסכים בזה. וזהו עבדיך יעברו כל חלוץ צבא לפני ה'. רוצה לומר בהסכמתו. ואז נמלך בשכינה והשם הודה לדבריהם. ולכן אמרו את אשר דבר ה' אל עבדיך כן נעשה. אחר שהוא הסכים על ידיך. ואז ויתן להם משה לבני גד ולבני ראובן ולחצי שבט מנשה בן יוסף. וא"ת מי הכניס כאן חצי שבט מנשה כי הם לא שאלו דבר. ואולי כי הם גם כן נתחברו עם ראובן וגד לשאול זאת הארץ לנחלה. והכתוב לא הזכירם לפי שהיו המועטים. שאם לא כן לא היה משה מכריחם לשבת בחוצה לארץ. ואולי נסתייע ממה שאמר ולחצי שבט מנשה בן יוסף. כי די שיאמר לחצי שבט מנשה. למה אמר בן יוסף. אלא להודיענו כי מעשה אבות יעשו בנים. וכמו שיוסף אמר והעליתם את עצמותי וגומר. ולא אמר שיעלוהו להקבר בארץ כמו שאמר אביו. ואם לא יניחוהו המצריים אין על המשתדל אשם. וכן עשו בניו שרצו להשאר בארץ טמאה: והנכון בזה כי הם לא באלו זה אחר שלא נזכר. אבל משה צוה זה במאמר השם. שיבארו חצי שבט מנשה עם אלו השני שבטים להגין עליהם ולהצילם מצרתם. לפי שצדיק יסוד עולם. וזה שמו אשר יקראוהו יוסף הצדיק. לפי שהוא מעמיד העולם. ולכן נקרא יוסף אדוני הארץ דכתיב דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות. ולכן רצה השם שישאר חוצה לארץ חצי שבט מנשה בן יוסף. בענין שזכות יוסף יסייעם. וחצי שבט הנשאר ושבט אפרים יעלו עמהם לארץ כנען שיהיו (שמין) [זכות] יוסף עם כל שבט ושבט. כי יוסף ובניו הם שלשה. והם ששה חצאים נופל עם כל שני שבטים חצי שבט. לכן צוה בכאן שישאר חצי שבט מנשה עם אלו השני שבטים. וישאר חצי שבט מנשה ושבט אפרים ויוסף לעשרת השבטים הנזכרים. בענין שזכות יוסף הצדיק יסוד עולם יהיה עם כולם. ולכן הזכיר מנשה בן יוסף. לרמוז כי בסבת יוסף הצדיק היה זה. וכל זה לפי שהוא נקרא אדוני הארץ. וכל חפצו ורצונו היה ליקבר בארץ. ולפי שראה שהדבר נמנע אמר והעליתם את עצמותי מזה אתכם. והשביעם על זה ולמד לאחיו שיעלו עצמותיהם עמו. כאומרם מלמד שאף עצמות כל השבטים העלו עמו. ואם כן אחר שהוא יסוד עולם. ראוי הוא שזכותו יהיה עם כל שבט ושבט. ועוד לפי שכל ישראל נקראו על שם יוסף שנאמר אולי יחנן ה' שארית יוסף. וכן אמר שמעי הנה באתי היום ראשון לכל בית יוסף. ולפי ששמעי היה חכם גדול רבו של שלמה דכתיב והנה עמך שמעי בן גירא. רמז לו בזה שני דברים. האחד שלא יגמלהו כרעתו. אלא שיעשה כיוסף הצדיק שאחיו גמלו לו רעה והוא גמל להם טובה. ולכן הזכיר בכאן בית יוסף. והשני שאמר כל ישראל נקראו על שם יוסף. וכל ישראל גמלו לך רעה. ואני יותר מכולם. והם כולם ממתינים אם תקבל אותי. ולכן באתי היום ראשון לכל בית יוסף. ואם תקבל אותי שגמלתיך רעה יותר מהם. מיד יבואו כולם ותהיה מלך על כל ישראל שנקראו בית יוסף. ואם כן אחר שכל ישראל נקראו על שם יוסף. ראוי הוא שזכותו יהיה עם כולם בחוצה לארץ ובארץ. ולכן הזכיר בכאן מנשה בן יוסף:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך